בסופו של דבר, תתקבל החלטה באשר לשטחי יהודה ושומרון: בין אם ייכון הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית, בין אם אחד הצדדים יוציא לפועל מהלך חד צדדי ובין אם הקהילה הבינלאומית תכפה הסדר כלשהו, יום אחד יוכרע מה יהיה עתידם של השטחים שכבשה ישראל מירדן במלחמת ששת הימים.
כפי שהוסבר בכתבה הקודמת בסדרה, ישראל נמצאת בימים אלה בצומת היסטורי, שבו היא קרובה לאפשרות שלא נקרתה בפניה ב-50 השנים האחרונות: עם ממשלת ליכוד בירושלים וממשל רפובליקני - שמסתמן כאוהד, לפי שעה – בוושינגטון, שאיפות הימין להחלת הריבונות הישראלית בשטחים קרובות מאי פעם לקרום עור וגידים. אך גם אם ישראל תגיע לבאר, נראה שלאף אחד לא ברור מה היא רוצה לשתות ממנה.
רשמית, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נסוג עדיין מהצהרתו מנאום בר אילן ב-2009 על מחויבות לרעיון שתי המדינות לשני עמים. נתניהו אמנם קורץ מדי פעם לחזרה מההכרזה, אך בראיונות לתקשורת הזרה הוא מדגיש פעם לפעם כי הנאום בעינו עומד.
את היוזמות הימניות יותר משאיר נתניהו לחבריו, או שמא יריביו, לקואליציה: רעיונות הסיפוח וההסדרה לא יוצאות מבדל שפתיו של נתניהו, שאינו מעוניין לחולל סערות בינלאומיות המיוחסות לו אישית. חוקים כמו החלת הריבונות על מעלה אדומים תחילה זוכים לתמיכה שקטה ממנו, ונעצרים לרוב בטרם הגעתם להצבעה במליאה. גם חוק ההסדרה, שנתניהו השליך עליו לאחרונה את יהבו, רחוק מלהגיע למימוש.
מעבר לחוקים מקומיים, יוזמות ספורדיות של חברי כנסת מהספסלים האחוריים בקואליציה, ניצבת שאלת הסיפוח הרחבה יותר: שטחי C בלבד אצל הפשרנים מול שטחי A אצל המחמירים, מעין ביטוי מודרני ל"שתי גדות לירדן".
שר החינוך ויושב ראש הבית היהודי, נפתלי בנט, הציג לפני בחירות 2013 את "תכנית ההרגעה": החלת הריבונות על שטחי C, ומתן אזרחות לכ-50 אלף פלסטינים המתגוררים שם, לפי הנתונים שהציג. "התכנית תשמוט לחלוטין את הקרקע מתחת לטיעון האפרטהייד", הבטיח בנט, עוד בטרם הפך חבר כנסת. "על פי המתווה הזה, אף ערבי ואף יהודי לא יגורשו מבתיהם".
בואו נירגע. בנט ובן דהן (צילום: פלאש 90)
כמעט כל יוזמת סיפוח נאלצת להישיר עיניה אל השאלה העומדת בבסיס המתח שבין היותה של המדינה יהודית לדמוקרטית: האם ואיך יקבלו אזרחות הפלסטינים המתגוררים בשטחים המסופחים, וכמה כאלה ישנם.
הערכות שני הצדדים נעות בין 1.75 מיליון פלסטינים ל-2.4 מיליון, ללא מזרח ירושלים. גם בישראל וגם ברשות מאשימים את הצד השני בניפוח הנתונים, ובישראל יש מי שמאשימים את המנהל האזרחי בצה"ל בהסתמכות על הנתונים המעוותים, לדבריהם, של הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה.
"אנחנו מבינים שהחלת הריבונות הישראלית ביו"ש צריכה להיעשות בהדרגה", אומר סגן שר הביטחון, אלי בן דהן (הבית היהודי). "זו אמנם שאלה מה הוא מספרם של כלל הערבים הנמצאים בשטחי A ו-B אבל זה עדיין לא משליך באופן ישיר ומיידי על החלת החוק הישראלי. אפשר לפעול כמו שפעלנו באשר לירושלים - הענקת זכויות תושבות לערבים ועדיין לא זכויות לבחירה לכנסת. התהליך דומה למה שנעשה ברוב המדינות המערביות בעולם, בהן אדם אינו מקבל אזרחות אלא בתהליך מדורג שאורך כמה שנים".
ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) טוען כי "גם אם יהיה 'רק' יחס של 60:40, זה לא אומר שהמדינה יכולה להתקיים כמדינה יהודית. היום אנחנו 80:20 וזה כבר הרבה. אבל אלה (ערביי ישראל, ע.ד.) אנשים משלנו ואסור לגעת בהם. בכל מקרה, הם גדלים מהר יותר מאיתנו". מנגד, אומרת סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי (הליכוד): אנחנו לא מציעים לספח את רמאללה ושכם. יש דיבור על שליטה ישראלית מטעמי ביטחון בשטחי C, ובשטחים אלה אין בעיה של מספרים. אין שם יותר מ-70 אלף איש. מאחר ובכל מקרה שטחי A ו-B לא מועמדים לסיפוח אוכלוסייה, אני לא רואה בכך בעיה".
לפי חברת הכנסת מיכל רוזין (מרצ), חברת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הדיון המספרי מחטיא את המטרה: "גם לפי שיטת אנשי הימין, יש פה שני מיליון פלסטינים, ולכן זה לא הוויכוח. השאלה היא איך צריכה להיראות מדינת ישראל, והאם החזון הציוני של פשרה טריטוריאלית בסגנון בן-גוריון עדיין נמשך? צריך רוב יהודי למדינה יהודית. גם על -פי תחזיות הימין, עדיין יש סכנה על הצביון היהודי".
גליק: "סוף לדיכוי הסמכותני של הפלסטינים תחת שלטון הרשות"
העיתונאית קרולין גליק, עורכת בג'רוזלם פוסט, הציגה לפני כשנתיים בספרה "סיפוח עכשיו" (הוצאת סלע מאיר) את "תכנית ההכלה", שבמרכזה עומדת החלטת ריבונות על כל השטחים. "ממשלות ישראל העדיפו לחתור לפתרון מושלם על פני פתרון טוב", טענה גליק, "ודלקו אחר תהליכי שלום חמקמקים במקום לשאול את השאלה המתבקשת: האם ניתן ורצוי להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון?".
לטענתה, ישראל ניצבת כיום בפני שלוש אפשרויות עיקריות: כינון מחדש של הממשל הצבאי כגוף הממשל הבלעדי; שימור המצב הקיים, שבו יש שלטון דו-ראשי של הממשל הצבאי והרשות הפלסטינית; ושילוב או סיפוח יהודה ושומרון אל תוך ישראל הריבונית. השתיים הראשונות, לדבריה, אינן בנות קיימא, ואילו השלישית "תשים קץ לדיכוי הסמכותני של הפלסטינים תחת שלטון הרשות הפלסטינית. כאזרחי קבע בישראל, עם אפשרות לבקש אזרחות ישראלית, ימצאו עצמם הפלסטינים חיים בדמוקרטיה ליברלית שבה זכויות הפרט שלהם מוגנות".
ההצעה קוראת להחיל את חוקי המדינה ביהודה ושומרון כפי שנעשה ברמת הגולן ב-1981. הממשל הצבאי שם יפורק, וכך גם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, שיתפרקו מנשקם. כוחות הביטחון הישראליים יקבלו אחריות ביטחונית מלאה על כל שטח המדינה. במקביל, ישראל תכונן מגבלות "סבירות", כדברי גליק, על זכאות לאזרחות, כמו למשל שלילת זכאות מחברים בארגוני טרור בעבר ובהווה. מי שיקבל אזרחות יוכל לקבל ייצוג בכנסת, כמו כל אזרח.
הקושי המרכזי שגליק מצביעה עליו הוא הנטל על שירותי הרווחה של מדינת ישראל, שייגרם כתוצאה מצירוף כשני מיליון אזרחים חדשים. אך לטענתה, עדיין מדובר ב"אפשרות מציאותית וישימה, ולא בחלום בהקיץ", בניגוד לתכנית שתי המדינות.
יהושע: "הפחתת דרגת הממאירות של הכיבוש"
הפניית העורף לרעיון שתי המדינות אינה נחלתו הבלעדית של מחנה הימין: גם בשמאל יש מי שזנח את השיח שהיה נפוץ בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, וכפי שהסביר זאת לאחרונה הסופר א.ב. יהושע, אמונתו בשתי המדינות "נמוגה".
בראיון ל"מקור ראשון" מהחודש שעבר, טען יהושוע כי "פתרון שתי המדינות הוא חזון משיחי, ולכן חובתו של האינטלקטואל ואיש השמאל לחשוב על פתרון אחר (...) לחמתי בעדו בחמישים השנים האחרונות, אבל צריך להסתכל במציאות. אנחנו משלים את עצמנו. אי אפשר לעקור 450 אלף מתנחלים משטח C. את ירושלים אפשר לחלק? מישהו יכול לקבוע היום גבול בינלאומי בתוך העיר?".
"פתרון שתי המדינות הוא משיחי". יהושע (צילום: פלאש 90)
ימים ספורים לאחר מכן פירט יהושע בראיון לגלי צה"ל את עיקרי תוכניתו, שמטרתה "להפחית את דרגת הממאירות של הכיבוש הישראלי": ישראל תעניק תושבות, ל-100 אלף הפלסטינים שבשטחי C: "הם מתעמתים יומם ולילה עם המתנחלים וסובלים את עניין הכיבוש בצורה הקשה ביותר. נשדרג כך את מעמדם. מבחינה דמוגרפית ישראלית אין לזה שום בעיה, המשקל הוא זניח לגמרי. אתה נותן להם ביטוח לאומי, דמי אבטלה, שכר מינימום שחשוב ביותר".
ההבדל בהצעת יהושע מהקולות בימין להחלת הריבונות בשטחים חודד כעבור שבוע נוסף, בשל ההד הציבורי שעוררו דבריו. במאמר שכתב ל"הארץ", הוא הסביר: "אני לא מספח את שטחי C. אני משדרג את מעמדם של הפלסטינים, על מנת שיעמדו שווים יותר גם כלפי החוק, גם מבחינת זכויותיהם מול המתנחלים. פתרון נקודתי לבעיה ממשית".
תכנית הפדרציה: "בלי שיטת סלאמי"
יוזמה נוספת המנסה לצאת מהקיבעון המחשבתי היא של "תנועת הפדרציה", המציעה "תפישה מדינית חדשה ליציבות איזורית ושגשוג". כמו רוב יוזמות הימין, היא קוראת להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון ולהעניק אזרחות ישראלית לתושבים הערבים, אך בניגוד אליהן, היא מציעה שינוי כולל של שיטת המשטר והמבנה הפוליטי בישראל.
"ההבדל הוא שהתכנית שלנו כוללת ואנחנו יודעים מה אנחנו רוצים מההתחלה", מסביר עמנואל שחף, מייסד התנועה ויושב ראש משותף שלה, "ההצעה היא שמדינת ישראל תעבור למתכונת פדרלית, כמו בארצות הברית ובמדינות נוספות. יהיה בה שלטון אזורי המתחלק לקנטונים (מחוזות בעלי סמכויות, ע.ד.) בעלי מידה רבה של עצמאות בניהול ענייניהם".
שחף טוען כי "התכנית אינה מדברת על צעדים מדורגים ולא על 'שיטת הסלאמי'. אנחנו מעוניינים להחיל את החוק בגדה כולה ולאזרח את הפלסטינים המעוניינים בכך. הסטטוס של האוכלוסייה הפלסטינית בתכנית שלנו אינו מעורפל. אנו מציעים לכתוב חוקה שתעניק גיבוי חוקי לפדרציה ולאוכלוסייה בה. זו בעצם השלמה להכרזת העצמאות, וניסיון להפוך את ישראל למדינה נורמלית".
בנוגע לאפשרות של סירוב פלסטיני לתוכנית, אומר שחף: "הרצון וההעדפה שלנו הם לראות את הצד הפלסטיני מסכים ומשתף פעולה עם התכנית. ישראל יכולה להיכנס למהלך כזה ללא גיבוי מאף אחד, גם לא מצד הפלסטינים. אם הרשות לא תשתף פעולה, נפנה ישירות לציבור הפלסטיני ונציע להם לקחת חלק בתוכנית. צריך לזכור שהתכנית תשפר את המצב של כולם. ברגע שהפלסטינים ישתכנעו, לא תהיה בעיה עם העולם".
רשימת הקנטונים, כפי שמופיעה באתר "תנועת הפדרציה"
ומה באשר להשקעה הגדולה שתהיה כרוכה במהלך כזה? "תהיה השקעה ממשלתית גדולה מצד ישראל בכל הקשור לפיתוח תשתיות ורווחה בשטחים ובקרב הפלסטינים. נכון שהתוצר הלאומי הגולמי הכולל ירד, אבל צריך להשוות את העלות הכלכלית של התכנית לעלות של המציאות הנוכחית, שעולה הרבה יותר. תכנית הפדרציה תמשוך לישראל השקעות בינלאומיות רבות וזה יפתח את ישראל לעולם ולמדינות ערב. אנחנו זקוקים לכוח העבודה של הפלסטינים, והפלסטינים זקוקים להייטק ולחשיבה שלנו. במובן מסוים זה עונה על הכרזת העצמאות ותכנית החלוקה, שקראו לשאוף להקמת איחוד כלכלי ערבי ויהודי".