איפשהו במהלך הגל הראשון זה היכה בי - איך הגרלנו מגפה של פעם במאה שנה. אני לא מתכוון לזה מבחינה סטטיסטית, אלא מבחינה קיומית - איזו באסה זאת מגפה של פעם במאה שנה. מדי פעם המחשבה הזו מציפה אותה. כשאני הולך למכולת וכולם במסכות. כשאני הולך ברחוב ורואה עוד ועוד חנויות עומדות סגורות עם שלטים "להשכרה". כשאני צולל לעומק נתוני האבטלה. הלא ייאמן הפך להיות טבע שני, סוג של עניין שבשגרה.
מגפה של פעם במאה שנה היא לא משהו נעים. אירועים של פעם במאה שנה לא יכולים להיות אירוע נעים, או קשה אבל חולף במהירות. אירועים מהסוג הזה הם אירועים מכוננים. מכוננים במובן זה שהחיים שלנו יתחלקו לחיים שלפני הקורונה, והחיים שאחרי הקורונה. מה שקורה סביבנו ימשיך להשפיע על חיינו עד סופם, וגם על חיי הדור הבא, לטוב ולרע.
לא הכל שלילי. המגפה הזו מביאה איתה גם דברים חיוביים, אם כי אני מודה שצריך להתאמץ בשביל לראות אותם. אז הנה, התאמצתי: תשתיות. יש גופים ממשלתיים שמנצלים את המגפה הזו בשביל להתאמץ ולהשקיע בתשתיות. רכבת ישראל, למשל. כן, היא לא הגוף שנותן את השירות הכי איכותי בעולם, זה נכון. אבל היא לגמרי מנצלת את המגפה הזו, ובעיקר את תקופת הסגר, לתנופת פיתוח וקיצור לוחות זמנים. פרויקט הארכת חשמול הרכבת מירושלים להרצליה קוצר לפחות בחצי שנה בגלל המאמץ הזה, וזו סתם דוגמא אחת.
גם הקפיצה שמערכת החינוך תעשה כאן תהיה בסופו של דבר - בדגש על בסופו של דבר - היא הזדמנות לשינוי פורץ דרך. קודם כל, בסוף השנה הזו, אחרי כל התלאות הבירוקרטיות, ל-140 אלף ילדים שאין להם מחשב היום יהיה מחשב וחיבור לאינטרנט. כל הייסורים שנאכל לאורך כל השנה בלימוד מרחוק יביא בסופו של דבר לשינוי מערכת החינוך, לפיתוח יכולות דיגיטליות ולשינוי סגנון הלימוד. בחלק מבתי הספר זה יהיה שינוי מרחיק לכת, בחלק פחות. אבל עדיין, מערכת החינוך תשתנה ותנוע קדימה.
באותו עניין, המגפה דוחפת חלקים מהחברה החרדית להתקרב לחברה הכללית על ידי חיבור לאינטרנט. חברת בזק דיווחה בתחילת הגל הראשון על זינוק ביקוש לחיבור לרשת בערים חרדיות כמו בני ברק, ועל כך ששליש מהלקוחות מעריכים שהם לא יתנתקו בסוף הגל. נכון, זה קורה יותר בקרב מי שמגדירים את עצמם חרדים מודרניים ופחות בעומק המיינסטרים החרדי. ועדיין, החיבורים האלה, בסופו של דבר, יניבו פירות לחברה החרדית, ולחברה הישראלית כולה.
רגע, יש עוד. השירותים שהממשלה נותנת לנו ינוע קדימה, לפחות מבחינה דיגיטלית. שום דבר לא יהיה מושלם, אבל העובדה שהממשלה מבינה שצריך להשקיע בזה כסף - כ-300 מיליון שקל - ותשומת לב ניהולית תביא לקפיצת מדרגה. תראו מה זה, אתם כבר יכולים להעביר בעלות על רכב באינטרנט. השמיים הם הגבול!
וזה לא רק במגזר הממשלתי. גם חלקים גדולים במגזר העסקי בישראל אינם מפותחים במיוחד בשירותים הדיגיטליים שהם נותנים לצרכנים. אבל הנה, באה המגפה ופתאום רשתות כמו קסטרו וזארה ופוקס מעיפות את אתרי האינטרנט שלהן קדימה, כי אין קניונים ואין חנויות. אם המגמה הזו תימשך, ואם הממשלה תשקיע כמה מיליונים בשביל לעזור לעסקים קטנים לעבור לעולם הדיגיטלי, כל הכלכלה תנוע קדימה.
ואחרון חביב: מעולם לא היה שיתוף פעולה כל כך נרחב בין גופי רפואה, מדענים וארגונים טכנולוגיים מסביב לעולם בניסיון למצוא פתרון פורץ דרך לבעיה החמורה שהעולם סובל ממנה. המאמץ הבלתי נלאה הזה צפוי לקצר שנים מתהליכי פיתוח החיסון. הוא יחסוך מהעולם עשור אבוד. זה מה שיבדיל את המגפה הזו מהמגפה שפקדה את העולם לפני מאה שנה. זה עדיין יהיה קשה ויצריך שיתוף פעולה עולמי ברגע שהחיסון יפותח - ייצור, שינוע, הפצה וחיסון לפי סדר הגיוני ויעיל - אבל עדיין, זו נקודת אור.
המבחן הגדול היה ונותר, בעיני, מערכת החינוך. החגים נותנים לנו פסק זמן. אם מישהו במשרד החינוך חושב שאחרי החגים, או אחרי שייגמר הסגר, שני מיליון וחצי תלמידים פשוט יחזרו למערכת החינוך כמו קודם, אז צר לי להיות משבית שמחות אבל לא נראה לי שזה יקרה. אם פעמיים אנחנו פותחים את מערכת החינוך - פעם ראשונה בפסח הקודם ופעם שניה עכשיו - ובכל פעם התחלואה מזנקת, זה אומר שאנחנו עושים את זה לא נכון. התחלואה עולה בבירור בפירמידת הגילאים עד שמגיעה לאנשים מבוגרים ושם באחוזים גבוהים הופכת לתחלואה קשה, ובחלק מהמקרים למוות.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפתוח את מערכת החינוך כמו שעשינו עד כה, ואנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותה סגורה. אנחנו צריכים פתרון אחר, ואנחנו צריכים אנשים יצירתיים שיודעים איך לעשות את זה. משרד החינוך שלנו לא הוכיח עד כה שהוא יודע איך עושים את זה. מבחינתי שיפתחו את זה לאתגר לאומי.
ואם אתם במחנה "כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להחיל כאן את המודל השוודי", אז אני רק שאלה: אתם רואים כאן שוודים בסביבה? עוד לפני שמדברים על כל ההגבלות שהשוודים הטילו על המשק שלהם, מתוך רגולציה או מתוך רגולציה עצמית, זה נראה לכם שאנחנו דומים לשוודיה במשהו? בתרבות, בנורמות, בתשתיות הפיזיות, ברמת החיים, במאפיינים החברתיים, באקלים? משהו כאן מזכיר את שוודיה?
אנחנו לא מחפשים את המודל השוודי, אנחנו מחפשים את המודל הישראלי. החברה הישראלית היא חברה שבטית. לאורך השנים היו לזה צדדים רעים, כמו הויכוחים האינסופיים וחסרי התוחלת על חוק הגיוס או על תת ההשקעה הממשלתית בחברה הערבית פשוט משום שהם, ובכן, לא יהודים. אבל לאורך השנים היו לזה גם צדדים יפיהפיים: ערב רב של סוגי אוכל, מוזיקה, תרבות, נופים אנושיים. בלי גרם של ציניות, המגוון הישראלי הוא אחד מהדברים הכי טובים שיש לנו.
השבטיות של החברה הישראלית עומדת למבחן בימים אלה, כנראה אחד המבחנים הגדולים ביותר שהיא ידעה. אני לגמרי מאמין שאנחנו מסוגלים למצוא את הדרך לא לדפוק אחד את השני, אלא לפתח את המודל הישראלי שיאפשר לנו לחיות בצד המגפה עד בוא החיסון, מבלי להקריב חיי אדם. המודל הישראלי חייב להביא בחשבון את המאפיינים והצרכים הייחודיים של החברה החרדית, למשל. ובאותה מידה החברה החרדית צריכה להבין שחלק מהדבים שהיא מורגלת בהם ישתנו. כך גם לגבי החברה הערבית, לגבי חילונים או חובשי כיפות סרוגות. אנחנו חברה מסובכת, ולכן הפתרון מוכרח להיות מסובך. הלוואי והיה יכול להיות one size fits all. ניסינו את זה בחודשים האחרונים, וזה לא עבד. אין לנו שום ברירה אחרת, כי אם לא נצליח, מערכת הבריאות אולי תשתקם בסוף, וגם הכלכלה, אבל את המרקם החברתי שיתרסק יהיה קשה מאוד לשקם.
חג שמח ושנה טובה שתהיה, ורק בריאות.
