אסור לטעות, אסור להטעות: מערכת הבחירות הקרובה, כמו אלה שקדמו לה ב-2019, אינה בין ימין לשמאל או בין “רק לא ביבי” לבין “רק ביבי”. היא אינה בין הליכוד לכחול לבן – שתי היריבות המרות בבחירות. מישהו זורה חול בעיני הציבור. הגיע הזמן לעצור זאת.
הירשמו לפוליטי-כאן, ערוץ הטלגרם של כאן חדשות לבחירות - כל העדכונים והפרשנויות
הבחירות האלה, עד כמה שהדבר נשמע הזוי, הן בין "כן שחיתות שלטונית" או "לא שחיתות שלטונית"; בין כן לחסינות לאנשים מושחתים, נאשמים בשוחד ובמעשי מרמה, או לא לחסינות כזו; בין מנהיגי מדינה המחבקים בחום שחיתות לבין מי שסולדים ממנה; בין כולם שווים בפני החוק לבין מי שבזים לערך המקודש הזה – ומה שלא פחות חשוב: בין מי שמבקשים לרסק את מערכת המשפט לבין מי שמגוננים עליה.
זו זירת הקרב האמיתית – זירה שאילו נחשפו אליה מייסדי המדינה, הם היו ודאי מתהפכים בקברם. הם לא היו מאמינים שערכים פשוטים, הכי מובנים מאליהם לכאורה, נרמסים כיום ברגל גסה.
זה לא סיפור של ימין ושמאל כי אם סיפור של מי שמבקשים להנחיל לציבור תרבות של מדינת עולם שלישי – אל מול מי שמבקשים להנהיג את העם אל מדינת חוק נאורה. מדינה חפצת חיים שבימים אלה, כמה ממנהיגיה מנסים להפוך אסור למותר, עוול לצדק ולהיפך. ממשלה שחורטת על דגלה את "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" בתוספת האיוולת מבית היוצר של מירי רגב: “שלטון החוק אינו מעל החוק”. זה לכאורה כרטיס הביקור של שרת התרבות וחבריה.
למה אני כותב זאת? כי המאבק בשחיתות אינו צבוע פוליטית. אין חיה כזאת. המאבק הזה הוא חשוב ומשותף לכולם: לחילונים ולחרדים, לאנשי ימין, מרכז ושמאל, ליהודים ולערבים. כולם צריכים להיות באותו צד של המתרס, כולם צריכים להילחם בנגע הסרטני הזה, כולם אמורים לשלב ידיים בעקירת העשבים השוטים של השחיתות השלטונית. כולם אמורים להבין את גודל הסכנה למדינה ולשומרי הסף הראשיים שלה.
לטובת בעלי הזיכרון הקצר: במדינת ישראל נחשפו בקלקלתם מאז שנות ה-80 עשרות נבחרי ציבור מכל צבעי הקשת הפוליטית וחלקם נשלחו לכלא לשנים ארוכות. בישראל הורשעו בפלילים מאז ראשית שנות ה-2000, 18 שרים וחברי כנסת. הורשעו ונשלחו לכלא ראש ממשלה ונשיא שסרחו אחרי שצמרת מערכת האכיפה הגיעה למסקנה מתבקשת - יש למצות איתם את הדין.
איך העובדות האלה מסתדרות עם הטענה לרדיפה פוליטית? עם פיזור האשמות על תפירת תיקים? עם דמעות התנין ברוח אכלו לי, שתו לי, המנוולים שינו את הכללים ושכחו לספר לי?
הן לא מסתדרות. מדובר בדברי הבל. מניסיוני רב השנים זה קשקוש מקושקש.
אני כותב מניסיוני כי הייתה לי הזכות להיות מעורב בחשיפת חלק מפרשיות אהוד אולמרט ולמצוא את עצמי נישא על כפיים בחצר של בנימין נתניהו ואנשי ימין אחרים. הייתה לי הזכות לחשוף חלק מפרשת התרומות האסורות של שמעון פרס המנוח ולהפוך שוב ליקיר חלק מאנשי הימין. הייתה לי הזכות להיות מעורב בחשיפת פרשיות נתניהו בשנת 1999 (סיפור קבלן ההובלות אבנר עמדי, שנתניהו ניסה לגלגל אל קופת המדינה את חובו האישי אליו בגובה מאות אלפי שקלים) ולהיות מותקף על ידי חצרני ראש הממשלה כאילו הרקע לפרסום התחקיר היה פוליטי. הייתה לי הזכות לחשוף את מעשי השחיתות של המפכ"ל לשעבר רפי פלד ולגרום להתפטרותו בימים בהם התקשורת הוחשדה ב"סימביוזה עם המשטרה".
כמו אנשי תקשורת אחרים - אלה שאינם שרלטנים, עסקנים, מדקלמי דף המסרים התורניים - ספגתי אש מימין ומשמאל גם בפרשיות אחרות. הבנתי כבר לפני שנים: גיבורי השערורייה בורחים מהעובדות. קשה להם להתמודד איתן. קל יותר לשקר, להסית נגד שומרי הסף, להשמיץ את והתקשורת המקצועית הנושכת - להתכסות בשמיכת הרדיפה הפוליטית ולטעון ברצינות: זו הסיבה לפתיחת החקירה נגדנו. אנחנו בכלל הקורבנות. הפושעים האמיתיים הם המשטרה, ראשי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אני לא מגלה כאן את אמריקה. חשודים מימין ומשמאל עשו זאת לאורך השנים.