הטור שפרסמה יערה שפירא מצייר את החקלאות הישראלית כשריד רומנטי, ואת הרפורמה בחלב כמעשה אמיץ של כלכלת שוק חופשי. אלא שבדיוק בנקודה הזו מתרחש הבלבול העמוק: לא החקלאים הם הרומנטיקנים - אלא מי שחושבים שאפשר לבנות ביטחון מזון על אידאולוגיה כלכלית בלבד.
>> זוהי קריאה לאנשי הימין באופוזיציה: תמכו בסמוטריץ' ברפורמה בחלב | יערה שפירא
כי בסוף, השאלה אינה מי חבש כובע טמבל בראשית המדינה, אלא מי יספק חלב טרי ל-10 מיליון אזרחים בעת משבר.
שוק חופשי לא עובד בריק - הוא עובד על בסיס כוח. והכוח אצל מי?
הטור מבקר "תכנון מרכזי", אבל מתעלם מהעובדה שהחוליה הריכוזית ביותר במערכת - שלוש המחלבות הגדולות - לא נפגעת מהרפורמה כלל.
"שוק חופשי" שבו צד אחד נשאר מונופול וצד שני מתפרק אינו שוק חופשי. זו יצירת תלות מוחלטת בחוליה החזקה ביותר, ומכה קשה לחקלאים ולצרכנים. שחרור כביכול של השוק שמוביל בפועל לריכוזיות גדולה יותר איננו תחרות - הוא פיקציה.
מי שמבלבל בין מחיר מדף לבין ביטחון לאומי - מפספס את התמונה כולה.
הטור מצביע על כך שהחקלאי כיום נעזר בעובדים זרים ובמזון מיובא. אבל במקום ללמוד מהעובדה הזו על פגיעותה של ישראל, היא מנוצלת כדי לטעון שהחקלאות המקומית "ממילא לא משמעותית".
זו בדיוק הנקודה: כאשר ישראל תלויה בייבוא של תשומות, דווקא היכולת לייצר חלב גולמי מקומי היא משאב אסטרטגי. מה שייסגר עכשיו - לא ייפתח שוב כשמתחיל משבר גלובלי, שרשרת אספקה נקטעת או מלחמה מרחיבה מעגלים. ביטחון מזון אינו נוסטלגיה. הוא רכיב יסוד בביטחון הלאומי.
אי אפשר להוזיל מחיר לצרכן בלי לגעת במחלבות - והרפורמה לא נוגעת
הטור משבח את "הפחתת התכנון", אך מתעלם מהעובדה שהגורם המרכזי במחיר לצרכן הוא העיבוד והשיווק.
אם הממשלה לא מטפלת במחלבות וברשתות השיווק ולא מחייבת העברת הוזלות לציבור - שום יבוא ושום פירוק תכנון לא ישנו את המחירים באופן משמעותי. זה לא עניין של אידאולוגיה. זה עניין של מבנה שוק.
להאשים את הציבור ברומנטיקה - כשהרפורמה עצמה מבוססת על מיתוסים
הטור מציג כאילו מי שמתנגד לרפורמה מתקשה להשתחרר מהאתוס החלוצי. אבל מי שמתקשה להשתחרר מהאתוס הרומנטי באמת הם דווקא מצדדי השוק החופשי, שחושבים שתחרות נוצרת מאליה גם כאשר מבנה השוק מונע אותה.
התוצאה ברורה: רפתות ייסגרו, רפתות חדשות לא יקומו (כי אין ודאות), ואת מקומם יתפסו בעלי הון ומונופולי עיבוד חזקים עוד יותר. זה לא חזון לשוק חופשי. זה תסריט לעליית מחירים ולירידה ביציבות.
בסוף, מדיניות ציבורית לא נבחנת על-פי נאומים - אלא על-פי סיכונים
חקלאות איננה רק "ערך ציוני" - היא תשתית אסטרטגית. רפורמה אמיתית צריכה להישען על ניתוח נתונים, על הבנת התנודתיות בשוק העולמי, ועל תכנון שיאפשר יציבות לטווח ארוך.
הרפורמה שמשרד האוצר מציע לא עומדת בשום מבחן כזה: אין בה מנגנוני תמיכה, אין הגדרה ליעד ייצור מינימלי, אין טיפול בריכוזיות המחלבות ואין אסטרטגיה לביטחון מזון. המאבק כרגע אינו בין סוציאליזם לקפיטליזם. הוא בין מחשבה רומנטית לבין אחריות לאומית.
אפשר וצריך להוזיל מחירים. אבל הדרך לשם עוברת בניתוח עומק של מבנה השוק, לא בהפרטה שטחית של ענף אסטרטגי. בביטחון מזון וחוסן לאומי - לא בסיסמאות על שוק חופשי. ומי שמתעקש לנהל את מערכת המזון על פי אידאולוגיה במקום על פי סיכונים - מגלה מהר מאוד שהמקרר לא מתמלא בסיסמאות.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל מכון המחקר פורום ארלוזורוב-יסודות
