כשישראל סגרה מאחוריה את השער וסיכמה 18 שנים של לחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, סימן ארגון חיזבאללה הישג משמעותי. מאז, נהיה הארגון השיעי לבעל הבית בדרום לבנון, אולם עם כל הכבוד לנאומי הרהב של נסראללה – יש רק בעיה קטנה: כל הישג שמגדיל את כוחו של הארגון הופך אותו לממוסד יותר – וקצת פחות נחוש לפתוח במלחמה כוללת עם ישראל.
בנאום לאומה ציין אתמול (שלישי) מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה את רגע המהפך בתולדות ארגון הטרור השיעי – הפרוייקט של האיראנים הפך בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל והתפרקות צד"ל לבעל הבית בדרום לבנון – ולאחד מהבודדים במזרח התיכון שהצליח להניס את ישראל.
חיזבאללה מצא מאז דרכים לשמר את המאבק בישראל – מהויכוח על חוות שבעא ועד ההזדהות עם הפלסטינים. אולם מאז 2006, לא פגע באופן משמעותי ביריבה מדרום. ההלם שבתגובה החריפה של ישראל על חטיפת רגב וגולדווסר הוביל את חיזבאללה לשינוי דפוס פעולה.
מהופעה צבאית גלויה הפכו פעילויות הארגון לסמויות ומוטמעות יותר. תצפיתניו בגבולות לובשים אזרחי ופועלים במסגרת ארגון ייעור בשם "ירוק ללא גבולות". בסיסיו ואתרי השיגור הוטמעו בתוך בתים ו"שמורות טבע" וכן נחצבו מתחת לפני הקרקע מנהרות התקפיות.
למרות ההתעצמות, 20 שנה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, חיזבאללה נמצא במצב מאוד רגיש. לוחמיו, משאביו והתדמית הציבורית שלו נשחקו במלחמת האזרחים בסוריה. מצד שני, המעמד הפוליטי שלו בלבנון מחייב אותו לנהוג באחריות גדולה יותר כלפי הכלכלה והמשק הלבנוני.
כל זה משאיר לחיזבאללה ברירה אחת – להחריף עוד ועוד את הטון נגד ישראל. היציאה מלבנון הייתה אולי בריחה של ישראל מהבוץ הלבנוני, אבל יכול להיות שמאז אותה נסיגה חיזבאללה הוא זה שלא להוט להתפלש בבוץ הישראלי. לפחות עד שתגיע הפקודה מאיראן.
