השבוע עמד בסימן הניסיונות לארגן מחדש את גוש השמאל-מרכז - החל בהצעתו של איזנקוט לאיחוד עם בנט ולפיד ועד להודעת ראשי המפלגות הערביות שיפעלו לרוץ ברשימה משותפת. המשותף לשתי הצהרות הכוונות הוא כמובן, שהן מוקדמות מדי ועוד עשויות להשתנות. ההבדל - תחושת הבטן שהנביעה אותן.
המפלגות הערביות נמצאות במומנטום חיובי. אחוזי ההצבעה לפי הסקרים בחברה הערבית, ששואלים על כוונה להצביע, גבוהים ומטפסים ככל שמתגברות המחאות סביב האלימות והפשיעה במגזר. סביר מאוד שאיחוד לרשימה משותפת יעלה עוד את אחוז ההצבעה, ובהינתן ההסכמה על הריצה המשותפת כבלוק טכני בלבד, אפשר כנראה לעשות את זה בלי פגיעה משמעותית ביכולתו של מנסור עבאס לנהל מגעים קואליציוניים בכנסת הבאה. זו הצהרת איחוד שרוכבת על גל התעוררות אלקטורלית ותקוות להמשך.
הקריאה של איזנקוט, להבדיל, היא מהלך של ייאוש. מפלגות המרכז מתוסכלות במיוחד ממפת המנדטים המוצגת בסקרים, שלא מאפשרת לאף גוש להרכיב ממשלה. בניגוד לאינטואיציה, עליית אחוזי ההצבעה בחברה הערבית אומנם מרחיקה את נתניהו מ-61 המנדטים הדרושים לו, אבל כך גם את הגוש האחר, בהנחה שלפחות חלק מראשיו יעמדו בהתחיבויותיהם שלא להתבסס על המפלגות הערביות בהקמת הקואליציה. כזכור, מצב של בחירות חוזרות ישאיר בפועל את נתניהו בראשות ממשלת המעבר. "תיקו" - במקרה הזה - משחק לטובת הממשלה המכהנת.
המניע של איזנקוט בהצעת האיחוד עם בנט ולפיד הוא השאיפה לנסות משהו, כל דבר, שישבור את הדד-לוק הפוליטי. התקווה היא שחיבור גדול יעורר את קהל המצביעים. זה אפילו עשוי להיות נכון: מפלגת בנט-איזנקוט-לפיד (בסדר הזה), תהיה כנראה הגדולה בישראל. אלא שאסטרטגיית "המפלגה הגדולה" נכשלה בעבר הקרוב, בתרחיש די דומה. אחרי בחירות ספטמבר 2019 הייתה כחול לבן המפלגה הגדולה ביותר. זה לא אפשר לה להקים קואליציה, ובפועל נתניהו נשאר בראשות הממשלה.
החוכמה המקובלת היא שניצחון לגוש המרכז-שמאל יכול להגיע רק ממיצוי פוטנציאל ההצבעה בקרב מאוכזבי הגוש האחר. אחוזי ההצבעה בקהל היעד הטבעי של יאיר גולן, יאיר לפיד וגדי איזנקוט הם ממילא די יציבים בשנים האחרונות, ומגיבים פחות מאלה בקהל הליכודי לקמפיין "הרגע האחרון". מי שיטו את הכף יהיו אותם 4 מנדטים תיאורטיים שמתנדנדים בין הגושים.
בנט עדיין מאמין שהוא מסוגל להביא אותם. לגמרי לא ברור שזה נכון, אבל יש היגיון בהנחה שקהל דתי-ליברלי למשל, ירתע מהצבעה לליברמן כחלופה למפלגות בגוש נתניהו. מהטעם הזה, בנט עשוי להידחק להיות הראשון שמסרב בגלוי להצעת איזנקוט לאיחוד. הסכמה לחיבור עם יאיר לפיד, גם אם לא תתממש, תפגע בניסיון של בנט לפנות לקהל ימני.
המסקנה היא שבקריאה לאיחוד משולש, איזנקוט קרב מאוד את המיזוג של מפלגתו עם זו של לפיד. לפיד, בעל ההיגיון הפוליטי הבריא, לא ידחה בפומבי את הצעת איזנקוט להתחבר לבנט, מתוך הנחה שבנט כבר ידחה אותה בעצמו. אחרי ירידה בסקרי המנדטים, זה יהיה הסיכוי של "יש עתיד" לחזור להיות מפלגת אופוזיציה גדולה, בהיקפים שיתקרבו לאלה של בנט.
אם התרחיש הזה יתממש, בנט, האיש, אולי יהיה פחות מרוצה, מכיוון שרצה את איזנקוט לצידו. אבל אם באמת יוכל להביא מנדטים מתנדנדים מימין, הוא ימקסם בזה את הסיכויים של הגוש כולו.
