בנובמבר האחרון, כששאלו את כריסטיאנו רונאלדו אם מונדיאל 2026 יהיה האחרון שלו, הוא לא השאיר מקום לספק. "בהחלט, כן", אמר. הוא הזכיר שהוא יהיה בן 41, ושהגיע הרגע. אחר כך הגיע המשפט המסכם: "בואו נהיה כנים".
אצל רונאלדו, המילים האלה לא היו רק תשובה לשאלה. הן היו חריגות מפני שהגיעו מאדם שבנה קריירה שלמה על התנגדות לרעיון שיש סוף. הגוף הזדקן, הליגות השתנו, החולצות התחלפו, אבל רונאלדו המשיך לשחק כאילו הזמן הוא עוד יריב שאפשר להבקיע מולו בדקה ה-90. אבל הפעם הוא נתן לדדליין לקריירה הבין-לאומית שם ספציפי: מונדיאל 2026.
ליונל מסי, כרגיל, בוחר בדרך אחרת. הוא לא הכריז שזה הסוף. הוא גם לא הבטיח שזה לא. באביב 2026 הוא דיבר על רצון ועל התרגשות להגיע למונדיאל, אבל מיד החזיר את השיחה אל המקום שממנו כבר אי אפשר לברוח: הגוף. ליונל סקאלוני, המאמן שהוביל אותו לזכייה ב-2022, נשמע כמעט כמו אוהד כשאמר שיעשה הכל כדי שמסי יהיה במונדיאל.
כך נבנה הסיפור הגדול של מונדיאל 2026 עוד לפני שנבעט כדור אחד. זה לא רק טורניר שבו מסי ורונאלדו צפויים לשחק בפעם השישית, נתון נדיר שממחיש כמה זמן הם נשארו בפסגה. זהו הטורניר שבו הכדורגל העולמי מתחיל לשאול בקול שאלה שלא היה צריך לומר במשך כמעט עשרים שנה: מה עושים ביום שאחרי שניהם?
כל דור חושב שהכוכבים שלו יישארו לנצח, אבל הדור של מסי ורונאלדו קיבל סיבה טובה להאמין בזה. הם היו שם כל כך הרבה זמן, בכל כך הרבה גרסאות, עד שהפכו מרגע ספורטיבי לחלק מהשפה של הכדורגל. ילד שראה את רונאלדו במנצ'סטר יונייטד הספיק לראות אותו במדריד, ביובנטוס, במנצ'סטר שוב, בסעודיה ובכל הזמן הזה גם בנבחרת פורטוגל. ילד שראה את מסי בתחילת הדרך בברצלונה הספיק לראות אותו הופך לאגדה, עוזב לפריז, זוכה במונדיאל, וממלא איצטדיונים בארצות הברית כשחקן שעדיין גורם לכל משחק להיראות גדול יותר.
המספרים אומרים הכל: 13 כדורי זהב יחד, שמונה למסי וחמישה לרונאלדו; מאות שערים בכל מסגרת אפשרית; עשרות משחקי מונדיאל. אבל המספר החשוב ביותר הוא דווקא אפס - מספר הדקות אחד נגד השני במונדיאל.
היריבות הכי מפורסמת של הכדורגל המודרני מעולם לא קיבלה את התמונה שכולם דמיינו בשבילה: מסי ורונאלדו עומדים על אותו דשא, בחולצות הלאומיות, במשחק שבו אחד מהם ממשיך והשני הולך הביתה. הם נפגשו פעמיים בלבד בנבחרות, בשתי ידידויות רחוקות, ב-2011 וב-2014. כל היתר התרחש בליגות, בקלאסיקו, בליגת האלופות, בטקסי פרסים, ובעיקר בראש של הקהל.
כל משחקי מונדיאל 2026 ישודרו בכאן 11 ובכאן BOX
מסי אמר בעבר שהם לא חברים, אבל תמיד התייחסו זה לזה בכבוד. רונאלדו, מצידו, דיבר על עמיתים למקצוע שחלקו במה במשך תקופה ארוכה. זו אולי לא דרמה טלוויזיונית גדולה, אבל היא קרובה יותר לאמת: הם לא היו צריכים לשנוא זה את זה כדי להגדיר זה את זה. מספיק היה שאחד יבקיע, והשני כבר היה נוכח בשאלה הבאה.
השיא האפשרי: 11 ביולי
בתוך הסיפור הזה יש אפשרות שמפתה לכתוב אותה כאילו כבר קרתה. אם ארגנטינה תסיים ראשונה בבית 10, אם פורטוגל תסיים ראשונה בבית 11, ואם שתיהן יעברו את סיבובי הנוקאאוט הראשונים, הן יכולות להיפגש ב-11 ביולי ברבע גמר. אולי הפגישה הראשונה ולבטח האחרונה של מסי ורונאלדו במונדיאל.
זה יכול להיות השיא של הטורניר כולו: שני השחקנים שהכריחו את העולם לבחור צד, עומדים סוף סוף באותה תמונת מונדיאל. לא בפרסומת, לא בקלאסיקו ישן, לא במשחק צדקה, אלא במקום שבו הקריירה הבין-לאומית נמדדת באמת.
אבל האפשרות הזאת חזקה דווקא מפני שהיא שברירית. היא דורשת יותר מדי דברים שיקרו בדיוק: מקום ראשון בבית, רגליים בריאות, ערב טוב בסיבוב הראשון של הנוקאאוט, עוד ערב טוב בשמינית הגמר. מונדיאל אינו מחלק סופים לפי הזמנה. לפעמים הוא נותן את צרפת-ארגנטינה בדוחה. לפעמים הוא לוקח את המשחק שכולם חיכו לו.
תחושת הסוף בכל מקרה תהיה שם. היא תהיה בכל כניסה של רונאלדו למגרש, בכל מבט של מסי אל הספסל, בכל שאלה במסיבת עיתונאים שתנסה להבין אם זו הפעם האחרונה. מונדיאל 2026 לא צריך להפגיש ביניהם כדי להיות סוף עידן. הוא רק צריך להזכיר לנו שהם כבר לא ההווה המובטח של המשחק, אלא זיכרון שנוצר מול העיניים.
אצל רונאלדו, הפרידה מגיעה בצורה שמתאימה לו: ישירה, תחרותית, כמעט מתריסה. הוא כבר אמר שזה האחרון, אבל עצם ההכרזה לא מרככת את המרדף. להיפך. היורו כבר שלו, ליגת האלופות כבר שלו, שיא שערי הנבחרות כבר שלו. המונדיאל נשאר המקום היחיד שבו כל המספרים לא מתכנסים לסוף מושלם.
לכן כל פרט סביבו מקבל משמעות גדולה מדי. פציעת שריר הירך האחורי בפברואר. החזרה לאימונים באפריל. העובדה שרוברטו מרטינס דיבר על עמדת החלוץ כשייכת לכריסטיאנו ולגונסאלו ראמוס. פעם משפט כזה היה נשמע כמעט לא מנומס. עכשיו הוא נשמע כמו המציאות: רונאלדו עדיין במרכז, אבל כבר יש לידו אפשרות אחרת.
אצל מסי, הפרידה שקטה יותר ולכן אולי מכאיבה יותר. הוא כבר קיבל את הסצנה הגדולה שלו בדוחה. הגביע שהונף ב-2022 סגר ויכוח ארגנטינאי בן שנים, וגם ריכך חלק גדול מהדיון העולמי סביבו. לכן מונדיאל 2026, אם יגיע אליו, לא יהיה מסע תיקון. הוא יהיה חזרה אחרונה, אולי, למקום שבו כבר אין לו מה להוכיח, חוץ מדבר אחד: שהוא עדיין יכול להיות שייך.
זה ההבדל העמוק ביניהם עכשיו. רונאלדו מגיע כדי לקחת את הדבר היחיד שחסר. מסי מגיע, אולי, כדי לא לפגוע בדבר שכבר הושלם. אחד רודף אחרי סוף מושלם. השני בודק אם אפשר לחזור לבמה בלי לקלקל את הסיום שכבר נכתב.
בינתיים, סביבם, כולם מדברים על פרידה גם כשהם לא אומרים זאת במפורש. סקאלוני מדבר על הרצון שמסי יהיה שם "למען הכדורגל עצמו". העיתונות הפורטוגלית חוזרת שוב ושוב למילים כמו "האחרון" ו"ההזדמנות האחרונה" סביב רונאלדו. פרשנים סופרים את הגילים, את הדקות, את הגוף. אפילו הדיון הישן על הגדול מכולם נשמע פחות כמו ויכוח ויותר כמו ניסיון למשוך עוד קצת זמן עם שני אנשים שהפכו את הוויכוח להרגל.
לאמין יאמל קיבל את פרס Laureus לספורטאי הצעיר של השנה. הוא בן 18, וכבר מדברים עליו במילים שפעם נשמרו למסי. כששאלו אותו על הגדול בהיסטוריה, הוא לא התחמק: מסי, אמר. מי שהיה חלק מהילדות של כל ילד ששיחק בפארק או בבית הספר.
ואז, כמו תמיד, חזרה התמונה מ-2007. קמפ נואו, משחק צדקה, מסי בן 20 מחזיק תינוק בן כמה חודשים. התינוק הוא יאמל. יש תמונות שצריכות שנים כדי לקבל משמעות. זו אחת מהן. מסי מחזיק בידיים את מי שיגדל להיות אחד הסימנים לכך שהזמן שלו עצמו מגיע לקצה.
בצד הפורטוגלי אין תמונה מוכרת כל כך, אבל יש אותו מהלך דורי. ז'ואאו פליקס אמר בעבר שרונאלדו היה אליל הילדות שלו. ברנרדו סילבה, רובן דיאש, רפאל לאאו, דור שלם של שחקנים פורטוגלים גדל על חגיגת ה"סיו", על השרירים, על הדרישה לנצח גם כשהמשחק כבר נראה גמור. עכשיו הם לא רק צופים בו. הם חולקים איתו חדר הלבשה, ולעתים גם את השאלה הלא נעימה: כמה מקום צריך להשאיר לאגדה כשהנבחרת כבר שייכת גם לאחרים?
זה מה שהופך את מונדיאל 2026 ליותר מסיפור של שני כוכבים מזדקנים. הדור הבא לא מחכה לטקס העברת שרביט. הוא כבר על המגרש. יאמל, אמבפה, בלינגהאם, ויניסיוס, אלווארז, פליקס. חלקם גדלו על מסי, חלקם על רונאלדו, חלקם על שניהם דרך קליפים קצרים שהפכו שערים ישנים להווה תמידי. עכשיו הם מגיעים לאותו טורניר שבו הגיבורים שלהם ינסו להיפרד בלי להודות לגמרי שזה מה שהם עושים.
אולי זו הסיבה שהמונדיאל הזה מרגיש גדול עוד לפני שהתחיל. לא בגלל שאלה אחת של טקטיקה, לא בגלל בית קשה, לא בגלל מסלול נוקאאוט. הוא גדול כי הוא מחזיק תחושה נדירה: שאנחנו עומדים לראות משהו בפעם האחרונה.
עוד בנושא
