נסים כן קורים, ואפילו לא בחנוכה. רק לפני חודש תבע גדעון סער לקיים פריימריז להנהגת הליכוד בתוך שבועיים. זאת על מנת שהם יתקיימו בתקופה של 21 הימים האחרונים, בתקווה שאולי אם ינצח, יוכל להביא להקמת ממשלה ולמנוע בחירות נוספות על מדינת ישראל. מנהלת הליכוד, ויו"ר הליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, טענו שזה בלתי אפשרי. לא ניתן להיערך לבחירות פנימיות בתוך שבועיים, יש לעדכן ספר בוחרים, לגייס צוותי עבודה וחברה שתנהל את הבחירות, לאתר אתרי הצבעה וצריך לפחות 100 כאלה.
סער אולי לא השתכנע, אבל המציאות הייתה חזקה יותר. ההחלטה של נתניהו התעכבה והתעכבה, ולא במקרה אלא במכוון. וכך חלפו עברו 21 הימים, הגענו לבחירות שלישיות, ועימן ההחלטה לקיים פריימריז. והנה מגויסים הנסים, לפתע ניתן לקיים פריימריז בתוך שבועיים. מרכז הליכוד החליט ביום חמישי לקיים את ההתמודדות הפנימית ב-26 בדצמבר, שבועיים בדיוק לאחר כינוס המרכז. איך אפשר? אפשר. סער רצה התמודדות ממושכת יותר, משום כך, בחר נתניהו לקצר הליכים. מתברר שכשרוצים מגייסים את פך השמן והנס הזה יתרחש, תהיה התמודדות על אף קוצר הזמן, ספר הבוחרים, איתור האתרים, וגיוס העובדים. הכל יסתדר.
סער מתכונן למועד הזה כבר כמה שנים. הוא חורש את השטח, בכל שבוע יצא לכמה וכמה סניפים. כן, אחרי פסק הזמן הוא גם הגיע לחתונות של חברי המרכז ולבני המצווה של הילדים והנכדים שלהם. בליכוד זה חלק בלתי נפרד מכל התמודדות.
גדעון סער מתכונן למועד הזה כבר כמה שנים. הוא חורש את השטח, בכל שבוע יצא לכמה וכמה סניפים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90).
בישיבת המרכז שהתכנסה השבוע הגיעו מעטים מאוד. פחות מ-100 חברי מרכז טרחו ובאו ברוח בסערה ובגשם. האווירה הייתה מורכבת. חברי מרכז שהגיעו חשו בושה מעצם העובדה שישראל יצאה לבחירות בפעם השלישית. לישיבה הזו לא הגיעו לא נתניהו ולא סער, איש משרי הליכוד לא טרח להגיע, חבר הכנסת היחיד שזיהיתי שם היה יואב קיש – האיש של סער בהתמודדות הזו. הפעילים שהגיעו לישיבת המרכז היו חלוקים. היו ביניהם שבלחש הזדהו כאנשיו של סער, רובם היו תומכים מובהקים של נתניהו. החשש העיקרי של תומכי סער שזו הזדהות שעלולה לפגוע בהם.
בעוד נתניהו עומל על גיוס השטח ממנו היה מנותק במשך רוב השנים האחרונות, סער עומל על גיוס תמיכה פומבית של בכירי הליכוד, שרים וחברי כנסת. רובם כבר הזדהו עם נתניהו. בכינוס שהיה בבית ראש הממשלה לפני כניסת השבת עם ראשי רשויות מקומיות וסגנים מכל רחבי הארץ, היו גם רבים משרי התנועה: ישראל כץ, שמונה לראש מטה הבחירות, מירי רגב, יואב גלנט, גילה גמליאל, זאב אלקין, אלי כהן, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, דוד אמסלם, אופיר אקוניס, אמיר אוחנה, יפעת שאשא ביטון. הגיע גם חברי הכנסת ניר ברקת, ציפי חוטובלי, אופיר כץ – המקורב מאוד לגלעד ארדן - דוד ביטן, שלמה קרעי, מיקי זוהר ופטין מולא. לא הגיעו, אבל הביעו תמיכה מרחוק: יריב לוין, משה כחלון, קרן ברק ועוזי דיין.
נותרו עדיין כמה מחברי סיעת הליכוד על הגדר. אחריהם מחזר סער באופן אינטנסיבי, בראשם יולי אדלשטין וגלעד ארדן. יו"ר הכנסת, סביר שלא יביע תמיכה, בוודאי לא בסער. אם לא יתמודד בעצמו, ורוב הסיכויים שלא יעשה זאת פחות משבועיים להתמודדות, הוא ידבוק בממלכתיות שהתפקיד מספק לו, ולא יביע תמיכה באיש. ארדן בהתלבטות של ממש.
כעד בפרשת 4000, הוא לכאורה נגד ראש הממשלה. יחסיו עם נתניהו צוננים כבר שנים לא מעטות. יושבי הבית בבלפור מסמנים אותו כ"אחראי על החקירות", כשר לביטחון הפנים, ועושים לו בכך עוול עצום. אופציות הקידום שלו אצל נתניהו מזעריות נוכח רשימת התומכים הארוכה שכבר התייצבה לצידו של נתניהו. ארדן הוא שר מוכשר, אך בקבלת החלטות אישיות-פוליטיות הוא מתלבט סדרתי. היחידה שמאתגרת אותו בתחרות זוהי איילת שקד. ארדן כבר שקל כמה פעמים בעבר הצעות שהעלה בפניו נתניהו למינויים שונים החל משגריר באו"ם ואחר כך שגריר בבירה האמריקנית. בכל אותם פעמים חשש ארדן להתמנות ו"לפספס את ההזדמנות" להתמודד על ראשות הליכוד אחרי נתניהו. עכשיו כשיש התמודדות, הוא אפילו לא שוקל לעשות זאת בעצמו.
האם כדאי לארדן להתייצב כמספר 2 של מנהיג המחנה, או כמספר 16, 17 או 18 בקרב תומכי נתניהו? (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90).
השאלה היא מה יש לו להרוויח מתמיכה בסער, מה יש לו להפסיד ממנה? סער מפגין מנהיגות, בונה מחנה. האם כדאי לו לארדן להתייצב כמספר 2 של מנהיג המחנה, או כמספר 16, 17 או 18 בקרב תומכיו של נתניהו? זוהי שאלה שקשה מאוד להשיב עליה. אומנם סער חזק מאוד בשטח, אבל גם הוא יודע שסיכוייו לנצח לא מאוד גבוהים. קשה לנצח יו"ר מכהן, קשה לנצח ראש ממשלה מכהן, הכי קשה לנצח את נתניהו בליכוד. לו יחליט להתייצב לצידו של סער הוא יכול לקבל חשיפה תקשורתית חיובית מבחינתו כמי שעשה מהלך אמיץ, השר היחיד מבין שרי הליכוד שמקיים אופוזיציה גלויה נגד ראש הממשלה, אך המחיר עשוי להיות בממשלה הבאה, לו נתניהו ינצח בפריימריז ואחר כך את הבחירות.
ב-2015 הייתה לארדן הזדמנות להוות משקל נגד לראש הממשלה, הוא בחר לא לממש אותה. הוא היה מאוכזב מאוד מחבילת התפקידים שהעניק לו ראש הממשלה, ולכן בחר לשבת בצד ולא הושבע כשר עם השבעת הממשלה ה-24, במאי 2015. באותם רגעים עבר בראשו אולי לעשות חצי מהמהלך שעשה גדעון סער חצי שנה לפניו. סער יצא לפסק זמן כדי לחזור כעת ולהתמודד. לו היה נותר ארדן על ספסל חברי הכנסת, הוא היה הופך מיידית לסוג של אופוזיציה פנימית, שהיא לא פחות מאשר אלטרנטיבה שלטונית. ארדן בחר בסוף את החלטת הנוחות, לקבל את משרד השר בשני משרדים, עם יועצי הלשכה וחיי הנוחות, במקום הקרב שנדרש ממי שמרים את נס המרד בתנועה פוליטית. עכשיו הוא נדרש לקבל החלטה, ואין ספק היא לא פשוטה.
בחירתה של שקד
ברוכים הבאים לשיח הפוליטי של לפני שנה. כל כך הרבה התקדמנו השנה שמיד מיד יחל השיח שליווה אותנו ולא הרפה כבר פעמיים. מה תעשה איילת שקד? האם היא תרוץ עם נפתלי בנט, האם היא תרוץ לראשות הבית היהודי? האם הבית היהודי והימין החדש ירוצו יחד? האם עוצמה יהודית תתחבר? איזה חיבורים יהיו בימין? האם בנימין נתניהו יקים את המפלגה הרפובליקנית יחד עם שקד בנט פרץ וסמוטריץ'? תודו, שאלות מגוונות שלא דנו בהן ולו יום אחד בשנה החולפת.
שקד חייבת לקבל החלטה. הספר "איילת מתלבטת", שהיה רב מכר רק לפני שנה, אזל מן החנויות, המוציאים לאור הודיעו שהפעם הם לא מוכנים לפרסם גרסה שלישית שלו. גם שקד יודעת, זכותה להתלבט קטנה מאוד. אחרי שהעבירה את המערכת הפוליטית פעמיים בוויה דולרוזה של לבטים, הפעם ההחלטה צריכה להיות מהירה. ההערכה הרווחת היא שהיא לא תעזוב את החיבור המוצלח שלה עם נפתלי בנט, אבל במקרה שלה קשה להתחייב על זה.
שניהם, בנט שהוביל את הימין החדש באפריל ולא חצה את אחוז החסימה, והיא עצמה שהובילה את ימינה בספטמבר, מיובלים מהבטחות שווא גדולות. הכישלון מהדהד הוא של שניהם. גם רפי פרץ שהוביל את הבית היהודי-האיחוד הלאומי באפריל לא יכול להתגאות בהישג פוליטי מרשים. איתמר בן גביר, שהבטיח גדלות ונצרות, הסתפק לבסוף ב-83 אלף קולות, רחוק מאחוז החסימה מרחק עצום. הימין האידיאולוגי בבעיה גדולה ודרמטית, ולא – אין זמן להתלבטות מיותרת.
פרץ מתעקש לרוץ לבד
שאלת החיבורים בשמאל גם היא מרתקת כשלג דאשתקד. נו, מה יעשה עמיר פרץ? יתחבר עם המחנה הדמוקרטי? יסתפק באורלי לוי אבקסיס? ציפי לבני תחזור? גדי איזנקוט ויובל דיסקין יצטרפו, ואם כן למי? שאלות שלא נשאלו מעולם. פרץ רוצה לבד. ההצלחה המפוקפקת של שישה מנדטים יחד עם לוי אבקסיס, לא נחתה די הצורך אצל פרץ. הוא למעשה הקטין את מפלגת העבודה שהותיר אחריו אבי גבאי.
החיבור עם אורלי לוי לא הצדיק את עצמו. לבד היא הביאה 74 אלף מצביעים (צילום: רועי אלימה, פלאש 90).
גבאי, שכמעט נשכח בדברי ימיה של המפלגה שהקימה את המדינה, הביא שישה מנדטים שכולם חברי כנסת של מפלגת העבודה. פרץ הצליח להקטין את ההישג, רק חמישה מנדטים לעבודה ואחד לגשר. החיבור עם אורלי לוי לא הצדיק את עצמו. לבד היא הביאה 74 אלף מצביעים. החיבור בין שתי המפלגות הקטינה אותן ביותר מ-50 אלף מצביעים. לכנסת ה-21 היו העבודה וגשר יחד 265,577 קולות, ואילו לאחר הריצה המשותפת ירדו ל-212,782. האם התהום הפעורה בין העבודה ומרצ תקטין את שתי המפלגות? – אולי. אבל ריצה נפרדת שלהן עלולה להוביל את אחת מהן אל מתחת לאחוז החסימה, ובכל זאת ההעדפה של פרץ היא ריצה עצמאית.
את הטלטלה הגדולה לקראת הבחירות כחול לבן, כך נדמה, כבר עברה. יאיר לפיד ויתר על הרוטציה. עכשיו בוחנים שם, כמו בפעם הקודמת, שיפור של הרשימה. במטרה אולי לגזול משהו מכוחו של אביגדור ליברמן, מחפשים שם דמות נשית מביאת קולות מהמגזר של יוצאי חבר המדינות. ספק אם בנמצא דמות כזו.
לחצים על שינוי בהרכב יש גם בתוך הרשימה עצמה, דמויות שונות מבקשות שדרוג. דוגמת גדי יברקן, נציג הקהילה האתיופית שנמצא במקום ה-33, ונתמך בידי רבים בעדה שלו. הליכוד כשל בפעם הקודמת בקמפיין בקרב יוצאי העדה. בכחול לבן התגאו בהישג של שלושה עד ארבעה מנדטים שבאו מבני הקהילה הזו, שיש להם בכנסת שני חברי כנסת, יברקן מתל"ם ופנינה תמנו שטה מיש עתיד. עכשיו מבקשים נציגי העדה לשדרג את מיקומו של יברקן ברשימה. אם יהיו שינויים הם יהיו מן הסתם די מינוריים, אומרים בכחול לבן.
