זיכרון ציבורי הוא תופעה מתעתעת: לא רק שהוא אינו עומד בעקרונות שימור החומר, אלא שהפיזיקה שלו מאפשרת טרנספורמציה מלאה לזיכרונות חלופיים. בציבוריות הישראלית, כעבור 30 שנה, רצח רבין מזכיר לקבוצות מסויימות את קטיעת התקווה לשלום, ולאחרות את הסכנות במתקפה נגד ראשי המדינה.
עד לפני כמה שנים רווחה תלונה מוצדקת בחוגי הימין על הדרה מאירועי הזיכרון לרצח רבין. מנהיגיו של הימין הפוליטי לא הוזמנו לנאום בעצרות, כאילו הגיוני שהאבל על הירצחו של ראש ממשלה יהיה נחלתם רק של מי שתמכו בדרכו הפוליטית.
מדובר בהמשך ישיר של אותה תחושת בטן, שהובילה כנראה גם את התוכן בכמה מאירועי הזיכרון הללו, שהתמקד ב"מורשת רבין" השנויה במחלוקת מהבחינה המדינית, במקום בהסתה ותוצאותיה, ובהשלכות הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית בכוח הזרוע.
כעבור כמה שנים, ראש הממשלה דהיום וראש מחנה הימין בישראל בנימין נתניהו מסרב בעצמו להגיע לא רק לעצרת האזרחית בכיכר רבין, אלא גם לטקס האזכרה הממלכתי בהר הרצל, המאורגן בידי משרד ראש הממשלה. השנה הגדיל לעשות יו"ר הכנסת מהליכוד, ח"כ אמיר אוחנה, וביטל גם הוא את השתתפותו בטקס: במקומו יגיע סגן היו"ר ממפלגת יש עתיד. אין עוד טקס ממלכתי שזוכה ליחס כזה מצד ראשי המדינה, שעליהם האחריות להבנות תפישות ציבוריות - הרבה לפני זו של מארגני עצרות אזרחיות בכיכר.
אם כך, נראה שהמהפכה הושלמה: יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין חדל לשמש לעמידה על העקרונות הדמוקרטיים המשותפים שפגיעה בהם מחרידה את הקונצנזוס הישראלי, והחל לשמש כחגיגה של קיטוב פוליטי דווקא.
בעצרת הערב בתל אביב, הנואמים המרכזיים יהיו יאיר לפיד, יאיר גולן, גדי איזנקוט וציפי לבני. בנט הוזמן אך לא יגיע, לטענתו מסיבות טכניות. אני בספק רב אם מי מראשי המפלגות בקואליציה הנוכחית הוזמנו, ואילו היו מוזמנים הייתי מתפלאה אם היו נענים.
הם אינם מרגישים רצויים, ואינם רוצים להיות רצויים בכיכר רבין. אם ייבחרו בכל זאת להקדיש כמה מילים ליום הזיכרון, למשל, במליאת הכנסת, יש לקוות שלא יבחרו לנצל את ההזדמנות כדי להתלונן על הסתה דווקא נגדם. גם אם קיימת כזאת, יש טעם רע מאוד ביכולת לזהות עוולות רק כשהם מופנים נגדך.
