לכאורה, ההודעה של רונן בר כי יסיים את תפקידו באמצע חודש יוני מסיימת את הסאגה המשפטית. העתירות הרי הוגשו נגד הדחתו, לפחות בדרך שבה בוצעה, אך הוא פורש ממילא. מה יש עוד לדון? אז זהו, שיש.
עם פרישת רונן בר בפני בג"ץ עומדות שלוש אפשרויות מרכזיות:
האחת, לקבוע שהעתירות התייתרו והתיק למעשה סגור. השנייה, היא בדיוק ההפוכה: לפסוק בתיק על פרטיו, תוך הכרעה בטענות ובמחלוקות שעלו בדיון ובתצהירים.
האפשרות השלישית: לפסוק שאין עוד לדון במקרה הספציפי, אך לכלול בהחלטה גם התייחסות עקרונית. וזאת האפשרות, נכון לבוקר שאחרי ההודעה הדרמטית, שנחשבת הסבירה ביותר: פסק דין שלא יירד לרזולציות העובדתיות, אבל כן יכלול אמירה עקרונית; בעיקר בנוגע לחשיבות הליך תקין ומעמד ראש שב"כ.
התיק הזה הוא לא רק איך מדיחים את רונן בר או ראש שב"כ בכלל; הוא בעצם גם על איך ימנו את ראש השב"כ הבא. הוא סביב ההגדרה והמהות: ראש שב"כ אמור להיות משרת אמון. עד כמה זה הסיפור אפשר ללמוד מכך שזאת הסוגיה שסביבה התפוצץ המו"מ בין הממשלה לבין היועמ"שית.
לכאורה נוסף: רונן בר בהודעתו, נתן ניצחון לצד השני כשמנע מבג"ץ לפסוק בתיק הנפיץ. אבל אולי זה דווקא ההפך הוא הנכון, בר – שאין מחלוקת שכאחד האחראים היה צריך לפרוש, מפסיק להיות המוקד. וברגע שבר פורש ממילא, פוחתת הסכנה שהממשלה לא תציית לפסק הדין של בג"ץ. המשבר החוקתי סביב העניין הזה מתרחק, מה שיקל על השופטים לקבל החלטה משמעותית ועקרונית על מעמד ראש השב"כ והארגון כולו.
הסיפור הזה גדול בהרבה מהעניין המשפטי. יותר מזה, אסור לסיים את הדיון הציבורי בו עם סיום הדיונים בבג"ץ.
