המו"מ חזר לשנת האפס – וזה לא בהכרח רע

המו"מ חזר לשנת האפס – וזה לא בהכרח רע
טוב שיש את מתווה טראמפ על המדף, אך שם צריך להשאיר אותו מבלי לממש: רק להשתמש בו כשוט במשא ומתן הבא. מימוש התוכנית עלול למחוק את הזרם הלאומי החילוני הפלסטיני ולזרוק את הרחוב בשטחים לזרועות חמאס
מחבר גל ברגר מחבר גל ברגר
Getting your Trinity Audio player ready...
מפת "המדינה הפלסטינית העתידית" לפי תוכנית טראמפ, טראמפ בהצגת התוכנית, 28 בינואר 2020
צילום: צילום: אי-פי

קשה לדעת לאן יוביל מתווה טראמפ. האם יתנדף מאליו ויהפוך עוד דף בהיסטוריה מפוארת של הסכמים, הצעות וסבבי משא ומתן שלא הובילו לסוף הסכסוך הישראלי-פלסטיני וירדו לטמיון? או שמא אולי בכוחו לייצר דינמיקה חדשה, שמקורה בהפיכת הפרדיגמה מיסודה ובחשיבה מחוץ לקופסה.

דבר אחד כבר בטוח: פרסום המתווה הצליח להעיר מתרדמת את הפיל המדיני בינינו לפלסטינים, ואפילו להחזיר את הנושא לקדמת הבמה של השיח הפנים-ישראלי ערב בחירות, אחרי תקופת היעדרות ממשוכת. ועל זה כשלעצמו יש לברך. לקחתי לעצמי כמה ימים כדי לתת למתווה לשקוע. ראשית לקרוא בו כל אות וכל מילה ואחר-כך לעבד. בין לבין לשמוע. ובעיקר לנסות להבין ולגבש קו מחשבה יציב למול המתווה הזה.

זה לא היה פשוט ולא בטוח שהצלחתי. קודם כל משום שהמוח כבר הורגל בפרדיגמה מסוימת: שתי מדינות לשני עמים, שפחות או יותר צריכות לרוץ על הקו של 67' עם חילופי שטחים, וכמובן – הכול בהסכם שיהיה מקובל על שתי ממשלות מתונות ופרגמטיות בשני הצדדים.

לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה על פעמים אין ספור שבהן דחתה ההנהגה הפלסטינית לדורותיה ניסיונות להגיע להסכם, או לחלופין – לא חזרה עם תשובה חיובית. אני מודע לטענה הפלסטינית שמעולם לא נעשה ניסיון אמיתי מהצד הישראלי להתקרב למינימום הדרישות שלהם, שעכשיו כבר נראה כמו נקודה משוטטת בחלל המתרחקת מבסיס האם.

לא הפלגתי במחשבות יותר מדי לאחור. כן נזכרתי בנקודות הציון המרכזיות בתהליך המדיני ב-20 השנים האחרונות. ועידת קמפ דיוויד מיולי 2000 (שאחריה פרצה אינתיפאדה ארורה), שיחות טאבה כמה חודשים לאחר מכן, מתווה הנשיא קלינטון, ערוץ אולמרט-אבו מאזן לאורך שנת 2008 בעקבות ועידת אנאפוליס, ומתווה קרי בימי כהונתו של הנשיא אובאמה בבית הלבן.

נזכרתי בראשי הממשלות שחלפו כאן אצלנו מאוסלו ועד היום: מרבין ופרס, עבור בברק, שרון ואולמרט, וכלה בנתניהו. כמעט כולם הציעו משהו. הוא מעולם לא התקבל על ידי הצד השני.

אבו מאזן איתנו כבר 15 שנה ושום הסכם לא נראה באופק. אוסלו סוגר אוטוטו שלושה עשורים וסוף לסכסוך אין. הכול תקוע. הצדדים אפילו כבר לא עוסקים במי אשם ומי תקע. נותרנו שני עמים מתכתשים בקרב אגרוף אינסופי, בלי לסגור אחת ולתמיד את הרומן המדמם הזה. ואולי אי אפשר לסגור אותו ונגזר עלינו להישאר כך לנצח או לפחות עוד עשרות שנים קדימה? שני עמים שנלחמים זה בזה בין הפוגות. אולי זה פשוט גדול עלינו, המשקעים ואמונות היסוד וכל הפצעים הפתוחים, וההרג שאף פעם לא באמת נפסק.

העובדה שגם היום, בשנת 2020, ילד ישראלי וילד פלסטיני שיתבקשו לצייר את מפת ישראל או את מפת פלסטין בהתאמה, ישרטטו את אותה המפה בדיוק: האחד יצמיד לה את השם ישראל, השני את השם פלסטין – מדברת בעד עצמה. ליבת התנגשות הנרטיבים של שני הצדדים. 

אין בן גוריון פלסטיני

במארס 2011 הזדמן לי ככתב ברשת ב לראיין את אבו מאזן אחד על אחד בלשכתו במוקטעה, יומיים לאחר רצח משפחת פוגל באיתמר. הריאיון נמשך כ-50 דקות נמשך הריאיון. בין השאר שאלתי אותו על הצעת אולמרט הנדיבה שמעולם לא לקח.

"מדוע אדוני מעדיף מאה אחוז כיבוש על פני שני שלישים של שלום", התעניינתי. "קח מה שנותנים לך עכשיו, ועל השאר דבר אחר-כך". "אני מכיר אתכם הישראלים", השיב לי אז. "אם אסגור איתכם היום על שני שלישים אני יכול לשכוח מהשליש הנותר".

הזכיר לי השבוע מישהו בשיחת מסדרון את בן גוריון שאי שם ב-1947 הכריע לטובת הפרגמטיזם המדיני. הוא לקח מה שנתנו לו, כשהערבים אמרו לא. אילו לא עשה כך, ספק אם הייתה לנו מדינה. אין בן גוריון פלסטיני. אבו מאזן הוא לא בן גוריון. גם מהאלטלנה שנכפתה עליו בעל כורחו ב-2007 הוא ברח, ואיבד בשל כך את רצועת עזה לחמאס ששולט בה 13 שנה.

הסירוב העיקש שלו לא לקחת בשתי ידיים את מה שהוצע לו בעבר וההמתנה האין-סופית לעוד חצי מילימטר שיקבל מראש הממשלה הישראלי הבא, הביאה אותו לאן שהוא נמצא היום. בלי הסכם, ועם נסיגה דרמטית לאחור. המשא ומתן חזר לשנת האפס. שנים שההנהגה הפלסטינית הורגלה שכל ראש ממשלה ישראלי נותן לה קצת יותר מקודמו. אז מדוע לקחת עכשיו? אולמרט היה מוכן לתת (בעל-פה) עד חצי המלכות ויותר, אבל הם בנו על לבני שתיתן יותר אחרי בחירות 2009. אבל אז נפל דבר: נבחר בנימין נתניהו.

לראשונה אחרי שנים, נרשמה עצירה בסחף של ראשי הממשלה הישראלים שנתנו לפלסטינים קצת יותר בכל פעם, בזה אחר זה. עם נתניהו, היה ברור לפלסטינים מלכתחילה, נפתח המשחק מחדש. אובמה, שנבחר זמן קצר קודם, שימש להם מגן מסוים, אבל אז בא טראמפ. והחודש, ינואר 2020, מחק במחי תוכנית מדינית אחת בת 181 עמודים, שנים של הישגים שהפלסטינים היו בטוחים כבר שנמצאים בשיחם.

שנים שההנהגה הפלסטינית הורגלה שכל ראש ממשלה ישראלי נותן לה קצת יותר מקודמו. אז מדוע לקחת עכשיו? אבל אז נפל דבר: נבחר בנימין נתניהו

181 זה גם מספרה של תוכנית החלוקה מ-1947 שחילקה את הארץ בין יהודים לערבים והתקבלה באו"ם. תוכנית שבן גוריון לא היסס לאמץ חרף הפער בינה לבין משאת נפשו, רק מתוך פרגמטיזם טהור. ההנהגה הערבית ובראשה המופתי דחו אותה על הסף. מאז השטח המוצע לפלסטינים רק הלך והצטמצם.

האם מקרי הדבר שמספר העמודים בתוכנית טראמפ – 181 – הוא גם מספרה של החלטת החלוקה ההיא? אין לדעת עם הציניות של הממשל הנוכחי והעומד בראשו. 

"טעיתם כשלא חתמתם עם ערפאת"

ישבתי השבוע ברמאללה עם אחד מחברי הנהגת הפתח. יש 18 חברים בוועד המרכזי בסך הכול. רובם לא ששים לדבר את אשר על ליבם גם כשהם חולקים על אבו מאזן. האיש פתח מבערים נגד הראיס. מעבר לשלל הטענות על האימפוטנציה שלו הוא אמר לי גם את הדבר הבא: "הטעות ההיסטורית שלכם היא שלא חתמתם עם ערפאת. הוא היחיד שהיה יכול. אין מנהיג פלסטיני אחריו שיוכל לחתום איתכם אי פעם על הסכם".

למה, שאלתי בתמימות לכאורה. "כי לאף אחד אין הביצים שהיו לערפאת", הוא ענה. המשכתי ושאלתי לאף אחד מחברי הוועד המרכזי של הפתח אין את הביצים של ערפאת, גם לא לך? והוא השיב: "תביא מאזניים לאחת הישיבות שלנו. תשקול את הביצים של כולם. כולן יחד לא שוקלות כמו אלה של ערפאת".

"הטעות היא שלא חתמתם עם ערפאת. הוא היחיד שהיה יכול. אין מנהיג פלסטיני אחריו שיוכל לחתום איתכם אי פעם על הסכם"

סליחה על הדוגמא הלא פוליטיקלי-קורקט. כך במקור, מה שנקרא. אבל מה זה אומר באמת לגבי היורש של אבו מאזן? יושב ראש הרשות, כבר הבנו מזמן, לא יחתום הסכם עם ישראל. זה כנראה לא הייעוד שלו בחיים. גם הוא הבין זאת, כבר לפני שש שנים כשאמר באחת הישיבות ברמאללה שאין לו כוונה לסיים את חייו בבגידה. אבל האם יורשו היה מעז, ויורשו של יורשו?

האם בכלל אפשר לחתום הסכם כשהמתון שבמתונים בהנהגה הפלסטינית יאמר לכל דורש, בפה מלא וללא היסוס שגם אם יהיה אי פעם הסכם: הוא לא מאמין בזכות של העם היהודי לריבונות על איזשהו תא שטח בחבל הארץ שבין הירדן לים. ותאמינו לי, שמעתי זאת מרבים.

לא בכדי אני תומך עקרונית בהפרדת כל מסלול משא ומתן רציני לשני ערוצים שחומה גבוהה ביניהם: ערוץ הנרטיבים ושיח הזכויות, שבו יתפלספו הצדדים עד קץ הימים, וערוץ הפרגמטיזם והפרקטיקה שבו ידונו בחלוקה והסדר מעשיים שישביעו את רצון שני הצדדים. לא בטוח שזה באמת אפשרי. ייתכן שאלה חלומות של נאיבים ואחרוני האופטימיים עלי אדמות.

היפוך הסדר ביוזמה הערבית לשלום

מתווה טראמפ אינו מציע חלוקה מעשית לשביעות רצון שני העמים. לכל היותר הוא מציע חלוקה מעשית לשביעות רצונו של עם אחד, וגם, לא בטוח של כל העם, אולי רק חלק ממנו. כנייר הסברה ישראלי, הוא מסמך נפלא. הוא נותן במה ותהודה לנרטיב הישראלי והיהודי ולקשר הישראלי והיהודי לארץ הזאת – קשר שעד היום שוללים בצד השני.

הוא שם לעולם את האמת בפרצוף, וקובע שהשאיפה של ישראל שיכירו בה כמדינת הלאום של העם היהודי – לגיטימית. בשדה הבינלאומי זהו ללא ספק מסמך מטלטל, פורץ דרך, משנה סדרי עולם בכל הקשור לפרדיגמה שעמדה עד כה בבסיס כל משא ומתן שהתנהל בין ישראל לפלסטינים. וכשזה מגיע מהמעצמה מספר אחת, זה לא עניין של מה בכך.

חלק מהמתווה "עושה שכל" בלא מעט דברים. הוא באמת מציג תפיסה חדשנית, מחוץ לקופסה, שלעיתים עלולה להיתפס כהזיה או בלתי ישימה בעליל. לא הכול במתווה חדש. הוא נשען על רכיבים רבים שנדונו או סוכמו בין הצדדים בעבר בעיקר בעל-פה. החיבור בין עזה לגדה, למשל, שתפס את הכותרות כאן השבוע כונה בסבבי משא ומתן קודמים "המעבר הבטוח" שיחבר בין עזה לגדה בציר עילי או תת-קרקעי. זו לא המצאה של ממשל טראמפ.

המתווה מפורט ומציג שורה של פתרונות אפשריים במגוון הסוגיות שעל הפרק אך הוא לא פותר הכול: מה יהיה, למשל, על תושבי מזרח-ירושלים שיישארו בישראל כאזרחי המדינה הפלסטינית?

פעם שאל ערפאת באחד מסבבי המשא ומתן, מדוע אתם, הישראלים, מתעקשים לא להחזיר ולו פליט פלסטיני אחד לתחומי ישראל, ובד בבד אתם אוחזים כבקרנות המזבח בהמוני תושבי מזרח-ירושלים הפלסטינים. מה ההבדל? אלה פלסטינים, ואלה פלסטינים.

אבל אולי הדבר החשוב יותר הוא שהמתווה החדש מבקש להפוך את סדר הדברים שהופיע ביוזמה הערבית לשלום ובה נתלה הצד הפלסטיני לאורך השנים האחרונות. איך הופכים את הסדר? פועלים לקרב בין מדינות ערב לישראל עוד לפני סיום הסכסוך הישראלי פלסטיני.

היוזמה הערבית לשלום שאומצה בפסגה הערבית בביירות במארס 2003 לאחר שהותוותה ביוזמה סעודית, קבעה כי רק לאחר הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, ונסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב-1967 – ינרמלו מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל.

בפרק המבוא של מתווה טראמפ נכתב שהממשל האמריקני מאמין שאם עוד מדינות ערביות ומוסלמיות ינרמלו את קשריהן עם ישראל, הדבר יסייע בקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "מדינות ערב הפכו בנות ערובה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", נכתב שם.

תכל'ס – במקום התחפרות בנרטיבים

המתווה מפגין בוז כלפי מאות החלטות שקיבל האו"ם לאורך השנים בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא הולידו דבר מלבד אוויר חם. הוא כופר בפרקטיקה הפלסטינית של דקלום נרטיבים מהעבר במקום קידום פתרונות ריאליים ומעשיים לעתיד, או כפי ששאל פעם מישהו את הפלסטינים: אתם רוצים פשרה היסטורית או עדיין מחפשים אחר צדק היסטורי?

נזכרתי בדבריו של שלמה בן עמי שהטיח פעם בסאיב עריקאת באחד מסבבי המשא ומתן המייאשים והמתסכלים: "האם אתה, מר עריקאת, מחפש פתרון, או עוד החלטת או"ם?".

זה המקום להזכיר שההנהגה הפלסטינית מנמקת את חוסר הנכונות שלה להתפשר על טריטוריה ולזוז מקווי 1967, בטיעון הבא: אנחנו את הפשרה שלנו כבר עשינו, כשוויתרנו על 78% מפלסטין היסטורית, והסכמנו להכיר בחלוקת הארץ ולהקים מדינה רק על 22% הנותרים. אז אל נא תדרשו מאיתנו פשרות טריטוריאליות נוספות.

במסגרת אימוץ הנרטיב הישראלי, מתווה טראמפ בא ואומר דבר אחר: לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה. למעשה, ישראל היא שוויתרה על 88% משטחי 1967, שבהם היא רואה את שורשיה ההיסטוריים ואת אדמת העם היהודי משחר ימי אבות אבותיו. במילים אחרות, ובלי גינונים או פילטרים כיאה לממשל טראמפ, אל תבלבלו את המוח עם הנרטיבים שלכם, שהרי לצד השני – ישראל – יש טיעונים חזקים לא פחות.

במובנים רבים המתווה הוא בבחינת כתב אישום נגד הרשות הפלסטינית. הסיאוב והשחיתות, הממשל הכושל, החוקים והפרקטיקה שנותנים פרס לטרור ומקדמים תרבות של הסתה בבתי הספר ובתקשורת הרשמית – כל אלה מקבלים ביטוי במתווה טראמפ. לצד שבחים לתיאום הביטחוני בין הצדדים. יש שיאמרו שאף נודף ממנו ריח קל של ניסיון להמריד את האוכלוסייה הפלסטינית נגד הנהגתה או לדלג מעל לראשיה: "מגיע לכם עתיד טוב יותר", הוא פונה ישירות לעם בגדה ובעזה.

מתווה טראמפ בא ואומר לפלסטינים:  אל תבלבלו את המוח עם הנרטיבים שלכם, שהרי לצד השני, ישראל, יש טיעונים חזקים לא פחות

חשוב לומר שהמתווה לא מזכיר את המונחים סיפוח והחלת ריבונות. ברור שזו הנגזרת של העברת שטחי ההתנחלויות ובקעת הירדן לריבונות ישראל אבל אך ורק במסגרת ההסכם. כפי שמצוין במתווה עצמו המוגדר "שלום לעבר שגשוג – חזון לשיפור חיי הישראלים והפלסטינים":

"חיוני לראות בחזון מכלול ולא מן הנמנע שכל צד יתמוך ויתנגד להיבטים בו". קרי, המתווה נועד לשמש בסיס למשא ומתן בין הצדדים. הוא לא נכפה על אף אחד מהצדדים כקופסה סגורה בבחינת Take it or leave it.

סוף מעשה במחשבה תחילה

פה אני מגיע לנקודה. מתווה טראמפ חשוב מעצם קיומו ומעצם פרסומו. כן, הגיע הזמן שעל מדף ההצעות וההסכמים המאובקים מעשרות שנות משא ומתן – יונח גם נייר אחד, שונה, שמציע משהו אחר בתכלית, כמעט הפוך לחלוטין. מסמך שבחלק ניכר מסעיפיו שם את טובת ישראל לפני הכול, אפילו אם בצורה מוחצנת הנמתחת הרבה מעבר לקצה. זו תרומתו העיקרית בעיניי.

אבל, אם ברצוננו לפתור אי פעם את הסכסוך המדמם הזה, המסמך הזה חייב להישאר על המדף בלבד. כמקור סמכות אחד ולא בלעדי, לצד מקורות סמכות אחרים, לכל משא ומתן שייפתח בעתיד. 

המסמך הזה לא עוסק כלל בריבונות לפלסטינים. המושג 'ריבונות' מוזכר בהקשרים ישראליים לרוב, אך לא בהקשר הפלסטיני. הוא מעניק לפלסטינים מדינונת של מקטעים מחוברים במערכת כבישים, גשרים ומנהרות – שיוצרת רציפות תחבורתית המסורגת במארג שתי וערב. כל זה לצד ההתנחלויות, בצמידות אליהן וכמעט בתוכן.

יישום מסמך כה דורסני כלפי הפלסטינים, המבטל ברגל גסה את הנרטיב הפלסטיני ומרוקן מתוכן את המדינה הפלסטינית, הוא לא מתכון לשכנות טובה. הוא בוודאי לא מתכון לשלום או להסכם יציב שבכוחו להבטיח שקט ארוך טווח. זהו מתכון להמשך ההתבוססות בבוץ הסכסוך, ולא להיחלצות ממנו.

יישום המסמך כמו שהוא יקפיא את המציאות הפלסטינית הקיימת בשטח, יותיר את הפלסטינים עם אוטונומיה פלוס בלבד, ויפוגג את שארית התקווה הפלסטינית לאיזשהו אופק מדיני בעתיד. יישומו – סיפוח והחלת ריבונות על ההתנחלויות – שלא בהסכם, ימלא אולי תאוות בולמוס רגעית אצל חלק מהישראלים, אך מאיים להרחיק שנות אור את קץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם אי פעם היה יכול להיות בהישג יד.

האם לשם אנחנו רוצים לדחוף את שכנינו? האם אנו לא כותבים בכך את שורות הסיכום של התנועה הפלסטינית הלאומית החילונית, ודוחפים את האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה שומרון ועזה על מגש של כסף, היישר אל זרועות חמאס?

מישהו חושב מה יקרה אם יתחלף הממשל בבית הלבן במועמד דמוקרטי שלא יכיר בהצעה המדינית של קודמו ובשינוי שעשתה ישראל בשטח, האם ישראל לא מסתכנת בהפיכתה למצורעת בזירה הבינלאומית?

הגיע הזמן שעל מדף ההצעות וההסכמים המאובקים מעשרות שנות משא ומתן – יונח גם נייר שונה. אבל, אם ברצוננו לפתור אי פעם את הסכסוך המדמם הזה, המסמך הזה חייב להישאר על המדף בלבד

והאם הפלסטינים יישבו לנצח בשקט לנוכח המציאות החדשה המאיימת לשמוט מהם כל סיכוי למדינה סבירה?

אני מדגיש שוב, טוב שיש מתווה כזה על המדף. לא טוב לדעתי להוריד אותו מהמדף. הוא צריך להישאר על המדף כתמרור אזהרה לפלסטינים ויש להשתמש בו בתבונה. מעין קריאת השכמה להנהגה הפלסטינית, בעקבות הסטירה המצלצלת שקיבלה.

צריך לומר אחת ולתמיד למנהיגים הפלסטינים: "נגמר זמן המשחקים, עכשיו זה ה-Money Time. שבו כעת לשולחן המשא ומתן בראש פתוח ובנפש חפצה כדי להגיע אחת ולתמיד להסכם. בלי למכור אשליות לעם שלכם כמו שיבת הפליטים, עם נכונות להשתנות ולעשות צעדים רציניים ותוך הכרה במציאות בשנת 2020". וכל העת להצביע על המדף ולאותת: "לא מתאים לכם? יש גם את המתווה ההוא, של טראמפ".

האם יימצא המנהיג הפלסטיני המסוגל להרים את הכפפה? האם יימצא המנהיג הישראלי שישכיל להרים בלם רגע לפני שאנחנו דוהרים אל מציאות חדשה ואולי בלתי הפיכה, מתוך גחמה אלקטורלית, מבלי שהוקדשה לכך מינימום של חשיבה על ההשלכות ורק משום שלרגע הסתדרו להם הכוכבים? תשאירו דלת פתוחה לעתיד. אל תחצו את נקודת האל-חזור.

הפופולריים