טבח 7 באוקטובר, והמלחמה שבעקבותיו, הביאו עמם כמה ביטוי לשון שנכנסו עמוק-עמוק לתוך הציבוריות הישראלית. השבוע, נקווה שלתמיד, נפרדנו מהקיצור הצבאי הכל-כך לא ממצה: שו"ן בעזה. שבויים ונעדרים ברצועת עזה, עולם ומלואו. 251 שנחטפו ונלקחו בשבי בשעות ספורות ביום שבת אחד שחור, ועוד ארבעה - אורון שאול והדר גולדין ז"ל, והישאם א-סייד ואברה מנגיסטו, שנחטפו בשנת 2014 ונותרו שם בעזה עד שהושבו. לא מספיק עשתה ההנהגה הישראלית כדי להביאם חזרה לישראל. לא ב-12 השנים שחלפו מאז מבצע "צוק איתן", וגם לא בשנתיים וכמעט ארבעה חודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר 2023.
לפעמים העובדות צריכות לדבר בעד עצמן: במשך יותר מעשור היו ברצועת עזה שני חטופים שהוחזקו בחיים - ולא היה די מודיעין כדי לחלצם, די פעולות מבצעיות כדי לאתרם, ודי אומץ בקרב מקבלי ההחלטות והעומד בראשם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי לגרום לדבר לקרות.
אותו דבר נכון גם בעבור השבתם לקבורה ראויה של הדר גולדין ואורון שאול. דווקא עכשיו, דבריה הכואבים של לאה גולדין בוועדה לביקורת המדינה בשנת 2017, צריכים שוב להדהד: "הפכת אותנו לאויב העם", פנתה לראש הממשלה נתניהו אז, לקול מלמוליו "זה לא נכון". "הפכת את הבעיה של השבת הבנים מהקרב לבעיה של משפחות, והפכת אותנו לאויב העם. מתי בפעם האחרונה העליתם שאילתא בכנסת שיש שני חיילים בעזה? אין לכם ילדים שצריכים להתגייס?", פנתה לחברי הכנסת. "תתביישו לכם, ולא אכפת לי אם אתם שמאלנים או ימנים. כולנו יש לנו את צבא העם, כולם מגייסים את המשפחה שלהם. דממה. רק משפחת גולדין מדברת".
ואכן, במשך שנים רק משפחת גולדין דיברה, ואנחנו, וזה נכון גם לכותבת שורות אלו, לא מספיק הקשבנו. אל מול חשבון הנפש הזה, והפקת הלקחים הנדרשת, כולנו צריכים לעמוד. ולכן, היה בלתי נסבל לראות את ציוצו של אחד מיועצי ראש הממשלה שחיבר בתמונת AI את ראש הממשלה נתניהו ואת אחיו, גיבור ישראל סא"ל יוני נתניהו ז"ל שנפל במבצע אנטבה, מחובקים, תחת הכותרת "משחררים חטופים מאז 1972".
מי שלוקח קרדיט על השבת של החטופים כעת, כמובן רק אחרי ההצלחה, צריך גם לקחת אחריות על מה שאירע ואיך בדיוק קרה שילדה בת 3 מצאה את עצמה לבד בעזה אחרי ששני הוריה נרצחו, או איך יכול היה להיות שאב לשתי בנות רכות, על סף גיל חמישים, שהה בשבי יותר משנתיים. אם צריך לחזור לביטויי הלשון שהצליחו לתת כותרת לסיפור כולו - "מי שהפקיר, חייב להחזיר". וזה נכון גם לדרג המדיני, וגם למערכת הביטחון.
לאורך השנתיים פלוס האחרונות, היו נקודות ורגעים שבהם היה ניתן להשיב את החטופים - או לכל הפחות, לעשות יותר כדי שהם ישובו, וזה לא קרה. אחד מהאנשים שהיו מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות אמר בפני בצורה מפורשת: נתניהו היה בעד עסקה - אבל כזו שלא תטרפד את הניצחון המוחלט. וכן, היו גם שיקולים פוליטיים.
איומי סמוטריץ' ובן גביר לפרישה מהממשלה ליוו כמה נקודות מפתח במהלך שנות המשא ומתן והשפיעו על תהליכי קבלת ההחלטות. אך בסוף - חרף החלטת הקבינט לעקרונות לסיום המלחמה, חתם השר רון דרמר באוקטובר על הסכם שמביא לסיומה, מבלי שכל העקרונות הללו ממומשים. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה שמטרת המלחמה של השבת החטופים, שגם היא נכנסה באיחור מה ובלחץ של איזנקוט וגנץ, קיבלה עדיפות על פני מיטוט שלטון חמאס. זו, אגב, מדינאות, ועל כך נתניהו צריך לקבל את הקרדיט. מה לא עושים כי טראמפ.
ויש עוד דבר שקורה בזכות נשיא ארה"ב טראמפ, וחתנו ויועצו, ג'ארד קושנר. "היום שאחרי", עוד ביטוי שליווה אותנו כמעט מההתחלה - והנה, הופך למציאות. הבולדוזרים שעובדים ב"עיר הירוקה" בשכונת תל סולטאן ברפיח כמעט השלימו את פינוי ההריסות. זה אמור להיות המודל לעתיד של עזה - מקום ללא חמאס וללא צה"ל, עם מגורים נאותים, ביוב, חשמל, מים. אמריקה. המממנת: איחוד האמירויות. המבצע בפועל: צה"ל. וגם חברות אזרחיות. עולם חדש וטוב, אני אתן לך.
אך האם הדבר הזה יעבוד? האם באמת עזתים ינועו לעבר תקווה לחיים טובים יותר ובכך יזנחו את חמאס? יש מי שמאמין שכן, ויש, בעיקר במערכת הביטחון, מי שחושב שממש לא. התשובה תתקבל בחודשים הקרובים. עד שזה יקרה, הגיע הזמן לדבר גם על "היום שאחרי" לא רק בעזה - אלא גם כאן. כאשר המערכת הפוליטית נכנסת עמוק עמוק לתקופת קמפיין הבחירות (מי היה מאמין שדווקא הממשלה הזו כמעט ותשלים את ימיה) - זוהי נקודת התחלה מחויבת המציאות.
