לפני חמישים שנים בדיוק כתבו תלמה אלייגון-רוז וקובי אושרת את השיר "גשם בעיתו". זה היה בעיצומה של מלחמה אחרת, מלחמת יום הכיפורים, 1973. גם אז זה היה סתיו, וגם אז אי הוודאות קרעה אותנו.
> ערוץ הוואטסאפ הרשמי של כאן חדשות
> רשימת החטופים שנותרו בשבי
תלמה אלייגון מספרת לנו על נערה אחת, אחת מיני רבות, שמתגעגעת לאהוב ליבה, מתגעגעת לחייל שנמצא בשדה הקרב, ולמרות שהוא נלחם שם בחוץ הגשם לא מתחשב ומגיע בזמנו. "לו לא אכפת", לגשם, היא כותבת "שבלילות שם קר מאד, שבחולות קשה לבכות, שאין על מי להתרפק, כשהחוץ הגשם דופק".
עכשיו שוב סתיו, ושוב החיילים שלנו לוחמים בעזה, והלב שלנו כבד. אפילו כבד יותר כי המילים "הבא לי אותו", שהנערה תלמה שולחת לחייל הפרטי שלה פתאום נשלחות אל כל החיילים שלנו שם ואל החטופים שעדיין שם, גם הם שלנו, כל אחד ואחת מהם. תלמה אלייגון כותבת על יום הכיפורים ההוא, של החורף והגשם של 73', אבל אני רוצה לחזור איתכם ליום כיפורים אחר, ותיק יותר, נועז לא פחות.
יום הכיפורים התש"ז, 1946. במוצאיו, בדיוק כשהסתיימו הצום והתפילות, עלה על הקרקע קיבוץ בארי. ופה אנחנו חוזרים אל הגשם, יותר נכון אל המים, כי קיבוץ בארי, לפחות בסיפורים עליו, רווי בהם.
המתיישבים הראשונים של בארי הגיעו, תאמינו או לא, מקיבוץ בארות יצחק, שקרוי על שמו של רבי יצחק ניסנבוים, ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין, שנספה בגטו ורשה. הרב יצחק קיבל את שמו מיצחק, אחד משלושת אבות האומה, שהיה חקלאי, ועובד אדמה. בפרשת "תולדות" שאותה קראנו רק לפני שבועיים, יצחק מתעקש לפתוח את בארות המים שחצב אברהם אביו ושנסתמו במשך השנים. פלישתים מילאו אותם עפר, ויצחק מתעקש לפתוח אותם ולהחזיר את שאיבת המים.
יצחק היה חקלאי עובד אדמה, בניגוד לאברהם אביו וליעקב בנו. הוא היחיד מבין שלושת האבות שלא עזב מעולם את הארץ. תמיד נשאר כאן, על האדמה הזאת, כמו החקלאים האמיצים והגיבורים שלנו, בני הקיבוצים והמושבים, שהתעקשו להישאר שם, באדמות הדרום, לחפור בארות, להניח צינורות, לעבד שדות, ולהפריח שממה. חלוצים גיבורים שלנו, של כולנו, ששילמו מחיר נורא ואיום רק על שאהבו כל כך את הארץ היפה והקשה הזאת. ואולי, לא בכוונה, השם "בארי" מופיע לראשונה, גם כן בפרשת "תולדות". ליצחק נולדו שני בנים, יעקב ועשיו. לאשתו של עשיו קראו יהודית, ושם אביה היה "בארי". בארי החתי. קיבוץ בארי לא קיבל את שמו מבארי העתיק, אלא מבארי יהודי ועברי. "בארי" היה שמו העברי של ברל כצנלסון, מהמנהיגים הבולטים של תנועת "העבודה" בישראל.
עוד בנושא
הקיבוץ היפה הוקם במוצאי יום הכיפורים התש"ז, שנת 1946, במבצע 11 הנקודות, שבו בלילה אחד, בי"א בתשרי, הוקמו 11 יישובים בנגב הצפוני. עד אותו הלילה ישבו רוב היהודים במרכז הארץ ובצפונה. בנגב ישבו רק מאות בודדות של מתיישבים יהודים, הרוב היו בדואים. אלה היו ימים קריטיים לקביעת הגבולות של מדינת היהודים, וראשי היישוב החליטו לקבוע עובדות בשטח. להקים עוד ועוד יישובים יהודיים, שיהפכו לעובדה מוגמרת. וכשהם שם, החלוצים שלנו, צריך להרחיב עוד את הגבולות ולהכניס גם את הנגב הצפוני לתוככי המדינה שבדרך.
בארי היה אחד מאותם יישובים. הוא עלה על הקרקע באותו הלילה עם כפר דרום, נירים, אורים, תקומה, משמר הנגב, חצרים, נבטים, שובל, קדמה וגלאון. כמה חודשים אחרי, החלו להניח קו מים ליישובים החדשים שגידלו גידולים והפריחו את השממה. ואז כשמגיעים אנשי האו"ם ,ביוני 1947, הם רואים את המציאות בשטח. הם רואים יהודים ציונים וגאים מעבדים את האדמה, עושים חקלאות, והם משנים את מפת תכנית החלוקה. 11 הנקודות, וקו המים אליהן, שינו את פניה של המדינה.
השבוע ציינו את כ"ט בנובמבר, היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. בזכות אנשי בארי וחבריהם מן היישובים הסמוכים. המפה הזו כללה גם את הנגב הצפוני. 11 הנקודות, וקו המים אליהן, שינו את פניה של המדינה.
ועכשיו היא חייבת להן הכול, היא חייבת להחזיר את החטופים, בהם ראשוני הקיבוצים. היא חייבת לשקם נפשית את נפשם הפגועה. היא חייבת לתת להם כל סכום כסף שדורשים ראשי המועצות כדי לשקם מחדש את הקהילות, והיא חייבת להבטיח להם בטחון מוחלט. הם נתנו לנו כל מה שיכלו לתת.
