מערך החקירות האפידמיולוגיות חיוני לצמצום התפשטות המגפה, אבל יש מצב שאנחנו עושים את זה לא נכון. יותר ויותר מחקרים ועדויות בעולם, גם בישראל, מראים שלא כל האנשים מדביקים באותה מידה, ובאותה כמות. או ליתר דיוק, שחלק גדול מההדבקות קורה באירועים של "סופר-הדבקות", בהם נשא או נשאית מדביקים בבת אחת המון אנשים.
מערך החקירות האפידמיולוגיות חיוני לצמצום התפשטות המגיפה. אבל יכול להיות שאנחנו עושים את זה לא נכון. @amsterdamski2 מציע דרך חשיבה אחרת בכל מה שקשור לתשאול מבודדים#חדשותהערב pic.twitter.com/ltjz27Vyfe
— כאן חדשות (@kann_news) October 1, 2020
נוסף לכך, מחקרים מראים שמה שהופך אדם למדביק-על הוא ככל הנראה לא הביולוגיה שלו, אלא הפיזיקה של הסיטואציה. כלומר, אם אדם שהוא נשא של הנגיף יטייל בפארק לבדו ולא יתקרב לאף אחד, כנראה שהוא לא ידביק במיוחד. אבל אם הוא יכנס למקום סגור, לא מאוורר היטב, עם הרבה אנשים, בלי מסכות או שמדברים בו בקול רם - מסעדה, פאב, או תפילה בבית כנסת - שם יש סיכוי להפוך לסופר מדביק, ולהדביק הרבה אנשים.
המידע ההזה ידוע כבר זמן מה, ולכן ממשלות רבות בעולם מגבילות התקהלויות, ישיבה בתוך מסעדות וכדומה. אבל יש כמה חוקרים שמציעים להתחיל להפנים את הסיפור הזה גם באופן שבו אנחנו עושים חקירות אפדמיולוגיות. מכיוון שהסופר-הדבקות אחראיות לרוב התחלואה, צריך להתמקד בהן בחקירות. לאתר אותן, ואז לאתר את מה שהיה בהן. בשביל לעשות את זה צריך להפוך את הכיוון של החקירות.
היום אנחנו חוקרים קדימה - אם אדם מתגלה כנשא מאומת החוקרים מתקשרים אליו, מאתרים את כל האנשים שאיתם היה במגע, ומתחילים להתקשר אליהם ולהכניס אותם לבידוד. בכמה מדינות מתחילים לעשות את ההיפך. לחקור אחורנית. למשל בגרמניה, או ביפן. מה זה אומר? לאחר שאדם נדבק מתקשרים אליו ומבררים אם הוא נדבק באירוע של סופר הדבקה. אם לא, הולכים אחורנית ומבררים איך הוא נדבק וממי - ואז הולכים לחקור את אותם אנשים, וממשיכים אחורה עד שמגיעים לאירוע של סופר הדבקה.
לאחר מכן מנסים לתפוס את כל מי שהיה באירוע ואת התפרצויות המשנה. גם ככה יש המון נשאים חדשים בכל יום ומשאבי החקירות הם מועטים. במקום לבזבז אותם על נשאים שנמצאים רוב היום עם עצמם או יושבים כל היום במשרד סגור, עדיף להשקיע את משאבי החקירות במדביקי-על ובאירועי סופר-הדבקה ואולי כך לעצור הרבה מהתחלואה. חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.
