בכל פעם שראש הממשלה או שר האוצר אומרים שהם מבינים את מה שעובר על הציבור וחשים את מה שעובר על האנשים שנפגעים מהמשבר הכלכלי, שנפגעים מהמשבר הבריאותי, שנפגעים מההגבלות של הממשלה, בכל פעם שהם אומרים את זה - הם מבלבלים את המוח. הם לא מבינים.
השבע לעולם לא יבין את הרעב. כשהם יושבים שם הם לא יכולים להבין מה עובר על בן אדם שכבר שמונה חודשים אין לו עבודה וגם אין לו סיכוי למצוא אחת.
הם לא יודעים מה זה להקים עסק ואז לנסות לשמור אותו איכשהו בחיים, אבל לא להצליח כי הכול מתפרק. הם לא מצליחים להבין איך אפשר לעבוד כשיש לך שני ילדים בבית שלא מצליחים להסתדר עם הזום הזה, ורק מתים כבר להיפגש עם החברים שלהם.
הם לא מסוגלים להבין מה עובר על אישה בת 68 שמחכה שבועיים לתור לאם-אר-איי שלה, ולא יכולה לצאת מהבית. מתי הייתה הפעם האחרונה שהם נסעו באוטובוס? מתי הפעם האחרונה שהם חיכו בתור למשהו? מתי בפעם האחרונה קרס להם העסק?
הם לא מסוגלים להבין. הם אומרים שכן, אבל הם עסוקים בלמנות את המנכ"ל הזה בתמורה למינוי של החשב הכללי. או להגיד שהם השאירו את החותם שלהם על הכלכלה הישראלית כי הם בנו שני נמלים, ושהכול פצצה!
הם מתעסקים בלהתנגח בעיתונאים, ולהתנגח זה בזה. הם לא מבינים והם לא מסוגלים להבין. הם רק אומרים שכן.
