היה משהו לא שגרתי בהיערכות לנאומו של מנסור עבאס במלון רמדה בנצרת. עד לרגע האחרון לא ידענו כלום: לא רק מה יהיה בנאום, אלא גם היכן יישא יושב ראש רע"מ את דבריו איש לא ידע לומר. הבחירה בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, שהעומד בראשה עלי סלאם הוא תומך נלהב של בנימין נתניהו – לא היתה מקרית. מי שרואה עצמו מנהיג הציבור הערבי בישראל, החליט שעיר הבשורה היא המקום הראוי שממנו ידבר אל הציבור בארץ.
באולם עצמו, אחד מחדרי האירועים הקטנים במלון, הייתה תכונה מיוחדת. שנים אני מסקר את המתרחש בחברה הערבית. מעולם לא הייתי באירוע שאורגן על ידי התנועה האסלאמית, ונכחו בו – לצד עיתונאים ערבים – גם כמה יהודים ובהם יהודים חובשי כיפה, מערוץ 20 למשל. סדרנים של התנועה האסלאמית עמדו בתוך האולם ומחוצה לו כדי לוודא שלא יהיו הפתעות. מי שלא הוזמן, התבקש לצאת החוצה מהמקום.
כולם היו מוכנים להצטופף בתוך האולם הקטן הזה בתקווה שמנסור עבאס יאמר, ולו ברמז, על מי בכוונתו להמליץ. בערבית אומרים ביידת אלקבאן, ובעברית – לשון המאזניים. ככזה, מנסור עבאס ממשיך עד הרגע האחרון לשמור את הקלפים קרוב לחזה.
ההכנות להצהרת עבאס
רק הימין יכול: הבעלות על הנרטיב היהודי מסבירה את האומץ של נתניהו להישען על רע"מ | ריאד עלי
נאומו היה רווי מסרים דתיים: הוא הזכיר את פסח, את הפסחא ואת רמדאן. ציטט פסוק מהקוראן שמדבר על הצורך שבני האדם יכירו אלה את אלה, דיבר על שלום וסובלנות והזכיר את "הארץ הקדושה". מונח דתי מובהק שעוקף את המכשול הפוליטי: למה לומר "ארץ ישראל" ולהרגיז את המוסלמים, או "פלסטין" ובכך להרגיז את היהודים – אם אפשר פשוט לומר "הארץ הקדושה"?
אילו הייתה כאן כוונה לדבר אל הציבור היהודי בישראל, בדגש על הדתי-ימני, הרי שמבחינת הערבים המוסלמים נאומו של מנסור עבאס היה שנוי במחלוקת. "אני מנסור עבאס, ערבי ומוסלמי גאה, אזרח מדינת ישראל... מושיט יד... כדי לייצר הזדמנות לחיים משותפים". המשפט הזה מהנאום של עבאס עורר את זעמם של מתנגדיו: "מה זאת אומרת ערבי ומוסלמי? איפה המילה 'פלסטיני'? לאן נעלמה פלסטין?", תהו ברשתות החברתיות.
מי שעוקב אחרי עבאס יודע לומר שהוא אינו מרבה להזדהות כפלסטיני בראיונות לתקשורת העברית. לא בגלל שהוא מתנכר לזהותו או סבור שאין להזכיר אותה. עבאס שם לו למטרה להידבר עם הימין בישראל, וכדי לעשות זאת, צריך לבחור את המילים הנכונות שלא יגרמו לצד השני לסתום את האוזניים. הוא אינו היחיד, רבים בחברה הערבית בישראל מעדיפים שהמדינה והציבור היהודי יתמקדו תחילה בזכויותיהם ולא בזהותם. לכן הם יעדיפו לכנות עצמם "אזרחי ישראל הערבים", או "ערבים אזרחי ישראל", בלי להבליט את הזהות הפלסטינית, שמבחינתם תמיד הייתה קיימת.
אבל זו לא רק פלסטין, או המילה "פלסטיני". מנסור עבאס לא הזכיר בנאומו נושאים אחרים שמטרידים מאוד את הציבור הערבי בארץ: האלימות המשתוללת והדרישה מהמדינה למגר אותה, חוק הלאום ותחושתם של רבים מקרב הערבים שהחוק הזה שינמך את מעמדם, חוק קמיניץ והריסות הבתים, ועוד עניינים. מדוע הוא לא הזכיר אותם? האם גם זה חלק מהנסיון לא לעורר את חמתו של הימין הישראלי שאליו כוונו הדברים? ייתכן.
אבל עבאס לא פנה רק אל היהודים. גם אם לא יצליח להשפיע על הרכבה של הממשלה הבאה, גם אם יחליט שלא לרוץ בבחירות הבאות – יושב ראש רע"מ הטביע חותם בפוליטיקה הישראלית, וגם בציבור הישראלי. הוא האיש שהכריז שהערבים הם לא חלק מהשמאל ושהימין הוא כתובת לגיטימית. הוא האיש שהפך את הקול הערבי ללגיטימי. אם יהיה בעתיד שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות וערביות, ולא רק עם רע"ם, יהיה לו, לעבאס, חלק משמעותי בכך.
הנאום של עבאס אינו פוליטי אלא דתי, בתקווה שהמסר יחדור פנימה לציבור היהודי - ואפילו הימני. הפרשנות של @eran_singer ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/DHk6bL8zyU
— כאן חדשות (@kann_news) April 1, 2021
עבאס ניסה למצב עצמו לא רק כמנהיג הערבים בישראל, אלא כפוליטיקאי הערבי הראשון שחצה את הקווים כדי להביא שינוי. מתנגדיו יאמרו שאיימן עודה עשה זאת לפניו, הם יאמרו שהרשימה המשותפת רשמה בעבר הישג חסר תקדים של 15 מנדטים, כמעט פי ארבעה מההישג של רע"מ בבחירות האחרונות. אבל עודה, יהיו הישגיו גדולים ככל שיהיו, לא העז לעשות את שעבאס עשה: לדבר עם הימין, לנסות לרכך את היהודים הדתיים ולפנות אליהם בשפה מוכרת, ובעיקר – להביע נכונות לשיתוף פעולה עם בנימין נתניהו.
האם ההימור של מנסור עבאס היה נכון? מוקדם לומר.
