אנחנו נמצאים שלושה שבועות לפני החזרה ללימודים. הנה שני תסריטים אפשריים על איך זה הולך לעבוד. בתסריט הראשון – זה עובד פיקס: הילדים חוזרים ללימודים במתווה שהגדיר משרד החינוך, הימים הראשונים קצת קשים, אבל אחרי חבלי לידה ספורים זה נגמר והשנה מתקתקת כמו שצריך, פשוט בזום. ישראל מתגלה כסטארט-אפ ניישן של חינוך, מכל העולם באים אלינו ללמוד איך פותחים מחדש את הלימודים. ככל שדיברתי השבוע עם יותר נשות ואנשי חינוך, מורות ומורים, מנהלות ומנהלים, תלמידות ותלמידים, כך התחלתי לחשוש שאנחנו הולכים לתסריט השני.
התסריט השני הולך ככה: אנחנו פותחים ב-1 בספטמבר. היום-יומיים הראשונים הם גיהינום. הרשת מתמלאת בתמונות של ילדים בוכים בכניסה לגנים. פוסטים של הורים שלא מצליחים להתמודד עם הילדים שלהם וקורסים מול ימי למידה שלמים בזום ממלאים את פייסבוק. ערוצי הטלוויזיה מגבירים את הלחץ הציבורי. הלחץ הזה מגיע לפוליטיקאים. הפוליטיקאים קורסים ואומרים – יאללה, לפתוח הכול. פותחים הכול. שבועיים אחר כך התחלואה קופצת והממשלה מחליטה על סגר מוחלט. וזה קורה בדיוק בסביבות ראש השנה (18 בספטמבר), מה שמקריס את מה שנשאר מהמלונאות וענפי האירוח והמסעדות.
קשה לי להאמין שנהיה בתסריט הראשון, וכל כולי תקווה שלא נגיע לתסריט השני. התסריט השני הוא לא גזרת גורל. אנחנו יכולים לא להגיע אליו. אבל אנחנו – ובעיקר משרד החינוך – צריכים להתעשת עכשיו.
1. תנו לשטח לנהל, תתמקדו בחלשים
שלושה שבועות הם לא מספיק זמן לשנות מהקצה אל הקצה את מערכת החינוך הישראלית. אין טעם לנסות אפילו. למשרד החינוך היה זמן לעשות את זה, לארגוני המורים היה תמריץ לדחוף את המערכת לעשות את זה, אבל אף אחד לא עשה את זה. עכשיו זה בגדר חלב שנשפך.
איך בכל זאת אפשר לנצל את השבועות הספורים שנותרו עד פתיחת השנה? אפשר להתחיל להעביר ברצינות סמכויות, תקציבים, אוטונומיה ניהולית ממשרד החינוך לדרג השטח. לרשויות מקומיות חזקות שמכירות היטב את בתי הספר שפועלים בשטחן, את הקהילות השונות, את ההורים, את היכולות ואת הצרכים.
רשויות חזקות כאלה לא באמת צריכות לחכות למשרד החינוך, הן יכולות לרוץ קדימה לבד. התוצאה יכולה להיות טובה יותר מאשר מה שמשרד החינוך ינסה לעשות. זה מה שקרה בשבוע ההוא, עם פרוץ המגפה, לפני שמשרד החינוך התחיל להפריע עם הנחיות לא ברורות.
רשויות חלשות כן צריכות את משרד החינוך. הן צריכות הנחיות, הן צריכות סיוע. המורות והמורים שם צריכים תגבור, משאבים, מערכי שיעור, נגישות לחומרים. הם צריכים קבוצות תמיכה של מורים, ללמוד מהמורים החזקים ובעלי המשאבים. אי אפשר להפקיר את הרשויות הללו לגורלן, כי הפערים הקיימים רק יגדלו. אבל אם משרד החינוך יפסיק לנסות לכפות על כל מערכת החינוך את ההנחיות הכוללניות שלו, יהיה לו קל יותר למקד את הקשב והמשאבים שלו במי שבאמת צריכים סיוע.
2. בטלו מקצועות לימוד והקטינו כיתות
מלבד זה, לדעתי האישית הגיע הזמן לביטול – זמני או קבוע – של חלק גדול ממקצועות הלימוד. בכל שכבות הגיל, מהיסודי ועד סוף התיכון. אין צורך בכל כך הרבה מסלולים לבגרות. אין צורך בכל כך הרבה מקצועות חובה.
המטרה העיקרית כרגע היא הקטנת גודל הכיתות. השגת המטרה הזו תסייע להקטין את ההדבקה, אבל היא תעזור גם בהשגת יחס אישי יותר לכל תלמידה ותלמיד, ובמיקוד התלמידים והמורים במה שחשוב יותר. האם אנחנו צריכים בין 10–15 נושאי לימוד שונים בבתי הספר היסודיים? לדעתי לא.
לדעתי אפשר להתמקד בשישה עד שמונה מקצועות. זה אומר שהרבה מורות ומורים שמלמדים מקצוע מסוים יוכלו לעבור הסבה וללמד את אחד ממקצועות הליבה, לפחות ביסודי – עברית, חשבון. תבחרו עוד ארבעה מקצועות. שיהיו מקצועות אינטגרטיביים, כאלה שמכילים כמה תחומים יחד. כולם ירוויחו מזה.
כן, זה נושא שנוי במחלוקת. כן, במשך שנים יש אנשים שמטיפים להפחתת מספר מקצועות הלימוד והם אף פעם לא מצליחים, כי הפוליטיקה של המקצועות בישראל היא חזקה מאוד. לכל מקצוע יש לובי פוליטי ובימים רגילים אין שום סיכוי לבטל אותם. אלה לא ימים רגילים.
3. קנו מחשבים לכולם. אבל באמת לכולם
המחסור במחשבים ובתשתיות אינטרנט הוא כל כך נרחב שזה פשוט לא ייאמן שאנחנו שלושה שבועות לפני תחילת השנה והנושא הזה אפילו לא קרוב לפתרון. לכמה ילדים במדינת ישראל אין מחשבים? התשובה היא שמשרד החינוך אינו יודע.
כשמרכז המחקר והמידע של הכנסת פנה אל משרד החינוך כדי להבין לכמה ילדים אין מחשבים, המשרד השיב שנעשה רק מיפוי ראשוני בעניין, ושהתשובה היא איפשהו בין 95–117 אלף ילדים. לפי נתונים של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר התשובה היא יותר, הרבה יותר. לפי ניתוח של האוצר, ל-20% מהילדים אין מחשבים – זה אומר 350 אלף ילדים.
כך או אחרת, גם אם אנחנו לא יודעים מה המספר המדויק – אנחנו כן יודעים שהמחסור העיקרי קיים בעשירונים התחתונים. לכל ילד מהעשירון העליון יש בבית בממוצע שני מחשבים. לכל ילד משלושת העשירונים התחתונים יש בבית בממוצע שליש מחשב. וגם חיבור לאינטרנט אין, במקרים רבים. מבחינת הילדים האלה, כל עוד אין להם את התשתית המתאימה, למידה מרחוק היא בגדר שמועה רחוקה.
רוצים לסגור את הפערים האלה? תתחילו לקחת את זה ברצינות. תוכנית "מחשב לכל ילד" במשרד ראש הממשלה היא בדיוק הדוגמה לאיך לא לוקחים את זה ברצינות. מאז הקמתה ב-1996 התוכנית הזו חילקה 97 אלף ערכות מחשבים (זה אומר מחשבים פלוס חיבור לאינטרנט ודברים נוספים). זה אומר קצת יותר מ-4,000 מחשבים בשנה. זה רחוק מאוד-מאוד מלהיות מספיק.
קחו את המגזר העסקי, קחו את המגזר השלישי, ושתפו פעולה במהירות. יש אנשים טובים שמנסים לעשות את החיבור הזה אבל אז נתקלים בבירוקרטיה של משרד החינוך. במפעל הפיס ניסו לשכנע את המשרד לקחת מחשבים שנמצאים במעבדות בבתי הספר ללא שימוש ולפזר אותם בבתי הילדים, אבל זה לא הלך. אנשי עסקים כמו חנן רובין, מהמייסדים של אפליקציית Riseup, ניסה לחבר בין משרד החינוך ליצרניות מחשבים, אבל במשרד החינוך לא ידעו איך לאכול אותו.
אני לא כותב את זה ממקום של ביקורת. עוד לא מאוחר לתקן את זה. במשרד החינוך צריכים להפנים שהם לא מסוגלים להתמודד לבד עם האתגר הזה של רכישת מחשבים והקמת תשתיות אינטרנט. רק שיביאו את הכסף ויתנו לשטח לעבוד.
חשבו איזו תרומה אדירה תהיה לצמצום הפערים הדיגיטליים של החברה הערבית, החרדית והשכבות החלשות בציבור היהודי הלא חרדי. כך אפשר להפוך את המשבר הזה להזדמנות לצמיחה עתידית. אחרת הוא רק יעמיק את הפערים הקיימים.
4. תביאו עוד אוטובוסים, או תיתנו ללמוד ביישובים קטנים
מכשול נוסף שעלול להפוך את החזרה ללימודים לבלגן אחד גדול הוא משהו טכני, אבל בכלל לא קטן –הסעות תלמידים. כן כן, זה משעמם פצצה. תהיו איתי רגע. בימי שגרה מועצות אזוריות מוציאות כמויות אדירות של כסף על הסעות תלמידים. במועצה אזורית ממוצעת יש הרבה מאוד יישובים קטנים, והתלמידים לומדים בבתי ספר אזוריים שצריך להסיע אליהם ובחזרה. אם לא מסיעים, ההורים לא יכולים לעבוד.
משרד החינוך מממן את ההסעות האלה, לפי כל מיני קריטריונים שונים. בסך הכול, העלות היא כמעט שני מיליארד שקל בשנה. מלא כסף. אבל עכשיו, עכשיו קורונה.
לפי המתווה של משרד החינוך, הילדים בכיתות א' וב' אמורים ללמוד רגיל, אבל ילדים מכיתה ג' ואילך אמורים ללמוד בקפסולות, ולא בכל יום. דיברתי עם כמה ראשי מועצות אזוריות, והם אמרו לי שכשהם שואלים במשרד החינוך הם מקבלים תשובה שההסעות נמשכות כסדרן. מה שאומר שהמועצות אמורות לממן אוטובוסים, שבחלק מהזמן יסעו חצי ריקים. משרד החינוך ישלם רק על הילדים שנוסעים, מה שאומר שהמועצות עצמן אמורות לממן את כל היתר. מאיזה תקציב בדיוק?
יותר מזה. ההסעות הופכות את הסיפור של הקפסולות לקצת מגוחך. הרעיון מאחורי הקפסולות הוא להקטין את המגע בין קבוצות של תלמידים בשביל שאם חלילה תהיה התפרצות, לא יהיה צורך לסגור את כל בית הספר. אבל אם הילדים נוסעים יחד בהסעה, כל הקפסולות יחד. מה עשינו בזה?
זו לא סוגיה קטנה ושולית, אלא מהותית. תלמידות בית ספר עולות להסעה (צילום: חן ליאופולד, פלאש 90)
ייתכן שבמשרד החינוך יידרשו לממן עוד הסעות, בשביל להקטין את מספר הילדים באוטובוס ולהסיע אוטובוסים חצי ריקים. אבל אפילו אם יפנו לחברות הסעות פרטיות, שהיום עומדות בלי עבודה ברובן ויבקשו לתגבר, לא בטוח שזה יעבוד. כמה מפעילי הסעות פרטיות שדיברנו איתם אמרו שלא משתלם להם להפעיל אוטובוסים פעם אחת בבוקר ופעם אחת בצוהריים. פעם הם היו עושים דברים אחרים בשעות שבין לבין – טיולים, סיורים. היום אין כלום, ולחלקם יותר משתלם לשבת בבית.
לכן קיימת גם אופציה אחרת, ללמוד ביישובים. זה מה שעשו בבית הספר של החופש הגדול – אבל שם זה יותר בילוי ממוסד ופחות לימודים, אז שילוב בין קבוצות גיל שונות לא מהווה בעיה. זה, אגב, גם מה שהיה לפני שהיו בתי ספר אזוריים. אבל זה דורש משנה חינוכית אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים. ויכול להיות שפחות מחודש לפני פתיחת שנת הלימודים יותר קל לשפוך כסף על הסעות ריקות מאשר ללמד מורים דרכים שונות לחלוטין לחנך ילדים.
אני לא יודע מה הפתרון. הדבר היחידי שאני כן יודע הוא שזו לא סתם סוגייה קטנה ושולית, זו סוגייה מהותית שמלמדת עד כמה האתגר של החזרה ללימודים הוא אתגר ענק שמורכב מהמון-המון פרטים קטנים כאלה.
כל אלה היו רק דוגמאות. החזרה ללימודים מורכבת מעוד המון-המון רכיבים. האתגרים של החברה החרדית לא דומים לאתגרים של ילדים חילונים ברעננה. האתגרים של גני הילדים שונים מהאתגרים של התיכוניסטים, שאמורים לגשת השנה לבגרות.
אני רק יודע שהגישה של משרד החינוך עד כה היא הגישה האחרונה שאנחנו צריכים. גישה מנותקת ומתנשאת. כפי ששר החינוך הורה לפקידים שלו לא להגיע לדיון בכנסת, כמו אומר "אנחנו לא חייבים שום דין וחשבון לציבור". כך הוא מתייחס לציבור המורות והמורים, המנהלות והמנהלים, ההורים והתלמידים.
עוד לא מאוחר לשנות את זה. פתיחת השנה לא תהיה קלה, אבל אם נעבוד נכון נוכל להתקרב לתסריט שבו הכול מתפקד, במקום להגיע לתסריט שבו הכול מתפרק כמו אונייה שמתנפצת על הסלעים ליד החוף. כל עוד הדברים ימשיכו להתקדם כמו שהם – עם אלוף במילואים בתור שר חינוך שמקיף את עצמו באנשי צבא ומשוכנע שאפשר להוריד לשטח פקודת מבצע וכולם פשוט יצייתו, – תביאו בחשבון שספטמבר הולך להיות חודש עם הרבה מאוד עצבים.
