דעה

כינוס קבינט? שקט, יורים

כינוס קבינט? שקט, יורים
השבוע האחרון היה רק תזכורת למציאות הביטחונית המורכבת של ישראל. ובתוך כל הבלאגן הזה עולה השאלה - איך קרה שהקבינט המדיני-ביטחוני התכנס רק פעמים בודדות מאז הקמת הממשלה, ומי אחראי למצב המופרך הזה?
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
הקבינט המדיני ביטחוני, בנימין נתניהו
צילום: עמית שבי, פלאש 90

ממשלת נתניהו השישית סגרה בשבוע שעבר חצי שנה. את מספר הפעמים שכונס בה הקבינט המדיני-ביטחוני, הגוף שאחראי בישראל לענייני מלחמה ושלום, אפשר לספור על שתי ידיים. וזה לא שלא היו אירועים: מבצע אחד בעזה, מבצע אחר בג'נין, ובתווך שורה של פעולות של חיל האוויר בסוריה ושל המוסד באיראן. בקטנה כזה, שגרה. הקריאה לכנס את הקבינט הפכה להיות כמעט פבלובית, מעין פרס ניחומים לשרים הממודרים שלא בדיוק היו בסוד העניינים של כל צעד ושעל של היחידות המסווגות של צה"ל.

והאמת, קל להאשים אותם בסיטואציה. למעט הדיונים שכבר נקבעו בקדנציה הנוכחית, השרים מאחרים, מבריזים, מדליפים. על האחרון לא נתלונן כמובן, אבל אפשר לפעמים לתהות האם לוחות חיפוי העץ של קירות חדר הדיונים של הקבינט בתוך האקווריום שמעו סוד שהתקשורת לא.

אבל האחראי האמיתי למצב המופרך הזה, שבו צה"ל יוצא פעם אחר פעם למבצע צבאי ושרי הקבינט הממונים עליו שומעים על כך במקרה הטוב עם העיתונאים, הוא מי שעומד בראש ועדת השרים, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא זה שהפך את הכיסא מסביב לשולחן הקבינט לאתנן פוליטי - וזימן למשל את מירי רגב כמשקיפה קבועה כי היא התעקשה, או עשה שבוע-שבוע בין שני שרי ליכוד, ועכשיו אחד מהם הוא האחראי על ההכנה לישיבות הקבינט.

נתניהו הוא גם זה שמתעקש להמשיך ולזמן לדיונים את אריה דרעי, מי שאיננו שר כבר תקופה, רק כי הוא יכול (ובדרך גם קונה לעצמו עוד קול מתון בדיון). הוא גם זה שמיסד את הפרקטיקה הנוהגת גם היום לפני דיוני הקבינט החשובים: קודם מתכנסים ה"נבחרים" – נתניהו, שר הביטחון גלנט, השר לעניינים אסטרטגיים דרמר, ולעיתים גם שר החוץ כהן – מטקסים עצה ומתדיינים עם ראשי מערכת הביטחון, שלא נאמר משרטטים את ההחלטה המסתמנת בקבינט, ורק אז, יתר השרים נסובים סביב השולחן כדי לשמוע, בגדול, עוד מאותו הדבר. הפור נפל, עכשיו רק תצביעו (וגם זה לא תמיד).

השבוע, כבמטה קסם וביקורת, קיבלו השרים רצף זימונים. אחת לחודש, פק"ל, דיון קבינט. זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי למדינה שקצב האירועים בה גדול יותר מהשינויים של מאסק בטוויטר.

ואי אפשר לכתוב על הקבינט המדיני-ביטחוני בלי להזכיר את השר איתמר בן גביר. האיש, כך על פי עדויות שרים, שולף בדיונים נייר וחוזר כמו מנטרה על רצף הצעותיו הביטחוניות, לא תמיד עם קשר למהלך הדיון, בין אם הן ישימות, רלוונטיות, נחוצות, ובין אם לאו. הוא גם זועף פעם אחר פעם על כך שהוא לא מזומן לאותן התייעצויות ביטחוניות רגישות. בכל זאת, השר לביטחון לאומי. גם כאן, קל להאשים את בן גביר, שהוא ולשכתו הואשמו על ידי המפכ"ל בכך שהם מקליטים שיחות אישיות שמוצאות את עצמן בדרך פלא מתפרסמות בכלי התקשורת. אבל מי שהעניק לו את כרטיס הכניסה לקבינט, כמו גם את הטייטל המפוצץ, הוא לא אחר מאשר נתניהו.

אך לעובדה שנתניהו עיקר מתוכן וממעש את דיוני הקבינט יש גם השלכות. מערכת הביטחון, אם אפשר להכליל, רגילה לחיות בקונספציות. כשהדיונים האמיתיים במה שפעם כונה "המטבחון" או "השביעייה" והיום פשוט מכונה "הדיון שלפני הקבינט" מורכבים מראש הממשלה הוותיק בהיסטוריה הישראלית, שר ביטחון שצמח בשורות הצבא וכמעט היה רמטכ"ל, ולקינוח שגריר ישראל בארה"ב למשך שש שנים פלוס ויד ימינו של נתניהו, הרוח המנשבת בחדר די ברורה. לאתגר את צה"ל, השב"כ, המוסד או המל"ל זה לא תמיד קל – וגם לא תמיד נכון, אבל כשנפתלי בנט היה רסיס בישבן בעניין המנהרות בעזה, או כשיובל שטייניץ חפר וחפר בעניין הכור הסורי (אז אמנם כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, אבל הוא המשיך בזה גם בקבינט, יעידו השרים) – מדינת ישראל יצאה נשכרת. בהיעדר דיון, גם אין סימני שאלה.

הפופולריים