שנת 2025 ננעלת כשאנחנו כבר לא רק מציינים, אלא חוגגים. הכיסאות הריקים התמלאו בחטופים ששבו, בני אדם בשר ודם, לא עוד פוסטרים של געגוע. ועכשיו, אנחנו חסרים באחד, אבל אי אפשר שלא להרגיש את הצביטה המרה - זה יכול היה לקרות קודם. הרבה קודם.
את השנה פתחנו בהתרגשות ענק - חזרתם של 38 חטופים ישראלים - אבות, אחיות, גיבורים. העסקה בינואר הגיעה מאוחר מדי, יותר משנה לאחר העסקה שקדמה לה. בזמן הזה איבדנו עשרות חטופים ששרדו בגיהנום של חמאס, חלקם חודשים ארוכים, עד שנרצחו.
הפרשנות של השנה הזו היא לא על צבא או אסטרטגיה, אלא על זמן. זמן שבישראל 2025 חמק לכולנו בין האצבעות. הממשלה גררה אותנו בלופ אינסופי של "עוד לחץ" ו"עוד קצת", רק כדי להגיע בסוף לאותה נקודת פתיחה שהוצעה לה מזמן. המחיר ששילמנו על העיכוב הזה לא נמדד בכסף או בשחרור אסירים, אלא בנשמות שקפאו בזמן ובמשפחות שהתפרקו לחתיכות בזמן שהמתינו לאישור הקבינט.
בזמן שהמונים התכנסו בכיכר בהתרגשות לאור העסקה בחודשים הראשונים של השנה, זעקו המשפחות והתחננו להמשך הדיונים על מה שהיה אמור להיות שלב ב'. בהתחלה נספרו הדקות ליום ה-16, בו הייתה אמורה לצאת משלחת ישראלית לדוחה. זה כידוע לא קרה, ו-42 הימים תמו ואיתם העסקה שהותירה אנשים חיים להינמק במנהרות, וחללים להיעלם בהריסות של מה שהייתה פעם עזה.
שמונה חודשים נוספים נדרשו כדי להגיע לשלב בו אנו נמצאים, שמונה חודשים בהן פציעותיהם של החטופים ומשפחותיהם, בגוף ובנפש, החמירו. שמונה חודשים בהם נפלו חיילים איפה שחבריהם נפלו כבר, שמונה חודשים בהם הקיטוב בחברה הישראלית העמיק ושוועדת חקירה ממלכתית לא קמה.
בדצמבר 2025 אנו נמצאים בנקודה בה הוחזרו כל החטופים הישראלים בעזה, מלבד אחד, רן גואילי. חזרנו לדבר על איומים מאיראן, העיניים צפונה לסוריה ולבנון, ואולי פוזלות מערבה, לרצות את הדוד מאמריקה. אבל החטופים ומשפחותיהם מופקרים פעם נוספת על-ידי המדינה, נאלצים לפנות לגיוסי המונים לטובת שיקומם - וחווים מתקפות יומיומיות מנבחרי ציבור.
החזרה של כולם היא לא "מתנה" מהשלטון, אלא פירעון של חוב מוסרי שהיה צריך להיפרע מזמן. כשאנחנו מסכמים את השנה הזו, אנחנו צריכים לשאול: למה היינו צריכים לעבור את כל 2025, כדי להבין את מה שהיה ברור כבר ב-2024?
אנחנו חוגגים את שובם, מחבקים את אלו ששרדו ובוכים על אלו שחזרו בארון בגלל שהזמן שלהם אזל. שנת 2025 נגמרת בעסקה, בדיוק כפי שהתחילה, ומשאירה אותנו עם השאלה המנקרת: כמה חיים היו נחסכים לו האומץ המדיני היה מקדים את הפחד הפוליטי?
