התמונות המרגשות והשמחה הגדולה על שחרורן של ארבע התצפיתניות משבי החמאס הן לא תוצאה של כניעה של חמאס או של הכרעתו הצבאית, ולא של ויתור משמעותי של חמאס על עקרונות בהם החזיק לאורך זמן. השחרור הזה הוא תוצאה של החלטה של ממשלת ישראל להעדיף את היעד של שחרור החטופים על היעד של הכרעת החמאס בעזה.
העקרונות של ההסכם להפסקת אש ושחרור החטופים שנחתם לפני קצת יותר משבוע סוכמו בגדול כבר בחודש יולי האחרון. במובן מסוים הם סוכמו כבר בפברואר 2024.
ניתן לטעון שאם ישראל הייתה מסכימה לתנאים אלה בחודש יולי, מצבם של חמאס וחיזבאללה היה טוב יותר ברמה כזו שאסור היה לעצור את המלחמה באותו רגע. זה טיעון לגיטימי.
אולם, להמתנה הזו של חצי שנה מיולי עד היום היו מחירים כבדים: רצח ששת החטופים בסוף אוגוסט, סבל מתמשך של החטופות והחטופים שנותרו בשבי במנהרות, ונפילתם של כ-80 מלוחמינו שנהרגו בחודשים אלה במסגרת המשך לחימת הפשיטות בעזה.
מה שחשוב לזכור זה שההחלטה נמצאת בסופו של דבר בידינו. לא בידי חמאס. וזה לא רק סיפור של ניתוח בדיעבד, זה נכון גם להווה, כי בעוד חמישה שבועות תעמוד הממשלה (ובעיקר העומד בראשה) בפני החלטה נוספת: האם להמשיך לשלב ב' של העסקה ולשחרר את כל החטופים במחיר הפסקת המלחמה, או לחזור ללחימה כדי להמשיך במאמץ להכרעת חמאס, במחיר השארתם של 64 חטופים (חיים ומתים) בידי חמאס בעזה.
וגם כאן צריך לבחון את ההחלטה הזו באותה דרך של ההחלטה הקודמת: האם החזרה ללחימה בעוד כמה שבועות, מבלי להשלים את העסקה הכוללת, צפויה להביא להשגת היעד של הכרעת חמאס בתוך זמן סביר, או שהסיכוי לכך קטן ביותר.
ובכן, הניסיון של 15 החודשים האחרונים מלמד שהתשובה היא שלילית. כדי להכריע את חמאס צבאית ושלטונית, כנראה שאין אפשרות אחרת מלבד כיבוש מלא של הרצועה והישארות בה למשך חודשים ארוכים, אולי אף ליותר מזה, במציאות של מלחמת גרילה.
אף גורם אחר לא יהיה מוכן להקריב את חיי אנשיו כדי לפרק את חמאס מנשקו - לא הרשות הפלסטינית, לא האמירתים ולא כוח בין לאומי אחר. רק ישראל.
האם צבא המילואים, כלכלת המדינה והחברה הישראלית באופן כללי מוכנים לזה? נתניהו והקבינט חושבים כנראה שלא. עובדה שכבר 15 חודשים לא החליט הדרג המדיני לפעול בכיוון הזה.
ואם אין כוונה כזו, אז המשך המלחמה במתכונתה הקיימת של כיבוש שכונה או מחנה, טיהורו ויציאה החוצה - לא צפוי להביא להכרעת חמאס.
ואם כך, אז הבחירה של נתניהו בסוף שלב א' של העסקה היא לא באמת בחירה בין שחרור חטופים לבין הכרעת חמאס. הבחירה למעשה היא בין שחרור החטופים שלנו לבין המשך מלחמה סיזיפית, מרובת מחירים שאין בקצה הנראה לעין שלה הכרעה.
על מפגני ניצחון וקרבות נראטיבים
אירוע העברת ארבע החטופות שלנו מחמאס לידי הצלב האדום שבשיאו, עלו קרינה, נעמה, לירי ודניאלה לבמה בכיכר פלסטין בעזה, נתפס אצל רבים בישראל כאירוע שהיה אמור להיות טקס השפלה והפך להיות מעמד מביך, דווקא עבור חמאס כאשר ארבע התצפיתניות עלו לבמה והניפו ידיים בחיוכי ניצחון.
המזרחן וחוקר חמאס גיא אביעד, הסביר למה אנחנו כנראה מפרשים את הסיטואציה הזו לא ממש נכון. חמאס, לטענתו, ביים אירוע שלם עם "מסמכי שחרור" והעברה מסודרת מול הצלב האדום, לא מתוך כוונה לייצר אקט של השפלה אלא כדי להראות שהוא, כריבון ברצועה, נמצא בשליטה מלאה ועובד כישות מדינתית מסודרת העומדת במילתה.
לכן, מוסיף וטוען אביעד, העובדה שארבע החטופות עמדו על הבמה כשהן צוחקות, מנופפות, עומדות על הרגליים ולא מאוימות על החמושים סביבם, נועדה לומר: אנחנו יודעים לשמור על בריאות האסירים שבידינו, ובניגוד לכל מה שנטען או נאמר עלינו, אנחנו (חמאס) דאגנו להן ושמרנו עליהן.
זה לא משנה שזה שקר וחמאס הוא ארגון טרור מפלצתי. זה רק מעיד שחמאס, בינתיים, רוצה להראות שהוא גוף רציני שמקיים הסכמים. לפחות בנוגע לסיכוי ששלב א' של העסקה יושלם בהצלחה - זו סיבה לאופטימיות.
