את הסיפור שלנו נתחיל דווקא ממדינת ניו יורק, לא אחת ממדינות המפתח. מדינה כחולה, דמוקרטית – שלא היה ספק שהאריס תנצח בה. בשנת 2020 טראמפ זכה בה בכ-3,250,000 קולות - הפעם, הוא זכה בלפחות 100,000 יותר קולות.
הדוגמא הזאת מייצגת את מצבו של טראמפ בכול 50 המדינות, בהן שבע מדינות המפתח שבאמת התנהלו בהן בחירות אמיתיות. בכל אחת מהן – טראמפ הגדיל את מספר המצביעים לעומת לפני ארבע שנים.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
רוב האמריקנים, נאמר את האמת, מכירים את האיש אחרי השנים בזירה הציבורית – ושמונה השנים שלו בזירה הפוליטית. הם ידעו את מי הם מקבלים, ומי האיש, שפיו הגדול – וליבו - שווים.
האריס, חשבה שהבוחרים ינהרו, או לפחות לא ישארו בבית אם רק היא תזכיר להם שטראמפ פשיסט, עולב בנשים ומתבטא נגד מיעוטים. אבל זה לא עבד. הבוחרים רצו לראות מדיניות אחרת בכלכלה ובהגירה, וגם את אמריקה חזקה יותר. בעיקר: הם רצו למחוק, את מה שהם ראו בעיניהם, כארבע השנים הרעות של ביידן.
כך הוא הצליח לשמר את הקואליציה הלבנה שלו (53% מהמצביעים הלבנים הפעם לעומת 55% בשנת 2020), הוא השיג מספרים מדהימים בקרב האוכלוסיות האחרות: 15% בקרב המצביעים השחורים לעומת 8% לפני ארבע שנים, ו-45% מהמצביעים ההיספאנים לעומת 32%, לפני ארבע שנים. אפילו 30% מהמוסלמים הצביעו לו. אם אובמה נבחר לפני 16 שנה עם קואליציית המיעוטים – המיעוטים שלו כבר לא מעט, והם עברו למפלגה היריבה.
הדמוקרטים יצטרכו כעת חשבון נפש; איך האיש שנזרק מהבית הלבן על ידי הבוחרים לפני ארבע שנים, אחרי מהומות הקפיטול, רגע אחרי שורה של כתבי אישום, חוזר לבית הלבן ברוב עצום ועם מנדט רחב יותר מזה שהיה לו ב-2016. איך יכול להיות שקואליציה שלהם התפרקה. הניצחון המוחלט שלו – הוא הכישלון המוחלט שלהם.
