הפוליטיקאים, הרופאים והציבור: מי צריך לבקש סליחה ממי ולמה?

על חטא שחטאנו: מי צריך לבקש סליחה ממי ולמה?
ההתנצלות שנתניהו חייב לאזרחים, ושכנראה לעולם לא תגיע • היועמ"ש שבחר ללחוץ על הבלמים בכל הקשור לתיקי רה"מ • המנהיגים והציבור שממשיכים להיות אדישים כלפי השריפות, הזיהום והאיום על הבריאות • והסליחה שאנחנו צריכים לבקש, בהווה ובעבר, מהצוותים הרפואיים ומהקשישים | כתבי ופרשני כאן חדשות בוחרים את האישים, הגופים והציבורים שצריכים להתנצל ביום הכיפורים הזה
מחבר כתבי כאן חדשות מחבר כתבי כאן חדשות
Getting your Trinity Audio player ready...
לאריק - תמונה 1
צילום: יונתן זינדל, אבשלום ששוני, אוליבר פיטוסי, פלאש 90

בתום שנה סוערת, שכללה בחירות שלישיות, ממשלת אחדות ומגפה עולמית, כתבי ופרשני כאן חדשות בוחרים את האישים, הגופים והציבורים שצריכים לבקש סליחה ביום הכיפורים הזה, ואת אלו שצריכים לקבל התנצלות.

אזרחי ישראל, סליחה: בנימין נתניהו, הנאום שלא היה, ערב יום הכיפורים 2020

(שאול אמסטרדמסקי)

גבירותיי ורבותיי, הורים וילדים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, אזרחי ישראל כולם.

סליחה.

ערב יום הכיפורים תשפ״א הוא הזדמנות עבור כולנו לקיים חשבון נפש אישי ולאומי. גם עבורי.

 רה"מ בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

החודשים האחרונים היו קשים. עבור משפחות הנפטרים, עבור החולים, עבור הצוותים הרפואיים, עבור מי שאיבדו את פרנסתם, עבור צוותי הרווחה שנאלצים להתמודד עם מקרים קשים בתקציבים זעומים, עבור המורות והמורים ששוברים את הראש איך מלמדים כל כך הרבה שעות בזום, עבור המבוגרים החוששים לצאת מביתם פן יידבקו, עבור הילדים המשתגעים בבית. אלה היו חודשים קשים מאוד עבור כולנו, וגם עבורי.

במהלך החודשים האחרונים קיבלתי הרבה מאוד החלטות. לא כולן היו נכונות. לנהל את ממשלת ישראל זה עניין מסובך. הסבך הפוליטי בממשלה משקף את שבטיותה של החברה הישראלית. אבל האמת היא שזה רק תירוץ.

בחודשים האחרונים היה ברור לי כשמש בכל רגע ורגע שיש חשיבות עליונה לתהליכי קבלת החלטות מהירים, שקופים ומנומקים היטב לציבור, ובכל זאת לא פעלתי כך. נתתי לישיבות להתמסמס, לזמן לנזול. לא נתתי לדרגי המקצוע את הגיבוי שהבטחתי להם. לא פעלתי באופן שקוף. האשמתי אחרים כשברור לכל שהאחריות היא עליי, זלזלתי בציבור, נתתי דוגמה אישית גרועה, פיזרתי כספים ללא אחריות, חטאתי בחטא היוהרה. נתתי לשיקולי האישיים לגבור על השיקולים הלאומיים. זה לא מה שמצופה מראש ממשלה.

אזרחי ישראל, החלק הקשה עוד לפנינו. בחורף נכונו לנו אתגרים שאת חלקם אפשר רק לדמיין. אני מבטיח לכם שאני מתכוון להפיק את כל הלקחים הדרושים ולשנות את דרכי. החודשים הקרובים ייראו אחרת. ואם לא אצליח, אפנה את מקומי למישהו אחר שינסה. בריאות הציבור ועתיד הכלכלה והחברה הישראלית חשובים יותר מזהותו של ראש הממשלה.

אזרחי ישראל, הימים הקרובים הם ימי תענית, תפילה וחשבון נפש. השנה, גם אני זקוק להתבוננות פנימית. על כן, הרשו לי לסיים בקטע מן התפילה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ;

כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים.

עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד

וְהושִׁיעֵנוּ.

גמר חתימה טובה לכולם.

הגיע תורו של מנדלבליט

(מוטי גילת) 

איש אחד, בנימין נתניהו, אמור היה כבר לפני שנה להצטער על כמה אמירות והחלטות שלו שעלולות להוביל לאנרכיה. הוא אמור היה לבקש סליחה משומרי הסף האמיצים שבהם הוא משתלח בפראות כבר שנתיים; לבקש מחילה מתשעה מיליון תושבים שאותם גרר לבחירות כמה פעמים בטענות שווא; להפסיק להתנהג כאחרון העבריינים ולהפסיק לחפש לעצמו דרכי מילוט ממשפטו הפלילי.

 מנדלבליט ונתניהו (צילום: פלאש 90)

דברים ברוח הזאת כתבתי כאן לפני שנה, וכצפוי ראש הממשלה לא התנצל ולא הביע חרטה. זה חזק ממנו, הוא לא מסוגל להכות על חטא, הוא איבד כבר מזמן את הקוד המוסרי ואת המצפון האישי והציבורי. הוא הציב את עצמו מעל לחוק ולכללי המנהל התקין, ולכן אני מדלג מעליו השנה לטובת הקצה השני של הסקלה: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

כן, אני יודע, זו לא אותה ליגה. אין שום מכנה משותף ביניהם. אבל גם היועץ, להבדיל אלף אלפי הבדלות, צריך להכות על חטא - מסיבות לגמרי אחרות.

היועץ הזה, שעבר ועדיין עובר ימים קשים, ונתון להסתה ולאיומים בגין סירובו למעול בתפקידו בפרשות השחיתות המיוחסות לראש הממשלה, אחראי במידה רבה לסחבת הנוראה בתיקי 1,000, 2,000 ו-4,000. הוא האבא והאמא של התמשכות החקירות, הוא האיש שהכניס מקלות בגלגלי החקירה בכמה מרגעיה הקריטיים; הוא המשפטן שהתקשה לקבל החלטות בתיקים של מי שמינה אותו לתפקיד הרגיש.

אין לקנא בו כמובן, אני יודע וזוכר זאת היטב, אבל הוא היה שם. הוא האיש שהעניק לחשוד בנימין נתניהו הנחות מפליגות בחקירה, הוא הוריד למענו את הרף גם בכתבי האישום, הוא סיכל פתיחת חקירות חשובות נוספות נגד נתניהו בלי להביא בחשבון שהמתנות האלה יתפרשו בבית ברחוב בלפור כחולשה. במקום לומר לו תודה אדוני, עזרת לנו - בחרו אנשי הבית המפורסם להגביר את הירי לעברו. הם הפכו אותו ממאשים לנאשם וכבר חודשים רבים עורכים לו משפטי שדה. הם מנסים לשבור אותו. 

היועמ"ש הוא האבא והאמא של התמשכות החקירות, הוא האיש שהכניס מקלות בגלגלי החקירה בכמה מרגעיה הקריטיים

   

צריך להודות על האמת: יש שני אביחי מנדלבליט – אחד שניסה זמן רב לעמעם את חומרת החשדות והראיות בתיקי ראש הממשלה ושני שהתגבר בסוף על מחסום הפחד והאיומים ועמד במבחן. יש יועץ שקיבל רגליים קרות בראשית הדרך ויש יועץ שהשתחרר באיחור רב מהפחד, חידד כנדרש שיניים, וקיבל החלטות מקצועיות מתבקשות.  

המתנה הגדולה של מנדלבליט לנתניהו | פרשנות

אילו נהג מנדלבליט בנחישות המתבקשת כאשר נחשף לראשונה לפני כמה שנים להקלטות שיחות התן וקח שוות הון עתק בין ראש הממשלה לארנון מוזס ולעדויות הדרמטיות של ארנון מילצ'ן והדס קליין בתיק רכבת טובות ההנאה; אילו נהג בחומרי הנפץ האלה כמתבקש מחומרתם ומעוצמתם; אילו לא עיכב חודשים רבים את חקירת תיק 4,000 – היום היינו כבר לקראת סיום משפט נתניהו. ייתכן שהתביעה וההגנה היו אחרי הגשת הסיכומים שלהן לשופטים.

אילו לחץ היועץ על הגז ולא על הבלמים, לא היינו נגררים שוב ושוב לבחירות. המלחמה בקורונה הייתה נראית כנראה לגמרי אחרת.

נבחרי הציבור שלנו - אשמתם וחטאתם

(תמר אלמוג)

א שמתם

ב זבזתם משאבים וזמן

ג בה לבבכם

ד יברתם דופי,

ה פרתם הבטחות ו יצאתם נגד מי שביקרו אתכם

ז לזלתם במידע ובנתונים שהביאו אנשי מקצוע, ח שבתם שאתם יודעים טוב יותר - וט עיתם

י עצתם לנו ולא יישמתם בעצמכם

כ פרתם ב ל קיחת אחריות אישית, מ שכתם זמן הכרעות

נ תתם תחושה שהאשם כולו בנו

ס דקתם את האמון בכם, ע צמתם עיניים מול שוועת הציבור

פ ילגתם. ביניכם, בינינו

צ יפינו מכם להתנהלות אחרת בעת המשבר - ולא ק יימתם

ר צף כוונות טובות, אך ש גיאות מרובות.

ת קווה לשנה החדשה: ראו אותנו האזרחים, שמעו אותנו. תנהיגו ותנהגו אחרת, באחריות. תנו דוגמה אישית, הרפו מסכסוכים. שנדע שאתם, נבחרינו, עושים למעננו - ולא רק למענכם. ובשעת נעילה נאמר השנה בכוונה יתרה: אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך. מי יתן ונחתם כולנו בספר חיים טובים, ברכה ושלום. שנה טובה.   

הציבור ממתין לבקשת סליחה מהפוליטיקאים שלו

(זאב קם)

חילופי הדברים שנשמעו בין כותלי חדר ועדת החוקה של הכנסת ביום שישי האחרון מספרים את סיפורה של השנה הפוליטית האחרונה שעברה עלינו. אלי אבידר מישראל ביתנו הודיע למיקי זוהר שתפילותיו ביום כיפור לא ישנו את שליחתו המיועדת לגיהינום, בעוד שזוהר העניק לאבידר את התואר "דביל". והיו עוד דוגמאות רבות, באותו סגנון, בהמשך הדיון. יושבים חברי כנסת, קואליציה ואופוזיציה כאחד, שעות ספורות לפני שעם ישראל נזרק לעוד סגר מעיק, וזה מה שיש להם לומר אחד לשני. ובאמת שזוהר ואבידר הם לא היחידים. יש עוד רבים כמותם בכנסת (לא כולם) שהיו עסוקים בשנה האחרונה, שנת הקורונה, בעלבונות, עניינים אישיים, כיפופי ידיים והרבה אגו.

 מליאת הכנסת (צילום: ערוץ הכנסת)

אתה מצפה מחברי הכנסת שלך, במשבר ענק מהסוג שאנחנו נמצאים בו, לשים לרגע את הפוליטיקה בצד ולשלב ידיים. איזה שילוב ואיזה ידיים. חברי הכנסת אייכלר ופורוש מיהדות התורה, במקום לתת דוגמה אישית, מגיעים לחתונות ענק במגזר החרדי, בניגוד מוחלט למגבלות שהוטלו על האזרחים. אביגדור ליברמן מודיע לאזרחים שאין סיבה לציית להנחיות עליהן מחליטה הממשלה ומוסיף שכל אחד יתנהל על פי השכל הישר שלו. ח"כ פינדרוס אומר שהוא מבין לגמרי בתי ספר שפותחים את שעריהם בזמן הסגר, כאילו שלא מדובר בתמיכה בוטה בהפרת חוק. חברי הכנסת עידן רול מיש עתיד ועופר כסיף מהרשימה המשותפת מוסיפים גם הם מסרים מהם אפשר להבין שאין כל סיבה לציית להנחיות.

כל טיפת ממלכתיות שעוד נותרה כאן בעבר נמחקה כלא הייתה. אם פעם היה נהוג, בעיתות משבר, לדקלם את המשפט שאין קואליציה ואין אופוזיציה במצבי חירום, נכון להיום אפשר להגיד שהן הקואליציה והן האופוזיציה לא סופרות אחת את השנייה, ובעיקר לא סופרות את הציבור שמרגיש אובד עצות. נתניהו והליכוד מרשים לעצמם, בעיצומה של הקטסטרופה, להתעסק ללא הרף בתחלואי מערכת המשפט. וזה לא שאין תחלואים. יש והרבה. אבל הם לא רלוונטיים כרגע, בימים שבהם אנשים מתים ממגפה במספרים גבוהים. גנץ, ניסנקורן ולפיד מעודדים את המשך ההפגנות המופקרות, אלו שפוגעות אנושות באמון הציבור בצורך להקפיד על ההנחיות, כאילו שבזמן מגפה הזכות לחיים ולבריאות היא שולית לעומת הזכות להפגין ולצעוק. משוגעים שכמותכם, קואליציה ואופוזיציה, תבקשו סליחה מהציבור על ההפקרות שהפגנתם.

סליחה מהכדור ומהדורות הבאים

(רן בנימיני)

בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, העולם בוער - והשנה האש עוצמתית מתמיד. במדינות החוף המערבי של ארצות הברית נהרגו עשרות בני אדם, שטחים עצומים של ירוק הפכו לפחם, והעשן הסמיך לא מאפשר לראות את הסוף. גם בברזיל מושמדים בכל יום שטחים עצומים של יערות האמזונס.

 מהשריפות בקליפורניה השנה (צילום: אי-פי)

אלה תוצאות ישירות של משבר האקלים, אבל נשיאי ארצות הברית וברזיל מתעלמים. "הסיפור שהאמזונס עולה בלהבות הוא שקר", אומר נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, ואילו דונלד טראמפ - שפרש כזכור מהסכם האקלים בפריז - חושב שקליפורניה בוערת בעיקר בגלל ניהול כושל של היערות. "זה יתחיל להתקרר, אתם תראו. אני לא חושב שהמדע יודע בדיוק", אמר בגיחוך כשביקר במדינה. אלא שהעתיד של הדורות הבאים נראה מצחיק הרבה פחות.

לצד המנהיגים, גם אנחנו הקטנים צריכים לבקש סליחה מהמקום שהרסנו. סליחה מהילדים והנכדים שלנו על מה ש(לא) נשאיר להם

כל מי שמתכחש למשבר האקלים העולמי חוטא לאמת, וכשמדובר במנהיגים – החטא הוא בעיקר כלפי הציבור שלהם. בסוף 2019, כשהקורונה הייתה רק בחיתולים (וגם אליה טראמפ ובולסונרו התייחסו בביטול), פרסם ארגון הבריאות העולמי אזהרה חד משמעית: שינוי האקלים הוא האיום הגדול ביותר על בריאות הציבור במאה ה-21. סכנה אמיתית שתהיה לאנושות גם הרבה אחרי שיימצא חיסון לקורונה.

והכול מעשה ידי אדם. התרחבות התעשייה העולמית מביאה לפליטה מוגברת של גזי חממה. מספר העצים שסופחים את הגזים מהאוויר מצטמצם דרסטית בגלל השריפות, שכוללות גם השמדה מכוונת של יערות באמזונס ובמקומות אחרים כדי לפנות שטחים לגידול בקר בתעשיית ייצוא הבשר (ישראל, אגב, מדורגת במקום הרביעי בעולם בצריכת בשר בקר לנפש). התוצאה היא המשך מהיר של ההתחממות הגלובלית. תזכרו את זה בפעם הבאה כשתשמעו על עוד אירוע קיצוני של חום או קור.

הכדור – תרתי משמע – בידיים שלנו, והוא לא רק מתחמם אלא גם ממשיך להתלכלך. שקיות, כלים חד פעמיים, בקבוקי שתיה – הישראלים אלופים בצריכת פלסטיק, אך מצטיינים פחות בלמחזר. אבל הפלסטיק לא נעלם. הוא מתפרק לחלקיקים מזהמים, שחוזרים אלינו באוויר, במי השתייה ובאוכל.

לכל תחקירי "הזמן הירוק": הקשר בין ההתחממות הגלובלית לבריאות שלנו

אז לצד המנהיגים, גם אנחנו הקטנים צריכים לבקש סליחה: מהמקום שהרסנו, מהסביבה שזיהמנו, מהחי שהרגנו, מהמינים שהכחדנו. סליחה מהילדים והנכדים שלנו על מה ש(לא) נשאיר להם.

ולמרות הכל: עוד לא מאוחר לתקן.

מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים

(ריאד עלי)

לאחרונה אני חושב הרבה - ובצירוף אסוציאציות מעניין - על סדום ועמורה וכנסת ישראל. כמו רבים אני מחפש מניין צדיקים בבית הנציגים שלנו, שיצדיק את המשך המנדט שהפקדנו בידיים שלהם לשלוט בחיינו. משהו שיצדיק את המשכורות שהם מקבלים, על חשבוננו. כולם בגדו בנו, כולם הפרו הבטחות שנתנו לנו. כולם בטוחים - עם ובלי קשר לקורונה - שטווח הזיכרון שלנו קצר כטווח הזמן שבין מערכת בחירות לבאה אחריה. חלקם בהחלט חייבים לנו סליחה מיוחדת ומהדהדת.

בני גנץ - הפכת את הפוליטיקה מאמנות האפשר לאומנות הכניעה. כדי לחסוך מאיתנו עוד בחירות - סיפרת לנו. כדי לעזור לנו במלחמה נגד הקורונה - מכרת לנו. הלכה למעשה, בני, הפכת את עצמך למתאבד היהודי הראשון מאז מצדה. חייל שלכאורה הקריב את עצמו למען המולדת. בפועל, הצלת רק את המפקד שלך מאימת הבוחר ומרצונו לחיים אחרים במדינה שלו. בני, קום ותתנצל בפני המיליון שתלו בכך תקווה (אני לא אחד מהם).   

                                    

עמיר פרץ ואיציק שמולי - את הבחירות התחלתם בהבטחה "רק לא ביבי" וסיימתם אותן ב-"רק עם ביבי". המחנה שלכם, המחנה של רבין, הוא בעל הזכויות על המשפט "מילים יכולות להרוג". ובכן, נהוג לומר, אומנם בהקשר אחר אבל בהחלט דומה "כשהיא אומרת 'לא' היא מתכוונת שלא". הציבור בחר בכם על סמך ה-"רק לא ביבי", והציבור שבחר בכם (אני לא אחד ממנו) התכוון שלא זה לא. עמיר ואיציק. תבקשו סליחה.

בנימין נתניהו - אתה יכול להבטיח לציבור לפני הבחירות שלא יהיו שתי מדינות בין הים לנהר ולהפר הבטחה; אתה יכול להבטיח סיפוח ולהפר הבטחה; אתה יכול להבטיח לניר ברקת להיות שר אוצר ולנפנף אותו יום אחרי - כל אלה בהחלט נופלים במתחם השקרים הסבירים בפוליטיקה. 

אבל להבטיח לנו האזרחים חיים נורמאליים, עבודה (גם בשכר נמוך), חינוך (גם ברמה בינונית), בריאות ברמה סבירה (גם אם מערכת הבריאות חולה), להבטיח לנו את יישור העקומה (אפילו עם פיקים נסבלים באמצע) - להבטיח לנו את כל ההבטחות אלה ולא לקיים ולו אחת מהן, זה כבר מעבר לשקר הנסבל בפוליטיקה. כי בעניינים של כבוד האדם, חירותו ובריאותו, בעניינים של חופש העיסוק והזכות לפרנסה אין פוליטיקה - יש רק אנשים וחיי אדם.

ביבי. קום ותתנצל.

ציבור נכבד, קום ובקש סליחה מעצמך. מההורים, מהסבים והסבתות, ממערכת הבריאות שהעמסנו עליה, בחוסר המשמעת שלנו, עוד חולים

הציבור - זה שאנחנו יודעים שהפוליטיקאים משקרים לנו לא אומר שלפעמים הם לא חוטאים באמירת האמת, הקורונה מסוכנת - וזו האמת. הפוליטיקאים כפו עלינו מתווים קשים ליישום, מלאים בחורים והחרגות שהפכו את המתווה לחסר תועלת ותכלית. הם הדביקו את נגיף קורונה בפוליטיקה הזולה והלא אנושית שלהם. אין ספק. חלקם, רחמנא ליצלן, גם רואים בנגיף קורונה קרש הצלה בים הסוער של הפוליטיקה שלנו.

משחקי גורל: למה המגזר הערבי לא נכנס תחת אלונקת הקורונה? | פרשנות

עדיין, ריחוק חברתי, מסכות והיגיינה - זה באחריות שלנו. עם ובלי סגר, אם נשמור על הכללים האלה אנחנו נשמור על עצמנו, כדי שביום שאחרי הקורונה לפחות נוכל להתחשבן בקלפי עם כל אותם השקרנים שהפכו אותנו לבובות תיאטרון - ואת עצמם למושכים בחוטים שלנו. ציבור נכבד, קום ובקש סליחה מעצמך. מההורים שלנו, שלך ושלי. מהסבים והסבתות, ממערכת הבריאות שהעמסנו עליה, בחוסר המשמעת שלנו, עוד חולים.

סליחה מהקשישים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר על המגפה

(נופר משה)

ההתפרצות המשמעותית הראשונה בישראל הייתה בבית האבות "מגדל נופים" בירושלים. הישראלי הראשון שנפטר מהנגיף היה אריה אבן, ניצול שואה בן 88 מירושלים, אבא לארבעה וסבא ל-18 נכדים. אני זוכרת את סוף השבוע שבו נפטר, את הראיונות עם בתו, את הכתבות על סיפור חייו מהילדות בהונגריה, חוויותיו בשואה ועד החיים כאן בישראל - ידענו את שמו והבטנו בפניו, שמענו את הילדים והאהובים שלו שסיפרו על ימיו האחרונים.

מאז מותו של אריה, לפני חצי שנה, כל קורבנות הקורונה הפכו למספרים, לסטטיסטיקה, מזינים את הפחד של כולנו מהמוות, עומדים כמשקולת על מאזני החיים מול הכלכלה. כמיליון קשישים חיים במדינה, הם 10% מהאוכלוסייה והם אלה ששילמו את המחיר הגבוה ביותר על המגפה שפרצה לחיינו, ובכל זאת קולם כמעט שלא נשמע.

עם ההכרזה על הסגר השני, התקשרה אליי אדיבה אור, בת 82, ואמרה לי שהיא לא רוצה עוד לחיות. עד פרוץ הקורונה עוד עבדה במשרה חלקית. היא עצמאית וגרה לבדה, ועד לפני חצי שנה ניהלה חיים מלאים. היא סיפרה לי שמאז פסח כמעט שלא ראתה את הילדים, היא לא עובדת ולא פוגשת חברים ומכרים והמצב הבריאותי שלה הידרדר. כשפנתה לסיוע, הציעו לה לקחת כדורים נגד דיכאון. הפחד של כולנו מהמוות חזק יותר מהכול, אפילו מהחיים עצמם. 

סליחה על קריאות ההרגעה היוצאות כל העת אודות גיל הנפטרים, וסליחה על קלות הדעת שבה נשללו מהם זכויותיהם הבסיסיות

כך מצאו את עצמם בחצי השנה האחרונה קשישים עצמאיים רבים בבידוד חברתי, חרדה. רבים מהם נמנעו במשך חודשי הסגר הראשון מטיפול רפואי, לא יצאו לפעילות גופנית ומדווחים שמצבם הפיזי הידרדר. 

כולנו צריכים לבקש מהם סליחה, סליחה על קריאות ההרגעה היוצאות כל העת אודות גיל הנפטרים, ומצד שני סליחה על קלות הדעת שבה נשללו מהם זכויות כה בסיסיות בשם הפחד מהמוות. האם למישהו אכפת כיצד הם רוצים לחיות? כיצד הם מבקשים למות? כמחצית מכלל הנפטרים מקורונה בגל הראשון היו מבתי האבות, בגל השני פרויקט "מגן אבות ואימהות", בניהולו של פרופסור נמרוד מימון, הביא לבלימה של המגפה, ובכל זאת מאבק משפחות הקשישים שחיים שם נמשך. הפעם הם מבינים שלא רק מניעת ההדבקה חשובה, אלא גם המפגשים והקשר הרציף עם הוריהם.

כמעט כל אותם קשישים מבתי האבות שנפטרו מנגיף קורונה מתו בחדר לבד, כשיד לא ליטפה אותם, אף אחד לא הראה להם תמונות של הנכדים כדי להפיג את הפחד. הם נפרדו מהעולם לבדם, בלי מישהו שיסתכל להם בעיניים ויודה להם על שנים של דאגה, בלי ילדיהם ונכדיהם שיסעדו אותם ויטפלו בהם ברגעים האחרונים. אף אחד לא מדמיין שכך ייראה סופו. עלינו ללמוד כיצד לחיות עם המגפה, כיצד לשמור על האוכלוסיות בסיכון, ועם זאת לאפשר להם שגרה נעימה, לאפשר להם להיות חלק מהחברה, ובעיקר לתת להם קול.

משתמשי התחבורה הציבורית ממשיכים לסבול

(שרון עידן)

שוב הוכח - צריך לבקש סליחה ממשתמשי התחבורה הציבורית. שנים אנחנו שומעים זמירות על מצבה העגום, ובד בבד מתבקשים להפחית את השימוש ברכב הפרטי. והנה, ממש עכשיו, אם אדם עובד למשל כאח בבית חולים או כקופאי בסופרמרקט ולא מחזיק אוטו, הוא יגלה שוב, שאין לו איך להגיע לעבודה במקרה הרע, או שהוא ישחית את זמנו בדרכים במקרה הטוב.

במקומות רבים בעולם דווקא עכשיו, בעידן הקורונה, התחבורה הציבורית רק תוגברה. הנה כאן, היא תיפסק בשעות הערב המוקדמות, תדירותה תצנח גם בתוך העיר לכמעט אפס, ומאות קווים בין-עירוניים יתבטלו. בסופי שבוע, אגב, אין תחבורה ציבורית הלכה למעשה כמעט בכלל. מה יגיד אותו אחד שצריך להגיע לעזור לאימו או ללכת לעבודה החיונית? ייקח מונית יקרה - ועכשיו יקרה מתמיד - או יקנה כלי רכב ברגע שיוכל. 

אז הצהרות חלולות לחוד, ומציאות לחוד. דבר אחד ברור, בישראל מודל 2020, התחבורה הציבורית לא באמת מעניינת מישהו. מדובר לכל היותר מס שפתיים, היא הראשונה להתבטל, וכרגיל מי שישלמו את המחיר הן השכבות היותר חלשות בחברה הישראלית.

המחדל באצטדיון שבנס לא הסתיים באסון

(ליאן וילדאו)

לי נדמה שכל אירוע לא נעים - עימות בין שחקנים, או מחלוקת אישית בין עסקנים - מתגמדות בתקופה שבה עתיד הספורט כולו לוט בערפל נוכח נגיף אחד עקשן, שמסרב לעבור מהעולם. ובכל זאת, אנחנו אוהדי הספורט המושבעים מחכים בשיא המגפה בעיקר לדבר אחד - החזרה ליציעים.

זה לא רק סיפור על בזבוז של מאות מיליונים ופגיעה במועדון ובעיר. זה בעיקר סיפור של סכנת נפשות, מתוך רשלנות פושעת לכאורה

זה יקח זמן, אבל בסוף זה יקרה - ואולי כמו באירופה - אפילו עוד העונה. האוהדים יחזרו לטריבונה. ועדיין במגרש אחד, כמעט בוודאות, לא יהיה קאמבק השנה: אצטדיון טרנר בבאר שבע. מחדל הליקויים בגג הפרויקט, שנחנך רק לפני חמש שנים וכבר הוכרז כ"מבנה מסוכן", הוא שערורייה. בשל משבר הקורונה והאיסור הגורף על כניסת קהל, הנושא לא קיבל את תשומת הלב הראויה. זה לא רק סיפור על בזבוז של מאות מיליונים ופגיעה כלכלית, מקצועית ותדמיתית במועדון ובעיר. זה בעיקר סיפור של סכנת נפשות, מתוך רשלנות פושעת לכאורה.

האחריות למחדל הזה עוד תתברר בבית המשפט, שם נקבל את התשובה מי הוא או הם שסיכנו אוהדים, שחקנים ועובדי אצטדיון מסיבה כזו או אחרת. הם בוודאי צריכים לבקש סליחה, גם אם כרגע זה בינם לבין עצמם. למרבה המזל (והקורונה) זה "רק" על הנזקים שהוזכרו מעלה, ולא על נפגעים באסון שהיה עלול להתרחש חלילה ביציע. 

סליחה מאלו שמטפלים בנו כל השנה

(דקלה אהרן-שפרן)

בתקופה האחרונה יוצא לי לדבר הרבה עם מנהלי מחלקות פנימיות. הם והצוותים שלהם נמתחים עד קצה גבול היכולת שלהם תמיד. אבל עכשיו, לנוכח משבר הקורונה, המצוקה חריפה עוד יותר. חשוב לומר למי שלא יודע: כמעט כל מחלקות הקורונה בישראל הן למעשה מחלקות פנימיות שעברו מעין הסבה.

העניין הוא שעוד לפני ששמענו על אותו וירוס שהגיח מסין, דיברנו לא פעם על הבעייתיות הגדולה שיש ברפואה הפנימית בישראל. על תת התקצוב, על התקינה החסרה, על זה שחסרים בארץ 485 רופאים פנימאים, על הצפיפות הרבה - שבגללה נטבע מטבע הלשון "הזקנה במסדרון", על אף שבפועל כבר ראינו מקרים של מטופלים שאושפזו גם בחדר האוכל או במחסן.

ואז הגיעה הקורונה. התמונות מבתי החולים נראות כאילו נגזרו מסרטי מדע בדיוני: רופאים בחליפות מיגון מסורבלות, חולים שמטופלים בעזרת אמצעים טכנולוגיים של רפואה מרחוק, מגפה עולמית בקנה מידה היסטורי. הטיפול במשבר נחת במידה רבה על כתפי הרופאים הפנימאים והצוותים הסיעודיים במחלקות, והם נושאים בנטל בצורה מעוררת התפעלות. לולא הם ומאמציהם הכבירים, קשה לשער כיצד הייתה עלולה להיראות תמונת התחלואה הקשה והתמותה מהקורונה.

בקשת הסליחה צריכה להגיע משרי הבריאות והאוצר – לא הנוכחיים, אלא אלה שלא השכילו להזרים משאבים למחלקות שדואגות כל השנה לחולים

הבעיה היא שגם אם הם שילוב של כל גיבורי העל שנראו אי פעם, המשבר הזה מזמן אתגרים כמעט בלתי אפשריים, וכדי להתמודד איתם צריך משאבים, הרבה משאבים. רק שבפועל, במקום זאת, הנגיף מצא את המחלקות הפנימיות מיובשות מזה זמן. יודעים מה העניין הכי מתסכל כאן? שהתוכניות כבר קיימות. ועדת "טור כספא" לשיפור הרפואה הפנימית עשתה עבודת עומק מצוינת ובאה עם המלצות מוכנות. רק שהן לא יושמו. בדיון שהיה בכנסת בחודש יוני השנה אמרה ליאורה שמעוני, סמנכ"לית ומנהלת חטיבה במשרד מבקר המדינה, בעקבות דוח של המבקר בנושא, כי שיעור התפוסה הממוצע השנתי במחלקות הפנימיות עומד על 98% וכי בימים מסוימים שיעור התפוסה מגיע עד ל-150% ואף יותר.

 מחלקת קורונה בבית החולים שערי צדק בירושלים (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

שמעוני הוסיפה שגם בדוח שהתפרסם לפני שנה נכתב: "בתוכניות משרד הבריאות לתוספת מיטות לטווח הארוך, לא נקבעו יעדי אשפוז רצויים בהתחשב גם בגידול המשמעותי הצפוי במספר הקשישים וכי לא גובשה תוכנית רב-שנתית בדבר צרכים עתידיים בתחום כוח האדם הרפואי והסיעודי". פרופ' רן טור-כספא, יו"ר הועדה לשיפור המחלקות הפנימיות, אמר באותו דיון שבחורף הקרוב לא יהיו מיטות פנויות בבתי החולים וכי עד שייבנו עוד מחלקות, חייבים לאמץ את מה שנכתב בדוח: בין השאר, להגדיל את מספר החולים בכל מחלקה, ולמשוך רופאים מומחים לפנימית.

בקשת הסליחה השנה צריכה להגיע משרי הבריאות והאוצר – לא הנוכחיים, אלא אלה שלא השכילו להזרים משאבים למחלקות החשובות שדואגות כל השנה לחולים שסובלים מסוכרת, מיתר לחץ דם, מסיבוכים כאלה ואחרים וממגוון עצום של בעיות. בקשת המחילה? לא צריך הרבה. פשוט צריך להחליט כבר עכשיו שמשקיעים ברפואה הפנימית – לא רק כדי שנצלח את המשבר הנורא הזה שנקרה לפתחנו, אלא כדי שנבנה מערכת בריאות טובה וחזקה לטווח הרחוק. ואגב, לא דיברתי כאן בכלל על בריאות הציבור ועל הרפואה בפריפריה – יש מצב שהם יתנוססו כאן בבקשות הסליחה של השנה הבאה.

הפופולריים