אתמול פירסמה כתבת הבריאות של "דה-מארקר", רוני לינדר גנץ, את תרחיש הייחוס שמשרד הבריאות עובד לפיו, או במלים קצת פחות גבוהות - המספרים המפחידים שחוזים עבור המשרד כמה חולים, חולים קשה, מונשמים ומתים יהיו בישראל בחודשים הקרובים.
מגפת קורונה: ההנחיות, המספרים ומסלולי החולים - לכל העדכונים בעמוד הטלגרם של כאן חדשות
בשלב הזה תרחיש הייחוס הוא רק מודל מתמטי. דברים יכולים להשתנות. הקיץ יכול להפתיע לטובה (על אף שהוא כבר משוקלל בתוך המודל), אולי תפותח דרך מהירה יותר לבדוק חולים במאסות גדולות, מה שעשוי אולי לסייע לשטח את העקומה. אולי גם אשכרה נצליח לשטח את העקומה.
בינתיים, זה לא קורה. לפי המודל התיאורטי, כלומר לפי המספרים המפחידים של משרד הבריאות, בחודש מארס אמורים להיות בישראל 20 חולים מאושפזים במצב בינוני-קשה. נכון להיום, במציאות יש בישראל 15 חולים במצב כזה. והחודש עוד לא נגמר.
המשמעות של המספר הזה היא שאנחנו בתרחיש הכי גבוה שהמודל מדבר עליו. זה אומר שמקדם ההדבקה בישראל הוא בערך 2 - כלומר שכל אדם חולה מדביק שני אנשים, ושכל אחד מהם מדביק שני אנשים, וכך הלאה והלאה. כשזה מקדם ההדבקה, קצב הגידול במספר החולים, וכתוצאה מזה במספר המאושפזים, והזקוקים להנשמה, נמצא במגמת עליה.
זה בדיוק המספר שמפחיד יותר מכל את מערכת הבריאות, והם מנסים בכל כוחם להוריד אותו. אם הציבור הישראלי היה כולו נשאר בבית, למעט מי שהוגדר לו שיכול לצאת לעבודתו החיונית, המספר הזה, אולי, היה פוחת.
בזמן שמשרד הבריאות ויתר משרדי הממשלה נאבקים לשטח את העקומה במדינת ישראל, המגפה מתפשטת בקצב גם בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, מרחק נגיעה מתחומי הקו הירוק. ישראל אומנם הטילה סגר על הרשות, אחרי שהתירה את כניסתם של כ-40 אלף פועלים פלסטינים שילונו בחודש הקרוב בישראל ולא יורשו לחזור לבתיהם, אבל המגיפה ממשיכה להתפשט מעבר לגדר ההפרדה.
אתמול כבר היו כ-40 חולים בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. מאחר שהערים הפלסטיניות צפופות מאוד, ומאחר שאין בהן עדיין ריחוק חברתי דומיננטי, סביר להניח שקצב הגידול במספר החולים שם יגדל במהירות, כפי שקרה בישראל וכמעט בכל מדינות העולם.
בשלב זה ישראל מעבירה לרשות הפלסטינית ערכות בדיקה, וערכות נוספות מגיעות מארגון הבריאות העולמי. אבל ככל שהמגפה תמשיך להתפשט בישראל, כל ערכה תהיה נחוצה, וייתכן שיהיה קושי להמשיך ולתמוך ברשות הפלסטינית.
מערכת הבריאות בגדה אינה ערוכה כלל להתמודד עם התפרצות משמעותית של הנגיף. רמת החיים בגדה המערבית היא עשירית מזו בישראל. בשלב מסוים, אם ההתפרצות תצא משליטה, אנו עלולים להגיע למצב של איטליה, בחצר האחורית של ישראל. אם חלילה זה יקרה, אולי זה יהיה אינטרס ישראלי לקחת אחריות על הנעשה בשטחי יהודה ושומרון. אחרי הכל, במידה מסוימת, העקומה הישראלית כוללת את העקומה הפלסטינית. כי גם אם נצליח לשטח את העקומה בישראל, בכל רגע ורגע פוטנציאל ההדבקה מהרשות הוא גבוה מאוד.
אני לא יודע אם ישראל תשוש לקחת על עצמה אחריות כזו, בוודאי ככל שהפגיעה הכלכלית במשק הישראלי תגבר והיכולת התקציבית של הממשלה תצטמצם. אבל היא אם לא, ייתכן שמאמציה בתוך גבולות הקו הירוק יאוימו כל העת.
הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו מוכיחה עד כמה הקורונה מערערת את תפיסת הגבולות והלאומיות. ההיסטוריון יובל נוח הררי כתב השבוע במאמר למגזין טיים שהקורונה מעמידה במבחן את אירופה, האם המדינות ביבשת יבחרו לשתף פעולה זו עם זו או להסתגר. האמירה הזו נכונה לא רק לאירופה אלא לעולם כולו. לו העולם כולו היה מתאחד, לא בקטע ניו אייג׳י אלא בקטע פרקטי, חירומי, היה קל יותר לעולם להשתלט על המגיפה. לוירוס הזה אין גבולות, הוא מתעלם לחלוטין מהבדלי דת, גזע ומין. במצב כזה נדרשת מדיניות אחידה מצד העולם כולו. אנחנו מאוד מאוד רחוקים מהנקודה הזו.
במשך כל היום קיבלתי מגולשים, מאזינים וצופים שאלות שאין לי מושג איך לענות עליהן. מה בדיוק עושים אם במקרה בשבוע הבא נגמר לי חוזה השכירות ואני צריך לעבור דירה? מה עושים אם בדיוק הגשתי בקשה לזכאות למשכנתא ואני לא מקבל תשובה לא מהבנק ולא ממשרד השיכון ונדמה שאין יותר עם מי לדבר? מה עושים אם הרגע בחרתי דירה בפרויקט מחיר למשתכן והתחלתי לשלם את המשכנתא ועכשיו פיטרו אותי? מה קורה עם חוגים, עם מעון יום ששילמתי עליו. יש עוד.
השאלות האלה מראות עד כמה מסובך להטיל סגר הרמטי על המשק. החיים הכלכליים שלנו מורכבים ממיליון החלטות ומיליון קשרים. אם חותכים את כולם במקרה כמו סכין בבת אחת, מה בדיוק עושים עם כל הקצוות הפרומים האלה?
האנשים ששאלו אותי את השאלות האלה ציפו לתשובה כלשהי מהממשלה. אבל האמת היא שמשרדי הממשלה טובעים לחלוטין בניסיון לנהל את משבר הקורונה. בקושי יש להם תשובות על הדברים שנמצאים תחת אחריותם, אין להם תשובות לכל המרכיבים הפרטיים של חיינו. הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה כרגע היא אמנם בעיה קולקטיבית שנצטרך לפתור באופן קולקטיבי, אבל אין טעם לצפות שהממשלה תצליח לפתור את כל הבעיות שלנו. היא לא.
בתחילת השבוע הבנק העולמי היטיב לחדד את הפרדוקס הנורא שאנחנו עומדים בפניו כעת. עצירת המגיפה דורשת ריחוק חברתי. הצלת הכלכלה דורשת בדיוק את ההיפך. ומאחר שאת שניהם מוכרחים לעשות - גם לעצור את המחלה וגם להציל את הכלכלה, ומאחר שהשניים לא יכולים לחיות יחד זה אומר שחייב להיות פתרון אחר. פתרון שמאפשר גם ריחוק חברתי, וגם להתניע את הכלכלה מחדש (אולי אחרי תקופה מסוימת של סגר).
אני לא יודע איך עושים את זה בדיוק, אבל זה מה שחלק מהאנשים במשרד האוצר - וגם במגזר העסקי - צריכים לעשות כרגע. צריך להבין איזה פתרון מבני אפשר להציע לתקופה של אחרי פסח, או חודש אחרי פסח. מצב של סגר אינו אפשרי לנצח, וגם אינו אפשרי להרבה פחות מנצח.
ראש הממשלה ומנכ״ל משרד הבריאות התחילו להכין אתמול את הקרקע מבחינה פסיכולוגית לכך שבקרוב יהיו מתים מקורונה בישראל. כשזה יקרה אני מעריך שהדבר ישלח גלי הלם בחברה הישראלית. גם התדרדרות במצב הכלכלי תשלח גלי הלם שיכולים לגרום לנזק של ממש. מערך בריאות הנפש של משרד הבריאות, שגם כך מגיע למשבר הזה בכוחות מדולדלים ונאלץ לעבוד מרחוק, ייאלץ איכשהו לתת מענה לקשיים הנפשיים שיתעוררו. במסגרת התקציבים שמערכת הבריאות מבקשת (ומקבלת) בימים אלה ממשרד האוצר, גם הנושא הזה צריך להיות מובא בחשבון.
כבר עתה, זמן קצר אחרי שהחל, משבר הקורונה משנה סדרי עולם. צעדי מדיניות שעד לפני חודש נחשבו קיצוניים, הזויים ובלתי אפשריים מדלגים במהירות עמוק לתוך המיינסטרים. בארה״ב כלכלנים משני הצדדים, וכעת גם שר האוצר עצמו, מדברים ברצינות על לשלוח צ׳קים לאנשים בשביל לעודד אותם להמשיך לצורך. גם המענק המצומצם שממשלת ישראל תעניק לעצמאים הקטנים בישראל היא וריאציה של אותו רעיון. צעדים נוספים מגיעים גם ממדינות רבות באירופה. הדבר הזה מעיד עד כמה המשבר הזה עמוק, ועד כמה העולם שלנו יהיה שונה לאחריו. אולי בשלב הבא הממשלות יזרקו כסף על הציבור מהליקופטרים.
