קבינט הקורונה דן היום באיך לפתוח מחדש את יתר החלקים של מערכת החינוך, והם מתווכחים. משרד הבריאות רוצה לפתוח את כיתות א'-ב' בקפסולות. השרים אומרים: בחיים לא אמרתם קודם קפסולות. השלטון המקומי צועק על הממשלה: תנו לנו לפתוח רגיל. כל מיני קבוצות של הורים בפייסבוק צועקים: תנו לנו לפתוח, אנחנו רוצים לחזור לעבודה.
והאמת היא? לדעתי כולם פה נובחים על העץ הלא נכון. כי אם נפתח את המערכת רגיל, זה לא יעזור, כי תוך פרק זמן מאוד מאוד קצר ילדים יהיו חולים, בתי ספר ייסגרו, כולם ייכנסו לבידוד. זה פשוט לא יעזור.
תסתכלו שנייה על מה קורה במדינות אחרות בעולם, איך הן מנסות לעשות את זה. אז מצד אחד יש מדינות כמו בריטניה או איטליה, שכמו בישראל מנסות לפתוח את המערכת. בקפסולות, בקבוצות יותר קטנות. והאמת, זה לא עובד. בכולן יש עכשיו גל שני.
במדינות אחרות, למשל גרמניה, שוודיה, דנמרק, כמעט שאין מגבלות על החינוך ואין שם גל שני. אז מה קורה פה? כשמסתכלים על הנתונים מאחורי הקלעים, רואים את ההבדל. אתם יודעים מה משותף לישראל, בריטניה ואיטליה? הכיתות מאוד צפופות ויש הרבה מאוד ילדים על כל איש צוות חינוך.
ומה שמשותף לדנמרק וגרמניה ושוודיה: היחס הרבה יותר קטן. מעט ילדים על כל איש צוות חינוך, ולכן הם מצליחים לקיים את מערכת החינוך בלי לחטוף גל שני. ולכן אנחנו לא.
שר האוצר אמר היום שאם אנחנו רוצים לפתוח את כיתות א'-ב' בקפסולות זה יעלה עוד שישה מיליארד שקל, ואין. אבל בדיוק על זה צריך להיות הדיון: האם אנחנו לוקחים עכשיו הרבה מאוד כסף ומשקיעים אותו, לשם שינוי, במערכת החינוך, בהקטנת מספר הילדים בכיתות, בהגדלת מספר המורים, גם בשביל שתהיה מסוגלת להתמודד עם הקורונה, ואז גם הכלכלה תוכל לעבוד, ובהמשך תהיה לנו מערכת חינוך טובה. או אם אנחנו רוצים לתת כסף לביטחון, ובינתיים לריב על שטויות.
