שאלה מרכזית ומוצדקת שנשאלת ביממה החולפת היא מדוע שהמפלגות החרדיות יסכימו להקדים את הבחירות, בהנחה שיתקשו לשחזר קואליציה פרו-חרדית במידה הנוכחית. יש כמה דרכים להשיב לחידה הזאת.
הראשונה היא להאמין לפוליטיקאים החרדים עצמם שטוענים שמשבר חוק הגיוס הפך לעניין שבו אין להם יכולת לפעול משיקולים רציונליים, בין אם מפני שרבניהם אינם מאפשרים זאת ובין משום שמובילה את מצביעיהם תחושת עלבון קשה שתובעת מההנהגה הפוליטית גם פעולות בלתי-רציונליות. זה הסבר פשוט מדי, ולטעמי הוא בעיקר נועד כאמצעי הרתעה עבור הליכוד והעומד בראשה. כלומר, החרדים מציגים עצמם כ"לא הגיוניים" מותך טקטיקה במשא ומתן, כשלמעשה הם פועלים למקסם רווח פוליטי ככל מפלגה.
כדי להבין את שיקוליהן של המפלגות החרדיות בנקודה הנוכחית בזמן, צריך להסתכל על קהל המצביעים הפוטנציאלי שלהן, ועל הקואליציות העתידיות שיכולות להיות מורכבות לאחר הבחירות הבאות.
החרדים האשכנזים ניצבים בפני דילמה אסטרטגית. מצד אחד, הם אולי יעדיפו שהבחירות הקרובות לא יתמקדו בנושא הגיוס ברמה הלאומית, כדי שלא יאבדו מנדטים לטובת קואליציה אלטרנטיבית שהבטחת בחירות מרכזית שלה תהיה לפעול לגייס חרדים. מנגד, טובתה של יהדות התורה כשלעצמה היא דווקא להדגיש את הדחיפות שבנושא לקהל המצביעים שלה, כדי למקסם את אחוזי ההצבעה. זו צורה של ההתלבטות המוכרת למנהיגים פוליטיים, בין טובת המפלגה לטובת הגוש.
מי שנמצאים במצוקה גדולה מהם מול המשבר הפוליטי הם החרדים הספרדים. לש"ס, בשונה מיהדות התורה, יש קהל מצביעים הטרוגני ביחסו לסוגיית הגיוס: הוא כולל חרדים-ממש, לצד מסורתיים שאלטרנטיבית היו מצביעים כנראה לליכוד. הראשונים מעוניינים להיאבק לצד יהדות התורה נגד גיוס אברכים, בעוד שפעולה כזאת תרחיק משורות המפלגה את הקהל המסורתי והמשרת.
העובדה הזאת היא הסיבה להתנהגות המהוססת של אריה דרעי, שנמנע מהפעלת לחץ יזום בסוגיית חוק הגיוס ואף ניסה להוביל הסכמות בנושא, ומנגד נאלץ לכל אורך הדרך להיגרר אחרי יוזמות חרם של יהדות התורה, מחשש לזליגת מצביעים חרדים לטובתה. דרעי יהיה המפסיד הגדול ביותר ממערכת בחירות שתנוהל סביב נושא הגיוס.
בנקודה הנוכחית בזמן, הדינמיקה המובילה את ראשי המפלגות החרדיות להתקרב קרבה מסוכנת לפירוק הממשלה היא כזו של מרוץ לתחתית. ערכה של קואליציה לשותפותיה הוא כמשך הזמן עד תאריך תפוגת התוקף שלה. בהנחה שהממשלה תתקשה להעביר את תקציב 2026, מדובר על כעשרה חדשים. בכל נקודה לאורך פרק הזמן הזה שוקל כל אחד ממרכיבי הקואליציה את הנזק שייגרם לו מהקדמת הבחירות אל מול התועלת האלקטורלית שיוכל להפיק אם הוא יהיה הלוחם הנחוש להגנת האינטרסים של הציבור שלו, אשר הוביל את המהלכים.
התחרות בין מרכיבי הקואליציה מציבה אותם במעין "דילמת אסיר": גם אם הם יודעים שעדיף לכל אחד מהם לשתף פעולה בדחיית הבחירות, הם לא יסמכו על שותפיהם שלא יקדימו אותם בביצוע מהלך, המצטייר בפני הבוחרים כשליטה במצב.
מכאן גם הדרך הטובה ביותר לנתניהו לפתרון המשבר: דרך ראש המפלגה היחיד שהנזק בעבורו מבחירות בנושא הגיוס הוא הגדול ביותר - אריה דרעי. טקטית, על דרעי לפנות לראשי יהדות התורה בהסבר הבא: אם נקדים את הבחירות בגלל חוק הגיוס, אומנם מפלגתכם תגדל ומפלגתי תקטן, אבל ייקטנו גם הסיכויים של כולנו יחד להיות חלק מהקואליציה הבאה.
לפני מערכת הבחירות הקודמת, גוש המרכז-שמאל נכשל בהפנמת שיקולים דומים, וההמשך ידוע. אם גוש נתניהו יעשה עכשיו טעות זהה, היא עשויה להכריע את הבחירות הקרובות.
