לא הבנתי, ועדיין איני מבין, על מה ולמה הזמינו אתמול (שני) את עצמם בנימין נתניהו ובני גנץ להופעה משותפת, דרמטית, במהדורות הטלוויזיה. פרצה מלחמה? ישראל פיתחה חיסון למחלת הקורונה? נחשפה בישראל רשת ריגול איראנית? חוסל רב־מרצחים חדש שפעל בסוריה? נמצאה הדרך להשיב את אברה מנגיסטו או את גופות חללי צה"ל שבידי החמאס? לא. זה לא קרה אתמול. עם כל הכבוד, זו מהומה על לא מאומה.
מה כן קרה? סוכל ניסיון חדירה של שלושה מחבלים, שלפי צה"ל היו בדרכם לבצע פיגוע באזור הר דב. חסן נסראללה ספג סטירה קטנה בלבד, כי אנשיו הצליחו לחזור הביתה בשלום. על זה כל הרעש והפריצה לחדשות? לא היינו באירועים כאלה עשרות פעמים בלי פריצה לחדשות? היינו גם היינו.
רק שעכשיו, זה לפחות הרושם, הסיפור אחר: שני ראשי הממשלה שלנו שרויים במצוקה אישית והם מחפשים נתיב בריחה מצרותיהם. בנימין נתניהו זיהה אירוע ביטחוני בעזרתו ניתן לשנות לרגע את סדר היום הציבורי ועט עליו כעל מוצא שלל רב.
האירוע הזה תפור למידותיו – במיוחד בימים בהם מתקיימות ברחבי הארץ הפגנות סוערות נגדו ונגד השחיתות השלטונית. במיוחד בימים בהם השר לביטחון פנים מתחפש בעזות מצח למפכ"ל, מתערב בעבודת המשטרה ומורה למפקד מחוז ירושלים בשיחה מוקלטת שנחשפה בכאן חדשות לסכל הפגנות נגדו.
בני גנץ, שנתניהו עקר את רוב שיניו, זיהה גם הוא הזדמנות לברוח לרגע מצחנת הבריכה הפוליטית. ממנה ומהביקורת הקשה על התנהלותו בממשלה. מצב רוחו ירוד, אומרים מי שאומרים, ואירוע כזה אמור להחזיר לו מעט את הצבע לפנים. פתאום הוא קיים. פתאום הוא בועט.
שניהם יכלו כמובן לוותר על ההצגה. זה התבקש. שניהם יכלו להשאיר את הכבוד הזה לרמטכ"ל ולדובר צה"ל – במיוחד כשהבינו שאין כאן הישג גדול. ולמרות זאת, הם לא ויתרו על "נאום מר ביטחון" – כל אחד בתורו. הם לא ויתרו על האגו. התירוץ, אני מניח: הם ניצלו את האירוע כדי לשלוח מסרים לחסן נסראללה. כדי להפחידו. הם הזהירו אותו פומבית.
דווקא הפעם, לוחשים לי, נסראללה לא ירד לבונקר.
