חזרתו של גדעון סער לליכוד היא סוף עגום, יש יאמרו – ידוע מראש, למהלך הפוליטי האמיץ שלו מלפני כ-4 שנים. סער נדחק בתוך הליכוד אחרי שהסתכסך עם יושב הראש, אבל נראה כן כשהכריז על הקמת מפלגת "ימין-מרכז-ליברלית" והתחייב שלא ישב בממשלה בראשות נתניהו. אחרי שההרפתקה הזאת נכשלה כישלון חרוץ, ההכרזות הללו הפכו היום, בצדק רב, לעוד בדיחה פוליטית לארכיון.
סער עצמו חוזר פחות או יותר לאותה עמדה שעזב בליכוד, אף שרוב הבעיות שעליהן הצביע בעזיבתו את המפלגה רק התחדדו. בנאום פרישתו ב-2020, סער פתח והאשים: "ישראל מצויה מזה שנתיים במשבר במהלכו מתרחבים השסעים, השיח נהיה רעיל". זה היה לפני הניסיון להעביר את הרפורמה המשפטית. כשסער האשים אז כי "התנועה הפכה לכלי שרת עבור האינטרסיים האישיים של העומד בראשה", זה היה לפני תחילת העדויות במשפט נתניהו.
החבירה לליכוד בעיתוי הזה, לקראת העברת תקציב 2025 ולקראת המהלכים הבאים שמתכננת הממשלה מול מערכת המשפט נועד מבחינת נתניהו כדי לחזק את הליכוד, בעוד ששותפים קואליציוניים אחרים עושים צרות. באופן אולי אירוני, הסעיף החשוב לראש הממשלה בהסכם הוא זה שמבטל את שארית העצמאות של סער, וקובע כי ההסכם הקואליציוני שנחתם עם "הימין הממלכתי" ולפיו אנשיו של סער יהנו מחופש הצבעה בסוגיות הנוגעות למערכת המשפט, לא תקף עוד. עם השלמת המהלך, סער יהיה שוב כפוף לחלוטין למשמעת הסיעתית של הליכוד. המפלגה בכנסת הנוכחית – תגדל.
מבחינת סער, ההסכם הוא גלגל הצלה אחרון. למרות מאמציו שלו ושל עמיתו בעל היכולות הפוליטיות המרשימות זאב אלקין, "הימין הממלכתי" הפכה לסחורה שאיש אינו רוצה. סער הבין כבר לפני שנה שהמניות שבידיו יספיקו, בבחירות הבאות, לכל היותר לחבירה במקום לא-גבוה למפלגה עתידית של בנט ואחרים. פוליטית, הוא העדיף להמר שיוכל לחזור לעשיריה הראשונה בליכוד. לדעתי, הוא גם יצליח.
אלא שלדמויות פוליטיות כמו גדעון סער, עידית סילמן, או אורלי לוי, נותרת בעיה ארוכת טווח שלא תמיד נראית לעיניהם במבט ראשון. לציבור הישראלי יש אולי זיכרון קצר – אבל לפעילים אדוקים של מפלגות פוליטיות, יש דווקא זיכרון ארוך מאוד. גם אם סער יפקוד את פעיליו בחזרה לליכוד ויתברג במקום ראוי ברשימה הבאה לכנסת, סיכוייו להגיע אי פעם לראשות, כפי שתמיד רצה, נמוכים עכשיו משהיו לפני ארבע שנים.
