אתמול קרה דבר מוזר. קבינט הקורונה התכנס ולא דן בפתיחת המסחר, והוא לא דן בפתיחת עולם התרבות ולא דן במערכת החינוך. במה כן? הם דנו בפתיחת נתב"ג. זה מה שהיה חשוב עכשיו.
לפני שבועיים הממשלה קיבלה החלטה - אנחנו סוגרים את נתב"ג, למעט איזה 300 ישראלים ביום שיכולים לצאת למקרים הומניטריים. ויש ועדה שבודקת, כי אנחנו לא רוצים לייבא לפה מוטציות. אין נתב"ג.
ואז באו האמריקנים, הממשל האמריקני בכבודו ובעצמו בא והתלונן: מה פתאום! אין שום מצב שאתם תגידו לחברות אמריקניות לא לטוס ארצות הברית - ישראל וחזרה. שום מצב. איזה חברות? שתי חברות. דלתא ויונייטד איירליינס. ומה עשה משרד התחבורה הישראלי? התקפל. הנה, אתמול קבינט הקורונה החליט עקרונית, לא 300 ישראלים ביום, אלא 2,000 ישראלים ביום. פי שישה וחצי והכול בשביל שגם חברות התעופה הזרות האמריקניות יוכלו לטוס. וזה די מדהים, לא?
כי אם ההיגיון האפידמיולוגי אומר: אנחנו לא רוצים להוציא המון ישראלים בשביל שלא יחזרו המון ישראלים עם מוטציות, אז מה קשורים פה אינטרסים מסחריים של חברות זרות? ואם לא צריך עד 300, אז למה הגבלתם? מה, אי אפשר היה להנדס את זה בדרך אחרת? אי אפשר היה להגיד לאמריקנים "תקשיבו, אנחנו מתנצלים, זמן חירום, שבועיים-שלושה אחרי זה נדבר"? ישר היינו צריכים להתקפל ככה?
זה מראה שני דברים: אחד, שתהליך קבלת ההחלטות פה הוא לא כל כך רציני וזה מראה עוד משהו - כשבא אליך הדוד סם, הדוד הזה שמחלק לך מתנה של סיוע ביטחוני של 3.8 מיליארד דולר כל שנה, זה נותן לאמריקנים גם כוח מיקוח עלינו. לא נעים להודות, אבל זה המצב.
