בנימין נתניהו רצה חידוש נדרים וחידוד המחויבות, הוא עמד על כך ש-130 אלף המתפקדים יחזקו את מעמדו – שלושה שבועות וחצי אחרי שמיליון ומאה אלף אזרחים הביעו בו את תמיכתם. אבל השטח הצביע ברגליים. מלכתחילה המהלך הוגדר כאירוע מיותר ונתניהו לא שעה להפצרות אנשיו. זה התחיל עם הפריימריז ונגמר בהיעדרות צורמת של רוב רובם של חברי מרכז הליכוד.
היעדרם של רוב חברי מרכז המפלגה אמור להדליק נורה אדומה בבלפור. הליכוד כבר לא קונה את שידורי החירום שיוצאים מביתו של ראש הממשלה. תחושת החירום לא פעלה על מצביעי הליכוד בבחירות האחרונות, וגם חברי המרכז לא מקבלים את ההיסטריה המשודרת לקראת פוטש מתקרב, או איום כלשהו על הנהגתו של נתניהו.
האווירה ביום חמישי בגני התערוכה הייתה שמגיעים לעוד פרק בהצגה שלא נגמרת של בנימין נתניהו. רוב חברי סיעת הליכוד נעדרו, ולמקום הגיעו מי שחשוב להם לשדר את קרבתם למנהיג. מירי רגב שהגיעה, הייתה משוכנעת – פחות כלפי חוץ – שראש הממשלה ינאם שם. "אנחנו ממתינים לנאומו של נתניהו שיגיע לכאן – ויכבד את חברי המרכז", אמרה. כשאמרנו לה שנתניהו צפוי להיעדר ענתה: "אני לא יודעת מזה, ואם הוא לא יבוא כנראה שיש סיבה מספיק טובה".
רגב מוכנה תמיד עם הסבר המגבה כל מעשה של ראש הממשלה. אם היא לא הייתה שרה בממשלת ישראל – היו כאלה שרואים בכך את הדמות שלה ב"ארץ נהדרת". לעולם לא תשמעו ממנה ביקורת על המנהיג. כמו בדמוקרטיות עממיות שפזורות ברחבי העולם, מעשיו של המנהיג מקודשים, איש לא יעז להמרות את פיו או את פיהם של בני משפחתו.
זו בדיוק הטרגדיה של הליכוד – המפלגה הכי דמוקרטית לשעבר בישראל. זו שתמיד הייתה רועשת וגועשת, שהמרכזים שלה היו ההצגה הכי חמה בעיר. כעת אלה הם מופעים של איש אחד, שהפך את 4,000 חברי המרכז לחותמת גומי לכל הצרכים הפוליטיים שלו. כמו שאמרה לימור לבנת לעמרי אסנהיים ב"הליכודניקים" השבוע: "אין ליכוד, יש נתניהו".
איש לא כינה את נתניהו "בוגד"
אנשיו של נתניהו ניסו להציג את ההכרזה של גדעון סער, "אני מוכן", כהנפת נס מרד נגד ראש הממשלה. הליכוד מנסה לייצר מראית עין למציאות שלא הייתה באמת רוב שנות קיומו. אומרים שאף ליכודניק לא יאתגר ראש ממשלה מכהן מטעם הליכוד ויתמודד מולו. מה לעשות שהעובדות הן אחרות – הפוכות.
ב-2002 התמודד אזרח מודאג, שלא כיהן כחבר כנסת, ולא היה שר, אלא חזר מפסק זמן שלקח לעצמו אחרי כישלון צורב בבחירות לראשות הממשלה - בנימין נתניהו. הוא התמודד מול ראש הממשלה מכהן מהליכוד, מול אריאל שרון. כן נתניהו, חבר ליכוד, איתגר מבחוץ ראש ממשלה מכהן מטעם הליכוד.
איש לא כינה אותו בוגד או מורד. זו הייתה התמודדות שבסופה הפסיד נתניהו לשרון. בתגובה, שרון לא ייבש את המתמודד, אלא דווקא חיבק אותו. בנאום הניצחון שלו הוא אמר: "כולנו מאוחדים", ונוכח קריאות מהקהל הוסיף: "גם ביבי, גם ביבי".
שרון מינה את המתמודד מולו לשר חוץ בממשלתו, ולאחר בחירות 2003 מונה נתניהו לשר אוצר. האם מישהו מעלה על דעתו שנתניהו ימנה כעת את גדעון סער לתפקיד כלשהו? נתניהו לא נוקט במה שנהגו קודמיו בליכוד, אדיבות של מנצחים. הוא את יריביו דורס, רומס, מוחק, ולרוב גם מגרש מהליכוד. פעם הליכוד הכיל את היריבויות והקרבות הפנימיים. מאז שנתניהו נבחר ליו"ר הליכוד ב-1993, יריבים נזרקים החוצה אל מחוץ לשורות התנועה.
דוד לוי היה הראשון שעזב והקים את גשר. דן מרידור, שפוטר מתפקיד שר אוצר, עזב למפלגת המרכז יחד עם רוני מילוא. העזיבה של איציק מרדכי הייתה דרמטית הרבה יותר, וכמובן זו של בני בגין. מי שלא יכול היה להתקדם, בשל עמדותיו, בשל כוחו הפוליטי בעיקר פנימה תוך הליכוד, פשוט לא מצא את מקומו ועף.
לאחר שחזר לראשות הממשלה שוב ב-2009, המגמה נמשכה. סילבן שלום יובש, וכמוהו משה יעלון, גדעון סער, גלעד ארדן ועד לאחרונה גם ישראל כץ – עד שלא הייתה לנתניהו ברירה, אלא למנות אותו לשר חוץ. ברגע האחרון הוא מינה אותו בראייה ארוכת טווח שהוא יזדקק לו כיו"ר מזכירות בשנת הבחירות הזו. כץ מספק את הסחורה הזו. הוא שומר הגחלת המרכזי עבור נתניהו מול סער המורד, כץ מפגין נאמנות. הוא למד מרבו, אריאל שרון, רק את הפרק האחרון, את זה שמחבק את המנהיג חיבוק חזק כזה, שיביא את ירושתו אליו.
מרכז הליכוד נענה לדרישתו של נתניהו, אבל הרוח של חברי המרכז הייתה מאוד לא נוחה עם הכינוס החפוז, עם הדרך והרוח הכללית. נתניהו לא היה שם, אבל הרוח בוודאי הגיעה לאוזניו. זו לא הייתה הצבעה המונית, זה היה מחזה די מביך למי שנכנס פנימה ולעיתונאים שליוו את האירוע מבחוץ. המזל הוא שזה היה קצר.
