בקשת החנינה שהגיש היום (ראשון) ראש הממשלה נתניהו לא נועדה לסיים תהליך, אלא להתחיל אחר. ראוי לנתח אותה כעמדת פתיחה במשא ומתן שמתכוון נתניהו לנהל עם הנשיא הרצוג, ודרכו עם התובעים במשפטו.
קריאה של הבקשה בתשומת לב מובילה למסקנה הכמעט בלתי-נמנעת: נתניהו לא לוקח בחשבון אפשרות לתשובה חיובית מוחלטת מצד הנשיא.
אם זו הייתה האפשרות שנתניהו מכוון אליה, סביר שהיה מנסח בקשה שאכן נראית כמו בקשת חנינה – בהרכנת ראש, ובוודאי ללא איום מרומז שלא יוכל למתן את הרפורמות בתקשורת ובמערכת המשפט אם ימשיך להיות מנוע מלהתעסק בהן.
הסיבה, ככל הנראה, שנתניהו אינו מודה באשמה או אפילו טורח להתכסות בענווה כלשהי בגוף הבקשה, היא שמבחינתו זו רק תחילת המשחק, ושלב הכניסה למגעים הוא בוודאי לא השלב להסכים לפשרות. מבחינת ראש הממשלה אם הוא עומד לספק הודאה או התנצלות תצטרך להיות לזה תמורה מוסכמת מראש.
התסריט שנתניהו מוביל את הרצוג אליו הוא גם המועדף על הנשיא עצמו. הרצוג התבטא בעבר בעד מגעים להסדר טיעון בתיקי נתניהו, והציע הליכי גישור שונים. האפשרות הסבירה מצד הנשיא תהיה להמתין לחוות הדעת על בקשת החנינה ובמקביל לפנות לנתניהו ולתביעה ולהבין את גבולות הפשרה שיהיו מוכנים להם. כל אפשרויות הביניים נמצאות על הפרק בצורת הסדר טיעון, או ביטול סעיף השוחד בתמורה כלשהי מצד נתניהו.
לנשיא יש גם כלי נוסף שיוכל לשמש אותו למגעים הללו: נתניהו מכיר את האפשרות של הרצוג להציע לו חנינה על תנאי, כאשר התנאי יכול להיות הודאה באשמה או פרישה מהחיים הפוליטיים. עצם קיומה של האפשרות נותנת לנשיא אמצעי לחץ אמין על נתניהו להסכים לפשרות מסוג זה במסגרת משא ומתן עם התביעה.
אם אכן זו הייתה כוונתו של נתניהו בעת הגשת הבקשה, הרי שצריך לראות את הקמפיין שמנהלת הקואליציה בחודשיים האחרונים לביטול משפט נתניהו כאמצעי להכשיר את הלבבות דווקא להודאה מסויימת באשמה.
אחרי שבועות ארוכים של מחאות מצד הקואליציה ותומכיה שהציגו את המשך ניהול ההליך המשפטי כאינטרס של נתניהו, בעוד שטובת הציבור דורשת את הפסקתו, יוכל ראש הממשלה להמשיך את הנרטיב: במכתב הבקשה בחתימתו טען כי הוא מוכן לוותר על המשך ההליך - לטובת המדינה. מחר, יוכל להסביר שהוא מוכן אפילו להודות בעבירה שלא ביצע לטובת המדינה. מי שהאמין להסבר הראשון, יאמין גם לשני.
