היום זה נראה ונשמע כמו נצח, אבל לפני חמש שנים ב-15 בספטמבר 2020 זה היה כמו חלום שהתגשם. ראש הממשלה נתניהו, נשיא ארצות הברית טראמפ ושרי החוץ של האמירויות ובחריין חתמו בטקס חגיגי בבית הלבן על הסכמי שלום בין המדינות, בלי שהסוגייה הפלסטינית נפתרה ואפילו לא התקרבה לכך.
בזמנו ויתרה ישראל על רעיון הסיפוח של שטחים ביהודה ושומרון, החוזר עכשיו בגדול לסדר היום, בתמורה לנורמליזציה עם איחוד האמירויות המפרצית. גם מכירת מטוסי אף 35 מוושינגטון לאבו דאבי הייתה מונחת אז על השולחן. ואז גם בחריין החליטה לקחת חלק במהלך.
בֶּחודשים שלאחר מכן הצטרפו גם סודאן ומרוקו בדרכם להסכמי אברהם. הראשונה בעבור הסרתה מֵרשימות הטרור של ארה"ב ודיווידנדים, והשנייה בעבור הכרה אמריקנית בחבל סהרה המערבית השנוי במחלוקת.
המזרח התיכון הצטייר לפתע כמתון יותר אל מול הציר הפרו איראני וציר האחים המוסלמים בהובלת טורקיה וקטר. דובאי הפכה ליעד תיירותי מבוקש לישראלים, קווי טיסות הושקו, הסחר פרח, שרי חוץ ערבים הגיעו לנגב לפורום היסטורי והסוגייה הפלסטינית נדחקה הצידה, עד כדי כך שגם שלום עם סעודיה, היהלום שבכתר, היה קרוב מתמיד.
טבח 7 באוקטובר והמערכה שישראל פתחה בעזה בעקבותיו טרפו את הקלפים והעבירו את האזור ממצב של שלום למלחמה כוללת. בהתחלה, לפחות במחנה של מדינות הסכמי אברהם, התגלתה הבנה לתגובה הישראלית. אחרי הכול אין שם אהבה גדולה לחמאס וגם הזוועות שבוצעו בעוטף עשו את שלהן.
חמש שנים אחרי שבאו לעולם הסכמי אברהם, הם עדיין כאן, וארצות הברית עדיין מאמינה שאפשר להרחיב אותם, אפילו למדינות מפתיעות כמו סוריה וּלבנון, שבהן הציר הפרו-איראני ספג מכה קשה.
אבל עוד לפני החלומות היפים על חומוס בדמשק וחופשת סקי בהרי הלבנון, חשוב להבין שגם מה שיש לנו כרגע הוא לא מובן מאליו בכלל וכֿמו שהסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב הגיחו לפני חצי עשור, הם יכולים באותה מהירות לחמוק לנו מבין האצבעות.
