מה היה שם - "תפילה" או ״הפגנה״?

מה היה שם - ״תפילה״ או ״הפגנה״?
האם יהודים הפריעו לתפילת יהודים, או יהודים הפריעו להפגנת יהודים?
מחבר שמואל רוזנר מחבר שמואל רוזנר
Getting your Trinity Audio player ready...
-
צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

יש שתי דרכים לפרש את מה שאירע במהלך יום כיפור בתל אביב ובערים נוספות. הראשונה מובילה להסתייגות, ואולי זעזוע. השנייה מובילה להבנה, ואולי הסכמה. ראוי לתת לדרכים האלה שמות: הראשונה, היא שיהודים הפריעו לתפילת יהודים, והשנייה - יהודים הפריעו להפגנת יהודים.

זהו. זה כל הסיפור. וכל השאר הוא שיח של חירשים בין מי שמתייחסים למה שקרה כאל הפרעה, או חבלה, בתפילת יום כיפור – לבין מי שמתייחסים למה שקרה כאל הפרעה, או חבלה, בהפגנה ביום כיפור.

האם מה שבאו אנשי ארגון ראש יהודי לערוך בכיכר דיזנגוף הוא תפילה או הפגנה? כמובן, גם על זה לא תהיה הסכמה, אבל בדיוק מכאן מתחילה המחלוקת שהידרדרה למעין קטטה. ראש יהודי הוא גוף שמארגן תפילות בכיכרות. בערב יום כיפור חלק ניכר, ואולי רוב היהודים שבאו לכיכר - רצו להתפלל. הם לא רצו להפגין. ההפרעה לתפילתם היא הפרעה לתפילה. מצער היה לראות את דמעותיהם.

ומצד שני, ראש יהודי הוא גוף פעלתני, ממומן, מחובר לשלטון, שיש לו סדר יום שנוגע לחברה הישראלית. יש לו מצע מגובש שהוא מנסה לקדם, שמטרתו עיצוב מחדש של החברה הישראלית, מתוך הנחה, לא סמויה, שלעמדות שלו יש עדיפות עקרונית ומוסרית על פני עקרונות של קבוצות אחרות בחברה. לכן, כל פעולה שלו, בוודאי כאשר היא נערכת במרחב הציבורי, היא גם פעולה פוליטית, סוג של הפגנה. נכון, זו הפגנה שנראית כמו תפילה, וגם משמשת עבור רבים מהבאים אליה כתפילה. אבל מבחינת הארגון, כך נראית הפגנה.

זו הפגנה שעיריית תל אביב נותנת לה רישיון. כי אין סיבה למנוע רישיון מהפגנה, גם של ראש יהודי. היא נותנת לה רישיון בתנאים מסוימים, שהמארגנים אמורים לעמוד בהם. רק שהשנה, הם לא התכוונו לעמוד בהם. למה? משום שאם היו עומדים בהם, היה ניטל טעמה של ההפגנה, שכל מטרתה לחגוג ברוב עם יהדות אורתודוכסית ושמרנית, בלב תל אביב.

מי שאמור היה לפעול כדי לפזר את ההפגנה הזאת היו פקחי העירייה או השוטרים, אולם רון חולדאי, ראש העיר, עשה משגה ולא שלח אותם לפזר את ההפגנה, או למצער לאלץ את המארגנים לקיים את הכללים שנקבעו להפגנה. תושביו עשו את עבודת הפיקוח. וכן – זה לא נראה יפה. וכן, באופן כללי, לא טוב שתושבים לוקחים לעצמם את תפקיד שומרי החוק. רק שבאווירה הציבורית הנוכחית, להסתמך על סבלנותם של תושבים זו אולי עמדה צודקת אבל לא עמדה חכמה. בישראל לא נותרה סבלנות, ולא סובלנות.

על צקצוקי הזעזוע מבתי המדרש הפוליטיים נדלג. כבר ראינו יהודים מתקוטטים ביום כיפור על לא מעט דברים (כולל, בלא מעט בתי כנסת, על עליות לתורה ושאר כיבודים). כשרע, כשמתוח, כשסוער – מתקוטטים. בנסיבות כאלה, החוכמה היא לייצר מרחבים נקיים מפרובוקציות, ומה לעשות, במצב הדברים היום, תפילה של ראש יהודי בכיכר מרכזית בתל אביב היא פרובוקציה. היא גם תפילה – אבל גם פרובוקציה. רק דמיינו סיטואציה הפוכה ותראו בקלות שזה המצב: דמיינו את הארגון ״ראש פרוגרסיבי״ מנסה לקיים תפילת כיפור מעורבת בהובלת נשים בכיכר העיר בבני ברק, או ברחבה הסמוכה לכותל, או במרכז הישוב עלי, שבהרי בנימין. זה היה עובר בשקט, או שהיו קטטות? היה זעזוע, או שלכולם היה ברור מראש שיש סוג של דברים שמוטב לא לעשות?

הטענה היחידה של אנשי ראש יהודי ותומכיהם, שמבדילה בין הפעולה שלהם לבין התפילה המדומיינת של ״ראש פרוגרסיבי״ במרכז בני ברק, היא טענת הוותק: כבר שנים הם עורכים תפילה ללא הפרעה, לשמחת הבאים, במרכז תל אביב. לכאורה, יש להם סוג של חזקה שנסמכת על מסורת. וצריך לומר: זו טענה שבימים רגילים יש בה ממש, ובימינו אנו אין בה ממש.

מדוע? משום שמהותו של התהליך שמדינת ישראל עוברת השנה הוא טילטול וביטול של מסורות. מי שנלחמים נגד המסורת של סניוריטי בבית המשפט העליון, מי שמרעידים את המסורת של שיקולי סבירות, מי שמבקשים לקעקע מסורות רבות אחרות – ואני לא נכנס לשאלה אם המסורות האלה צריכות להשתנות או לא, כי לעניינינו היא לא חשובה – מי שעושים מהלכים שכל כולם ערעור המסורת, לא יכולים להתלונן כאשר גם יריביהם הפוליטים מבקשים לקעקע מסורת.

תאמרו: אבל כאן לא מדובר ברפורמה משפטית או בחקיקה דתית – כאן מדובר בתפילה! נאמר: אתם קוראים לזה תפילה, אחרים קוראים לזה הפגנה.

הפופולריים