אחרי שאבק המדגמים ישקע, הסלוגנים יישכחו ושלטי הקמפיינים יקופלו ויאופסנו - ישראל תחזור אל המציאות, זו שבה מחכות סוגיות אמיתיות שמשפיעות על כל אזרח ואזרחית ומצריכות טיפול, החלטות וחזון.
שאלנו את כתבי כאן חדשות, כל אחד ואחת בתחומם, מהם האתגרים הגדולים שצפויים לעמוד בפני ממשלת ישראל החדשה. אלה תשובותיהם.
האתגר הביטחוני המרכזי של הממשלה הבאה יהיה לגבש תפיסת ביטחון חדשה, שתאפשר לסיים את המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 בעזה, לבנון, איראן ותימן, ושבמסגרתה פרוסים כוחות גם במרחב החיץ בסוריה. זאת, במטרה לאפשר לאזרחי ישראל לחזור סוף סוף לשגרת חיים מלאה ללא חשש שהמערכה עלולה להתחדש בכל רגע, ומבלי לוותר על היכולת למנוע את המלחמה הבאה.
לקחי 7 באוקטובר מחייבים שינוי עמוק בתפיסה, ולא יהיה מנוס מהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתקבע באופן סופי איך הופתעה מדינת ישראל במתקפה הקשה ביותר מאז הקמת המדינה.
היום כבר ברור שלא ניתן להסתמך רק על מודיעין, התרעה, מכשול טכנולוגי והנחה שהאויב מורתע, ושיש לבנות מערך הגנה שמבוסס על כוחות זמינים, כוננות גבוהה, יכולת תגובה מהירה, מודיעין אפקטיבי ושרשרת פיקוד מתפקדת.
במקביל, ישראל תצטרך להבטיח שגם אחרי סיומה המלא של המלחמה לא יוכלו ארגוני הטרור להשתקם, להתחמש מחדש ולבנות מחדש את כוחם סמוך לגבולותיה. אחרי המלחמה יהיה צורך דחוף לשקם את אמון הציבור בצה"ל ובמערכת הביטחון, לחזק את יישובי הגבול, לשפר את ההגנה על העורף ולהיערך לתרחיש של מלחמה רב זירתית נוספת.
במישור הביטחוני יהיה המבחן של הממשלה הבאה היכולת לעבור ממדיניות של ניהול סבבי לחימה מתמשכים אל מדיניות שמייצרת ביטחון לאורך זמן: בלי להישאר במלחמה מתמדת, ובלי לאפשר חזרה למציאות שהובילה למחדל 7 באוקטובר.
בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם יש לא מעט מועמדים שרוצים את תיק החינוך. למשרד השני בגודלו אחרי הביטחון יש תקציב ענק, אך גם עשרות בעיות שנוגעות לכל אדם במדינת ישראל.
מצבה של מערכת החינוך בשנים האחרונות הידרדר כל כך, גם בציונים הבין-לאומיים וגם בתשתית, אך קשה לשים את האצבע על דבר אחד ויחיד שבו הממשלה הבאה תצטרך להכריע. היא ללא ספק תצטרך לטפל בדחיפות בכמה נושאים במקביל.
המחסור במורים מורגש בכל שכבות הגיל ובכל אזורי הארץ. ההורים לתלמידים לא מחפשים רפורמות גדולות, אלא משוועים קודם כל שתהיה מורה בכיתה. כדי להביא מורים טובים לא מספיק רק להעלות את השכר, אלא חייבים גם להעניק למורים תנאים טובים יותר, כמו כיתות פחות צפופות.
שר החינוך הנוכחי יואב קיש אימץ את מסקנות ועדת שפירא שהוא עצמו הקים, שקבעה שיש לצמצם את מספר התלמידים בכיתה ל-20. יישום מסקנות הוועדה נדחה כבר פעמיים בשל מחסור בתקציבים, וקיש העריך כי כדי ליישם את השנה הראשונה במהלך יש צורך ב-15 מיליארד שקלים.
הממשלה הבאה תצטרך להכריע איך ליישם את פרויקט הענק הזה, שללא ספק ישפיע על הבאת מורים איכותיים, יוריד את רף האלימות ויעלה את רווחת התלמיד.
על שולחן הממשלה הבאה יושבת גם "הפצצה הדמוגרפית" בתחום החינוך - החינוך החרדי. בעוד שנים ספורות יהפוך החינוך החרדי לזרם המרכזי במדינת ישראל. כרגע רובו אינו ממלכתי, אינו מפוקח מספיק ונהנה מתקציבים רבים שאף אינו מלמד לימודי ליבה באופן מלא.
משרדי האוצר והמשפטים עצרו את השר קיש מלשפוך מיליוני שקלים לטובת צירוף המורים במגזר החרדי לרפורמת "אופק חדש". מטרתו של קיש הייתה לתת למורים אלה תנאים טובים יותר, כמו אלה שמקבלים המורים החברים בהסתדרות המורים, ובהם העלאת שכר והשתתפות בהשתלמויות. הבעיה היא שקיש האמין שיש ראשית לתת להם את הכסף והתנאים ורק אז לפקח ולקחת את הכספים ממי שלא מלמד לימודי ליבה.
סוגיית החינוך החרדי היא אחד מהנושאים שבגללם רוצה גוש השינוי בתיק החינוך, שיאפשר לכל מי שיחזיק בו לשלוט בתקציבים שהולכים אל החינוך החרדי.
הממשלה החדשה תצטרך להכריע בשאלה המהותית על ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, במצב שבו האוכלוסייה בשני הצדדים הולכת וגדלה.
הירושה של הממשלה היוצאת, עם יותר מ-140 חוות חדשות ו-104 יישובים חדשים משנה את המציאות בשטח, כך שהנצחת המצב הקיים לא תתאפשר יותר. תופעת הטרור היהודי ואווירת המערב הפרוע, שאותו רשויות האכיפה מתקשות לנהל, יצטרכו לקבל פתרון. יצור הכלאיים שנקרא ממשל צבאי חצי-ריבוני ביהודה ושומרון יצטרך לקבל כיוון כללי - לריבונות, היפרדות או עידוד הגירה.
הלחץ הבין-לאומי בעקבות התמונות שיוצאות מיהודה ושומרון ידרוש פתרון קבוע ומענה על השאלה אם מדובר בחלק ממדינת ישראל או בבן חורג.
גם בגזרת האיום הביטחוני תצטרך מדינת ישראל, כחלק מההחלטה, להבין את האיום הקיומי הנשקף ממותניים צרים בלב מדינת ישראל שעלולים בשעת מלחמה להפוך לרעים ומסוכנים. הממשלה החדשה תצטרך למצוא מענה ביטחוני שהולם את כל האיומים, כך שלא נראה את איום 7 באוקטובר מעוטף עזה מתנפץ בלבה של המדינה וקורע אותה לגזרים.
דבר אחד מאחד בין ארצות הברית של טראמפ לאירופה של מיליבנד ומקרון, בין הרפובליקנים של ג'יי.די ואנס והדמוקרטים של ג'פריס וצ'אק שומר. כולם רואים את החדשות שמגיעות כמעט מדי יום מהגדה, ולא מבינים מה לעזאזל קורה בשטחים, ואיך ישראל לא מצליחה להשתלט על הטרור היהודי.
יום הבוחר ב-27 באוקטובר הוא ההזדמנות של כל אחד מאיתנו להשפיע, באמצעות דף מלבני קטן, על המציאות העתידית שלנו. זה לא רק הביטחון, הכלכלה, החינוך או הרווחה, אלא גם מעמדנו בעולם. קמפיין קלינטון ב-1992 גרס "זאת הכלכלה, טמבל", והלוואי שהיה קמפיין כלשהו בישראל 2026 שהיה צועק פשוט: "זאת המציאות, טמבל".
כן, זה לא עניין של הסברה, תדמית, יחסי ציבור או תגובה ציונית הולמת של דובר צה"ל או דובר ראש הממשלה. זאת פשוט המציאות שמתרחשת בשטחי יהודה ושומרון בתקופה הנוכחית. עשרות תקריות, שמרביתן מתרחשות בכלל בשטחי B - כלומר, במקומות שבהם השליטה האזרחית היא של הרשות הפלסטינית ורק זו הביטחונית היא של ישראל. במילים אחרות, לישראלים אין ממש מה לחפש שם. ובכל זאת מותקפים שם פלסטינים, ישראלים, זרים, דיפלומטים, קצינים בכירים במילואים וגם סתם חפ"שים. והתשובה הישראלית? יוק.
כמה שיחות שערכתי בשבועות האחרונים עם גורמים משני צדי המתרס הפוליטי בארצות הברית השאירו אותי המומה, אחרי שהתחוור לי כמה הנושא הזה הוא מרכזי בעיניהם. על אחת כמה וכמה כשהמותקפים הם עיתונאים או אזרחים אמריקנים. אם השגריר האמריקני בישראל מייק האקבי, איש פרו-התנחלויות ידוע, מצייץ על כך ללא הרף, זה אומר דרשני. ואם מרקו רוביו, שלא ברור אם בנוסף לכל תפקידיו בארצות הברית הוא גם מחזיק הקול הפרו-ישראלי, מביע שוב ושוב דאגה מהמתרחש, גם זה אומר הכול. "אנחנו פשוט לא מבינים מה אתם עושים. איך אתם לא מצליחים להשתלט על האירוע?", תהה אחד מאנשי הבית הלבן בפגישות עם גורמים ישראלים.
איך זה קשור ליום שאחרי הבחירות? במידה רבה, גם כאן, הדבר יכול לשמש את הממשלה הבאה כצעד ראשון בדרך להחזרת האמון בישראל, תהיה אשר תהיה ממשלתה. הממשלה החדשה תצטרך לנקוט פעילות אפקטיבית, אמיתית, שעוצרת מעורבים, מעמידה לדין ומתייחסת לדבר בכובד ראש, כולל מעצרים מנהליים - כי טרור זה טרור, לא משנה מהי דתו של הטרוריסט. זה לא חשוב רק עבור התדמית שלנו בעולם, אלא גם עבורנו.
לפתחה של הממשלה הבאה יעמוד אחד מהנושאים הנפיצים בישראל, אך גם זה שיש סביבו הסכמה רחבה בקרב הציבור היהודי: חוק הגיוס וגיוס חרדים לצה"ל.
בשלוש השנים האחרונות הבהירה ההנהגה החרדית, על כל גווניה, כי היא מתנגדת בצורה מוחלטת לגיוס לצה"ל, גם של בחורים שאינם לומדים בישיבות. אז איך מביאים חיילים ממגזר שנלחם בכל ניסיון לעשות זאת?
הציבור החרדי, כמו כל ציבור אחר, מגיב לכיס. בשלוש השנים האחרונות נרשמה עלייה של כמעט 50% בגיוס חרדים לצה"ל. את חלק מהעלייה הזו אפשר לזקוף לזכותן של הסנקציות הכלכליות והפליליות. בצבא יש היום עשרות אם לא מאות צעירים משולי החברה החרדית שלא היו מתגייסים בנסיבות רגילות, אך הם התייצבו בבקו"ם בעקבות צווי עיכוב יציאה מהארץ וסנקציות אחרות.
גם שלילת הנחות במעונות יום ובארנונה, לצד צעדים אחרים, משפיעים על הציבור החרדי הרבה יותר ממעצרים של עריקים בודדים. מעצרים אלה הופכים חסרי תוחלת כשמדובר ביותר ממאה אלף משתמטים שנגדם צו מעצר.
עד כה נכנסו סנקציות אלה לתוקף בעיקר בשל התערבות הייעוץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט, ולא בזכות מדיניות יזומה של הממשלה. ממשלה שתחליט להפוך את אכיפת חובת הגיוס לפרויקט מרכזי, ותפעיל בעקביות את הכלים הכלכליים העומדים לרשותה, עשויה לגלות שדווקא דרך הכיס אפשר לסדוק את חומות המלחמה החרדית בגיוס.
אחת ההכרעות המשמעותיות שממתינות לממשלה הבאה היא הקמת רשויות תחבורה מטרופוליניות. רפורמה זו, שמקודמת כבר שנים, נועדה לשנות מן היסוד את ניהול התחבורה הציבורית בישראל.
כיום, מרבית ההחלטות על קווי אוטובוס, תדירויות ותכנון השירות מתקבלות באופן ריכוזי במשרד התחבורה, אף שצורכי הנוסעים שונים מאוד בין המטרופולינים. הרפורמה נועדה להעביר סמכויות לגופים אזוריים המורכבים מנציגי הרשויות המקומיות, שיוכלו להתאים את השירות לצורכי התושבים. לא ראוי בהחלט שכל עיר תנהל את התחבורה הציבורית שלה לפי תושביה?
ביוני 2026, אחרי שנים של עיכובים, אושרה הצעת החוק פה אחד בוועדת הכלכלה וזכתה לתמיכה רחבה בקואליציה ובאופוזיציה. קונצנזוס שלא נראה כל יום. אלא שרגע לפני פיזור הכנסת, ההצבעה הסופית הוסרה מסדר היום. ההערכות היו שזה היה בעקבות לחץ מצד המפלגות החרדיות.
הממשלה הבאה תצטרך להכריע אם להחיות את הרפורמה ולהשלים את החקיקה, ובעיקר אם היא מוכנה להעביר חלק מסמכויות משרד התחבורה לשלטון המקומי. לפי המתווה שקודם, רשויות כאלה אמורות לקום תחילה בגוש דן, בירושלים ובחיפה, ובהמשך גם בבאר שבע. הן יוכלו לתכנן מסלולי אוטובוסים, לקבוע לוחות זמנים, לקדם נתיבי תחבורה ציבורית ולתאם את ניהול התנועה בין ערים. אלא שהעברת הסמכויות לבדה לא תספיק: הממשלה תידרש להבטיח תקציבים, מנגנוני פיקוח וייצוג הוגן גם לערים הקטנות.
אחרי שנים של ניסיונות שלא הבשילו, הממשלה הבאה תצטרך להוציא לפועל רפורמה שזכתה להסכמה מקצועית ופוליטית רחבה, אך נבלמה ברגע האחרון בשל מאבקים קואליציוניים.
לא רק אצלנו מחכים בכיליון עיניים ל-27 באוקטובר, אלא גם במדינות האזור. זה נראה כל כך מזמן, אבל רק לפני טבח 7 באוקטובר וחודשים ספורים אחרי הבחירות הקודמות בישראל הייתה הממשלה הנוכחית, בראשות נתניהו ועם בן גביר וסמוטריץ', בדרך להרחבת מעגל השלום באזור.
אבל אותה השבת שינתה את הכול. יונת השלום נכנסה למקפיא, והתותחים של ישראל רעמו כמעט בכל מקום באזור - עזה, לבנון, איראן, תימן, סוריה, יהודה ושומרון, קטר, והסוף ממש לא נראה באופק.
אדם אחד שיעקוב בעניין אחר תוצאות הבחירות הוא הבחור החדש בשכונה - נשיא סוריה אחמד א-שרע - שהצליח להפיל את משטר אסד ולגרש את איראן וחיזבאללה מארצו. אולם, עד כה לא הצליח א-שרע לגרום לממשלת נתניהו לעשות ויתורים בדמות נסיגה מדרום סוריה, ונראה שהוא מקווה שאחרי 27 באוקטובר משהו ישתנה.
גם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שלפני 7 באוקטובר דיבר על נורמליזציה קרובה מתמיד, נשמע היום אחרת לגמרי. בנאום שנשא לאחרונה בריאד אמר כי ארצו מגנה בחריפות את המשך "התקיפות הפראיות של הכיבוש בפלסטין ובעזה", והוסיף: "המחויבות שלנו לזכות של העם הפלסטיני מושרשת, ומאמצינו לא ייפסקו עד שהוא יקבל את זכויותיו שכוללות מדינה עצמאית".
הפרשן הירדני דחאם אל-פוואז אמר לי כי האזור מצפה לשינוי בממשלה הישראלית. לדבריו, ממשלת ישראל עוררה הרבה מתיחויות והחלישה את האמון בה מצד גורמים בין-לאומיים ואזוריים. "מה שנדרש", אמר הפרשן הירדני, "הוא לא רק שינוי פרסונלי אלא גם כזה של מדיניות ונתיבים".
"התקווה היא שהבחירות בישראל יולידו הנהגה שונה מבחינת הדרך שלה, יותר גמישה ביחס שלה ובחשיבה שלה, כזאת שמאמינה בדיאלוג ובחוכמה וכזאת שתדע שהיציבות האמיתית היא תוצאה של כיבוד המחויבויות ובניית יחסים מאוזנים עם הסביבה האזורית והבינלאומית", חתם.
יהיה אשר יהיה מי שינהיג את ישראל אחרי 27 באוקטובר, האתגרים שיהיו לפתחו בכל מה שקשור ליחסינו עם האזור יהיו גדולים. איך מנצלים את ההזדמנויות שנוצרו בלבנון, בסוריה ובמפרץ, מרחיבים את הסכמי השלום ומחזקים את הקיימים? איך מתמודדים עם הציר הפרו-איראני השיעי שאמנם נחלש, אבל ממש לא מרים ידיים? ואיך מתמודדים עם ציר האחים המוסלמים הסוני שמתחזק על חשבונו בהובלתו של נשיא טורקיה, ארדואן? בדבר אחד אפשר להיות בטוחים - גם אחרי הבחירות לא יהיה כאן משעמם.
