בתודעתנו, הפוליטיקה הישראלית היא אירוע של שני גושים - גוש השמאל מול גוש הימין, גוש נתניהו מול גוש לא נתניהו, או גוש הקואליציה מול גוש האופוזיציה. אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה לא שינו את המצב התודעתי שלנו. או לפחות לא שינו אותו מספיק. לראייה, בכל הסקרים, של כל כלי התקשורת, ממשיכים להציג לנו את מצב הגושים, והוא נראה היום בדיוק כפי שנראה לפני שלושה חודשים. מספר המנדטים הצפויים לכל גוש השתנה מאוד, אבל החלוקה נותרה בעינה. יש "מפת גושים" שבה לקואליציה יש 43, 44 או 56 מנדטים, תלוי באיזה סקר מדובר. מול הקואליציה מוצבת האופוזיציה, עם מספר המנדטים המשותף למפלגותיה. לפעמים כגוש אחד ולפעמים עם מפלגה ערבית בצד (חד"ש-תע"ל).
אנחנו מציגים את המציאות כשני גושים. לכן כך אנחנו גם מבינים אותה, וכך אנחנו חושבים עליה כשאנחנו חושבים על עצמנו. השאלה באיזה גוש אתם תומכים תכתיב במידה רבה גם באיזו מפלגה תבחרו. אם יש רק שני גושים, כל מפלגה צריכה להופיע באחד משניהם. אחרת היא מחוץ למשחק הבחירה הגושית שלכם.
החלוקה לשני גושים היא אירוע שמזין את עצמו. זה כמובן לא מקרי. הצבה של גוש מול גוש היא ההצבה הטבעית לבני אדם. יש את הטוב ומולו את הרע, את המנצל ומולו את המנוצל, בני אור ובני חושך, "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". החלוקה לשני מחנות נוחה פסיכולוגית, והיא נוחה גם נרטיבית. קל יותר לספר סיפור שיש בו עימות דו ראשי, כמו ברוב המערבונים. החלוקה נוחה לעיתונאים, לסוקרים, לאסטרטגים הפוליטיים ולמתכנני הקמפיינים. זוכרים את "זה ציפי או ביבי"? כך מציבים ראש מול ראש, בלי לבלבל את הציבור עם כל האפשרויות האחרות.
יש שתי בעיות עם החלוקה לשני גושים. הראשונה, שהיא מחוללת קיטוב. השנייה, שהיא לא בהכרח מבטאת את המציאות. למה היא מחוללת קיטוב זה די ברור. ברגע שכל אחד מאיתנו נדרש לבחור מחנה אחד, שקו ברור מפריד אותו ממחנה שני, יש קושי לחצות קווים. הגוש האחר צומח בתודעתנו לממדים של מפלצת. זה "האחר" הבעייתי, המזיק, הדורסני.
החלוקה לשני מחנות לא מבטאת את המציאות כי היא מניחה שישנו מכנה משותף מובהק שמאחד כל אחד מהגושים (או לפחות אחד מהם). אבל זו איננה המציאות. הגושים נוצרו כהסדר פוליטי בנסיבות מסוימות, עסקת חבילה לשימור או קעקוע השלטון. אבל המשותף בין מצביעת יהדות התורה לבין מצביע ליכוד אינו בהכרח רב יותר מהמשותף בין מצביעת ליכוד לבין מצביע ישראל ביתנו. המשותף בין מצביע ציונות דתית לבין מצביע ש"ס אינו בהכרח רב יותר מהמשותף בין מצביעת ציונות דתית לבין מצביעת יש עתיד.
סוקרים, פרשנים וחוקרים חטאו בהצגת מציאות שמזינה את עצמה. אפילו בזמן המלחמה חטאנו בהצגת שני גושים, ולא שלושה או יותר. חטאנו בכך שסייענו לקבע תודעת מחנאות, בלי להציג את האפשרות שאולי תוביל לפירוק שלה. זה לא שהסוקרים והפרשנים צריכים להציג לציבור מצג שווא ממניעים אידאולוגיים כדי לגרום לבוחרים לעבור גוש. הם צריכים להציג לציבור מצג אמת, שמתכתב עם המציאות האידאולוגית, כדי לאפשר לבוחרים לעבור מפלגה.
נציג זאת בגרף שמבטא עוד שתי אפשרויות מתוך הרבה מאוד של חלוקה לגושים מסוגים שונים. כמובן, קודם כל אפשר לעשות את מה שעושים כולם ולהציג רק את שני הגושים המקובלים. יש סיבה לעשות זאת, בגלל ההיסטוריה של השנים האחרונות. כך הסתדרו המחנות הפוליטיים שלנו בשנים האחרונות. אז יש מקום להצגה של "קואליציה" ו"אופוזיציה" בנוסח המקובל.
במקביל, יש מקום לחשוב גם על האפשרות שטלטלת המלחמה תוביל אותנו לחלוקה חדשה של גושים. נניח של שלושה. זה יהיה פחות בהיר מבחינת הנרטיב, כי לא יהיו רק שניים – טוב ורע, אור וחושך – אלא יותר. אבל פחות נוח זה לא אומר לא נחוץ. למען הנוחות, נשתמש בממוצע הסקרים של המדד (שעוגל לצורך התרגיל) כבסיס לחישוב גודל הגושים מבחינה פוליטית. מה שחשוב זה פחות המספרים המדויקים לכמה יקבל כל גוש, ויותר המעבר מתודעת עימות של שני גושים לתודעת ריקוד של שלושה. הנה, קודם גרף אחר כך הסבר:
> מה ערביי ישראל חושבים על חמאס?
המצאנו גוש בשם "גוש ההסכמה". אפשר לראות שהוא הגוש הגדול. על מה מסכימים בגוש ההסכמה? על מה שמשותף, ויש הרבה במשותף. כך עוברים ממצב של קיטוב – או שקצה אחד מנצח או השני – למצב פוליטי חדש. הקצוות נשארים בקצוות ואיזשהו מרכז מנצח.
מי נמצא בגוש ההסכמה?
נמצא בו כל מי שהוא ימין-מרכז או מרכז מדיני, שלא רואה כרגע היתכנות ולא מוצא כרגע עניין במדינה פלסטינית, אבל גם לא רוצה התנחלויות בעזה, שתומך בגיוס חרדים, שאומר בלי להתבייש שהוא ציוני, שלא עסוק במניעת שירת נשים בצה"ל, שרוצה שינויים בבית המשפט העליון אבל בלי להפוך אותם למלחמת אזרחים, שרוצה מדינת מסורת ולא מדינת דת. הכנסנו לקבוצה הזאת את הליכוד (שלא כל בוחריו שייכים לכאן, אבל חלק לא מבוטל כן) ואת המחנה הממלכתי (שכמעט כל מצביעיו שייכים), את ישראל ביתנו ואת יש עתיד (שרוב מצביעיו שייכים). לגוש הזה שייכים כמעט כל הבוחרים הפוטנציאליים של נפתלי בנט או של יוסי כהן. יש גם בוחרים של הציונות הדתית ששייכים לכאן. אבל את המפלגה עצמה השארנו בחוץ, כי במתכונתה הנוכחית היא לא שייכת. יש בוחרים של ש"ס ששייכים לכאן, אבל גם את המפלגה הזו כמפלגה השארנו בחוץ.
השרטוט הזה לא מושלם, אבל הוא גם לא מופרך. דמיינו את אופיר אקוניס, אבי דיכטר, איילת שקד, אמיר אוחנה, חילי טרופר, בני גנץ, מרב כהן, אלעזר שטרן, חמד עמאר – כולם באותה קואליציה תחת הסכמה על הסעיפים שפירטנו. נראה לכם בלתי אפשרי? הרי ברור שמה שימנע את ההסכמה בין כל אלה הוא לא פער אידיאולוגי בלתי ניתן לגישור – אלא רק פער פוליטי. הם לא יסכימו, כי הם עדיין חיים בעולם של שני גושים ולא עברו לעולם של שלושה גושים.
האם אתם אוהבים את גוש ההסכמה? חלקכם יותר וחלקכם פחות. אבל תראו מה הוא יעשה לזירה הפוליטית: הוא יבטל את החלוקה לגוש קואליציה וגוש אופוזיציה. הוא יהפוך את הזירה הפוליטית מזירה של כניעה לקצוות לזירה של דחיקת הקצוות. דוד בן גוריון עשה מהלך כזה בתחילת הדרך, במסגרת "בלי חירות ומק"י". הוא אולי הגזים בו, אולי טעה בהגדרת המרכז והשוליים, אבל לאסטרטגיה שלו הייתה מטרה עקרונית נכונה: לעצב חברה ישראלית שמתנהלת על פי רצון הרוב שבאמצע, ולא חברה שפעם אחר פעם נכנעת לגחמות ולצרכים של קבוצות אידיאולוגיות בשוליים.
זה הפורמט הכללי, ואת הדרך המדויקת לביצוע אפשר לסלול בהרבה נתיבים. אפשר להציג גוש הסכמה שיש בו חרדים ואין בו אחרים. אפשר להציג גוש הסכמה שיש בו מפלגת יאיר גולן, אבל מדלג על לפיד וליברמן. אפשר לחשוב על הרבה סיסמאות שיובילו לגוש הזה: "בלי ימין קיצוני ובלי שמאל קיצוני", "בלי דתיות קיצונית ובלי חילוניות קיצונית", "בלי לאומנות ובלי פוסט-ציונות", "בלי שבטיות מתבדלת ובלי אוניברסליות מטורללת". מצאו את ההגדרה הקרובה לליבכם ושימרו על כלל ברזל אחד: קבוצה גדולה באמצע – גוש ההסכמה – ושתי קבוצות קטנות יותר, שלא מצטרפות להסכמה, משני צדי הגוש הזה. שלושה ולא שניים. זה כשלעצמו יהיה שינוי משמעותי.
