טעות פרוידיאנית היא מונח פופולרי שמתבסס באופן רופף על מושג בתיאוריה של פרויד, אבל ספק אם ההתבטאויות של בכירי חמאס, שכללו זלזול מוחלט בהרוגים הפלסטינים בעזה, יכולות להיחשב טעויות פרוידיאניות. הם נאמרו אחרי מחשבה ובשיקול דעת, ואחת מהן אפילו נאמרה בנאום מוקלט מראש.
הראשון שספג את האש היה בכיר חמאס בחו"ל, חאלד משעל. בנאום לרגל יום השנה לטבח 7 באוקטובר, משעל דיבר על השנה החולפת וטען שחמאס מנצח "מכיוון שהאבדות שלנו הן טקטיות והאבדות של האויב הן אסטרטגיות".
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> המייסדים וממשיכי הדרך הרצחנית: הפנים מאחורי חמאס
המשפט הזה חולל סערה ברשת ומחוצה לה. על רקע ההרס וכמות הנפגעים הגדולה בעזה אחרי שנה של מלחמה, עזתי אחד כתב: "אני ומשפחתי נצורים בג'באליה ולא יכולים לצאת - אנחנו נחשבים אבדות טקטיות". גולשים רבים העלו תיעודים של עזה ההרוסה עם הכיתוב "אבדות טקטיות". עזתי אחר אף העלה סרטון לטיקטוק ואמר: "אני מכיר תרגיל טקטי, נסיגה טקטית – אבל אבדות טקטיות?!"
הביקורת הפנים פלסטינית הייתה כל כך כבדה, שמשעל נאלץ להתנצל. בריאיון שלושה ימים אחר כך לערוץ קטרי הוא טרח להבהיר: "התייחסתי להפסדי ישראל מול ההתנגדות בעזה ולבנון, ולא לאבדות העם הפלסטיני במעשי הטבח של הכיבוש". סוג של התנצלות טקטית.
חאלד משעל: "האבדות שלנו הן טקטיות והאבדות של האויב הן אסטרטגיות"
חלפו רק כמה ימים, ועוד בכיר חמאס הבהיר במפורש מי חשוב יותר ומי פחות בעיני הארגון. בריאיון לפודקאסט בסוף השבוע, בכיר חמאס אוסאמה חמדאן אמר: "זו מלחמה. שאף אחד לא יחשיב את הנשים והילדים שנהרגים לקורבנות. הקורבנות הראשונים שצריך להסתכל עליהם הם קודם כל בשורות הלוחמים, ובשורות ההנהגה. איבדנו את איסמאעיל הנייה וסאלח אל-עארורי ומפקדים אחרים בתוך פלסטין ומחוצה לה".
גם ההתבטאות הזאת זכתה לקיתונות של זעם. גולשים פלסטינים, כולל עזתים, לא שמרו בבטן את מה שהם חושבים. אחת מהתגובות הייתה למשל: "ראיתי הרבה אנשים גסים ומכוערים בחיים, מעולם לא ראיתי מישהו יותר מכוער מאוסאמה חמדאן", ו"מה האנשים האלה אוכלים?! הם אומרים שהעם הוא סוג ב".
באופן לא מפתיע שני הבכירים לא מתגוררים ברצועה ולא חוו את המלחמה בעזה. חאלד משעל שוהה על הקו שבין קטר לטורקיה, אוסאמה חמדאן חי בלבנון.
בכיר חמאס: "הקורבנות הם קודם כל בשורות הלוחמים וההנהגה"
ההתבטאויות האלו כמובן לא מפתיעות. הן תואמות את האידאולוגיה של חמאס שהגיעה לשיאה עם ההחלטה לבצע את מתקפת הפתע והטבח – העדפת החזון של השמדת ישראל על פני טובתם של התושבים בעזה. ובכל זאת, מפתיעה הישירות שבה הדברים נאמרים, ומובהר סדר העדיפויות של חמאס, ובעיקר אי החשש מלהשמיע את הדברים באופן פומבי.
ואומנם, במקרה של משעל הוא נאלץ להבהיר את דבריו והואיל להביע צער על מותם של עזתים. לפי משרד הבריאות של חמאס עצמו יותר מ-41,000 בני אדם נהרגו בעזה. עם זאת, חמאס לא משלם את המחיר. עד לרגע זה, לאדישות שהוא מפגין כלפי שני מיליון התושבים שעליהם הוא עדיין שולט, מהם הוא עדיין גונב את משאיות המזון שנכנסות לרצועה ובאוהלים שלהם הוא עדיין משתמש כדי להמשיך ולהוציא פעילויות טרור נגד צה"ל.
ההערכה הסבירה היא שהרעש המקומי שנוצר בעקבות ההתבטאויות הללו יחלוף מאליו, ולא יהפוך ללחץ על חמאס או ידחוף להחלפת משטרו בעזה. מהסיבה הזו, האמירות הללו משמעותיות, כי הן מראות עד כמה בטוח חמאס בשלטונו על האוכלוסייה בעזה, ועד כמה אין מה לצפות לערעור מצד העזתים על כוחו. האסטרטגיה הכוללת – להתייחס להרוגים בעזה כ"אבדות טקטיות", כאן כדי להישאר.
אבל יש כאן גם כישלון ישראלי – מדינת ישראל נכשלה עמוקות בזירה ההסברתית. ישראל לא הסבירה, וייתכן שגם לא טרחה להסביר לעומק - מדוע החלפת שלטון חמאס מחייבת את המציאות בעיני כל מי שדורש את סיום המלחמה. מעבר להסברה, גם ברמה האסטרטגית, ישראל לא הוציאה לפועל תוכנית כלשהי להחלפת שלטון חמאס וערעור מוקדי הכוח שלו, אפילו במובן הפשוט של ההשתלטות על הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה.
קיים קושי גדול להחליף את חמאס, והוא נעוץ בהיטמעות הגדולה של חמאס בתוך האוכלוסייה. אבל יש פה עדות לחוסר היכולות של ישראל לפעול נגד ארגון הטרור - שמנצל את משאבי הרצועה, תוך כדי זלזול מוחלט בחיי העזתים.
העובדה ששנה אחרי המלחמה ישראל עדיין מנסה למצוא דרך לערער סופית את כוחו של חמאס, מוכיחה עד כמה האסטרטגיה האכזרית של חמאס עובדת.
