העם הפלסטיני חייב לקיים חשבון נפש נוקב עם עצמו. איך קרה שהוא הפך מהחוט המחזיק את המחרוזת של העולם הערבי והאסלאמי לגיבנת שלא מעט מדינות ערביות ואסלאמיות מחפשות דרך להיפטר ממנה?
לא קשה להבחין כי לא מעט מדינות ערביות מחפשות בגלוי, ללא חשש, בושה או נקיפות מצפון דרכים כדי לעשות לביתן ופחות לבית הפלסטיני. הקשר עם ישראל הוא רק פן אחד של השינוי התפיסתי במערך האינטרסים הלאומיים, אזוריים, פוליטיים וכלכליים של אותן מדינות. גם בהיבטים היותר ערביים אסלאמיים שלו, כמו הר הבית, אל-חרם א-שריף וירושלים, העניין הפלסטיני הפך בעיניי אותן מדינות לפחות חשוב, בלשון המעטה.
במשך הרבה שנים "השליטה הישראלית-יהודית-נוכרית" בירושלים הציפה בעיניי רבים בעולם הערבי-אסלאמי ערגה לימים של צלאח אל-דין אל-איובי, המצביא ששחרר את ירושלים מידי הצלבנים בסוף המאה ה-12. אש"ף בהנהגת ערפאת ידע לפרוט על נימי הכמיהה הזאת של החזרת העטרה הערבית-אסלאמית ליושנה, והפך במקצועיות תודעתית את העניין הפלסטיני לחוט השני שחיבר את המדינות הערביות והאסלאמיות למחרוזת כמעט הומוגנית ולפעמים עוצמתית.
אלה היו הימים של הלאומיות הרומנטית בעולם הערבי. הסכם האיחוד בין סוריה למצרים בשנת 1958 היה צעד ראשון לקראת הקמת אומה כלל ערבית אחת. בשנת 1967 בח'ארטום בירת סודאן יצאו שלושת הלאווים המפורסמים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא ומתן עם ישראל. מדינות המפרץ אף השתמשו באותם ימים במאגרי הנפט שלהן כדי לכופף את העולם למען האינטרס הכלל ערבי, והפלסטיני בראשו. ירושלים - אל-קודס - הייתה, ולא כקלישאה, בראש שמחתן. פלסטין אכן הייתה החוט שהחזיק במחרוזת הזאת.
זה היה נכון ואפקטיבי עד לאותה נקודת זמן שבה סדר העדיפויות של חרוזי המחרוזת הערבית-אסלאמית, במיוחד בחצי האי ערב, השתנה מן היסוד.
בין הדרך למכה והדרך לבית הלבן
עלייתו של האסלאם השיעי לשלטון באיראן בשנת 1979 היה הרגע שבו מדינות המפרץ התחילו לחשב מסלול מחדש. שלטון האייתוללות לא רק ביקש להחליף את שלטון השאה הפרו-מערבי, כי אם להשליט בעולם המוסלמי כולו את ההגמוניה השיעית שלו, הפוליטית, המדינית וגם התיאולוגית.
העם הפלסטיני, סוני באמונתו ומודע לעומק השנאה, העוינות והאיבה בין השיעים לסונים, היה אמור להבין שזה אך טבעי שבין המלחמה על הבית בדובאי, ריאד ובחריין למלחמה על הבית הפלסטיני, מדינות המפרץ יעדיפו את המלחמה הראשונה. ההנהגה הפלסטינית אמורה הייתה לדעת שאם איראן השיעית רוצה לשחרר את ירושלים, זה רק כדי לפלס את הדרך שלה לשחרור העיר הקדושה מכל - מכה בסעודיה - מידי הסונים. על ההנהגה הפלסטינית היה גם לבחור צד במלחמה הזאת וגם לחשב מסלול מחדש. והם לא עשו זאת. גרוע מכך, לא אחת הם בחרו באיראנים כבעלי ברית, ולכל הפחות לא ראו בהם אויבים.
נפילתו של סדאם חוסיין בעיראק והמהלכים שעשתה איראן כדי לשלוט בעיראק, סוריה ולבנון רק המחישו למדינות המפרץ עד כמה התיאבון השיעי שלוח הרסן הופך לאיום קיומי של ממש.
במקביל לאיום האיראני צץ לו איום נוסף מבית. ארגון אל-קאעידה והמוטציה שצמחה ממנו, דעאש, איימו להחליף את האליטות ששלטו בעולם הערבי. בין סדן האיראנים לפטיש הפונדמנטליזם המוסלמי החדש, זה היה אך טבעי שמדינות ערביות רבות יחפשו בריתות שיספקו להן הגנה מול איום רב חזיתי. חוט המחרוזת הפלסטיני איים להפוך לחבל עבה הקושר את הרגליים שלהן. היה צורך לקרוע אותו.
והפלסטינים? במקום להבין את הנסיבות ואף ללמוד מבחריין, סודאן ואיחוד האמירויות את אומנות הפשרה המתחייבת בעולם גאו-פוליטי, מדיני וכלכלי משתנה, הם עדיין נתלים באוצר המילים של עידן הלאומיות הערבית הרומנטית מימי ג'מאל עבד אל-נאצר. מכנים את הסכמי השלום עם ישראל בגידה. בגידה במה? במי?
מדינות ערביות רבות, בעיקר מדינות המפרץ, השקיעו במהלך השנים המון משאבים מדיניים וכספיים בעניין הפלסטיני. אחרי אוסלו, הררי כסף נתרמו לרשות הפלסטינית מתוך תקווה שזה ינותב לבניית מדינה. ומה קרה בפועל? הרבה שחיתות ואינתיפאדה ששמה בסימן שאלה גדול את רצינות הכוונה של הפלסטינים לפשרה טריטוריאלית המבוססת על פתרון שתי המדינות. זה אך טבעי שמדינות המפרץ יגיעו למסקנה הפשוטה שהשקעה בעניין הפלסטיני לא רק שאינה משתלמת מדינית וכלכלית, היא הפכה לגיבנת מדינית וכלכלית מעיקה ומעייפת. במיוחד כשהן עסוקות בהגנה על הבית שלהן פנימה.
לפי האיראנים, הדרך לעיר הקדושה מכה בסעודיה עוברת דרך ירושלים. לפי סעודיה, בחריין, סודאן, איחוד האמירויות ועוד מדינות, הדרך לבית הלבן אף היא עוברת דרך ירושלים. מה שנותר הוא שהפלסטינים יחליטו סוף כל סוף על אילו משתי הדרכים האלה הם רוצים לעלות. אם טראמפ ינצח בבחירות בארצות הברית בעוד כמה ימים ויזכה בכהונה שנייה, ההחלטה להמשיך בקו הסרבני עלולה להיות הרת אסון מבחינת הפלסטינים.
