מחוג נוער באשדוד לבמות הקרקס באירופה: החיים הלא שגרתיים של אמנית הקרקס

החיים הלא שגרתיים של אמנית קרקס ישראלית בגרמניה
המסע המרתק של יהב אדר, דרך קשיים, הצלחות ולילות רחוק מהבית: "לפעמים המסלול הפחות מתוכנן הוא בדיוק זה שמוביל למקומות הכי מעניינים"
מחבר אביחי דלאל מחבר אביחי דלאל
Getting your Trinity Audio player ready...
יהב אדר
יהב אדר צילום: באדיבות המצולמת

כשחושבים על קרקס, רבים מדמיינים אוהל ענק שמגיע לעיר פעם בשנה. אך עולם הקרקס המקצועי של היום שונה לחלוטין, במיוחד בגרמניה.

יהב אדר, אמנית קרקס בת 22 מאשדוד, מופיעה בגרמניה ומסביב לאירופה בשנתיים האחרונות. "אני חושבת שאנשים שלא מחפשים קושי ומחפשים נוחות, יהיה להם קשה יותר בחיים", שיתפה על סגנון החיים שבחרה. "בגרמניה יש להם תרבות של דינר-שואו. זה לא אוהל, אלא אולם מהמם עם שולחנות וכיסאות. אנשים מגיעים לארוחת ערב, בדרך כלל קצת פנסי, ואנחנו מופיעים על במה עגולה או מרובעת. קטע אחר קטע עולה, ולפעמים מגישים להם ארוחות בין הקטעים".

יהב מופיעה בקטע הסירוויל (גלגל אקרובטי), בחוזים שנמשכים בין חודש לשלושה חודשים, לעיתים עם שתי הופעות ביום. "זה מאוד אינטנסיבי, זה כל יום, ובסופי שבוע יש שתי הופעות", היא מסבירה.

המסע של יהב אל עולם הקרקס החל כמעט במקרה, כשהייתה נערה בת 16. "חיפשתי מקום אימונים שגרתי בתור נערה וקצת חיפשתי משהו אקרובטי. הגעתי בלי רקע, בלי ניסיון קודם, רק רקדתי לפני זה. ומצאתי חוג קרקס דורטו באשדוד של המאמן סלבה ניוסינסקי", היא משחזרת. "אף פעם לא הבנתי מה זה קרקס, ואז מגיעים ורואים שיש ממש אימונים על גמישות, אימוני כוח ואימונים אוויריים - לעשות תרגילים באוויר, קפיצות, טרמפולינות, ממש הכל. הייתי בהלם מוחלט - לאן הגעתי?".

יהב אדר בפעולה (צילום: Ann katrin brocks)

האתגרים היו רבים. "הייתי צריכה לצמצם פערים שהיו לי במשך שנים. לפני שבכלל נגעתי בתחום הספציפי שלי, הייתי צריכה לעבוד על גמישות, כוח, ולהתחזק באקרובטיקה". בדצמבר 2022, יהב זכתה במקום הראשון בתחרות בינלאומית בליטא, כשהיא מתחרה מול אמנים מתחומים שונים. "בקרקס לא מתחרים מול אנשים מאותו התחום. מישהו יכול לעשות אווירי, מישהו יכול לעשות טרמפולינה, אני על הגלגל. כל אחד עושה תחום אחר, ובסוף הקטע נבחן לפי תרגילים ויכולות. בניית הקטע כולל מוזיקה, רגש ומה מנסים להעביר לקהל".

היומיום הלא שגרתי של אמנית קרקס

"החיים שגרתיים, אבל גם מאוד משתנים. בגלל שאני רחוקה מהבית, אני כל פעם יוצרת קשרים חדשים. כל חוזה שאני מגיעה אליו, אני ממש מכירה את האנשים במקום והם נהיים המשפחה שלי לתקופה הזו", סיפרה יהב על סגנון החיים הנוודי שלה. "אני קמה בבוקר ועושה את שגרת הבוקר - אימון בוקר, ארוחת בוקר, קריאת ספר ואז נפגשת עם החברות שם או יוצאת לקפה, ועושות קניות בסופר ביחד. אנחנו ממש נהיים כמו משפחה לתקופה מסוימת. אחר הצהרים ארגונים אחרונים, ובערב אני הולכת למקום ההופעה".

יהב גם בתוך מערכת יחסים בינלאומית עם אמן קרקס רוסי שעבד איתה באותה עונה: "היינו ביחד תקופה, אבל זה לא עבד. אני ישראלית, והוא… רוסי. מנטליות אחרת. הוא פחות תקשורתי, פחות רגשני. ולי זה חסר. גם המרחק מהמשפחה, גם הקצב של העבודה, וגם הקור הזה זה היה לי קשה". בדיעבד, היא רואה בזה שלב שבנה אותה. "זה גרם לי להבין איזה סוג אנשים אני צריכה סביבי. גם בחיים האישיים וגם המקצועיים".

על תנאי העבודה היא מסבירה: "מגורים אני תמיד מקבלת, זה משהו שהוא די בסיסי במיוחד כשאתה מגיע לעבוד לא במדינה שלך. כשאת עובדת במסעדה של דינר-שואו, יש לך את מכונת הקפה עם הנשנושים, ובימי הופעה דואגים לך גם לארוחת ערב. המלצרים מגישים לך גם. יש את כל הפינוקים האלה בעבודות האלה".

העבודה בקרקס דורשת הרבה מעבר לכישרון פיזי. "מבחינת גוף, זו עבודה פיזית קשה מאוד. הגוף תמיד צריך לתפקד. כאישה, יש את המחזור החודשי, שינויים הורמונליים, ולפעמים פשוט חולים או עם שרירים תפוסים. זה יכול להיות הדבר הכי קטן בעולם, ובסוף זה משפיע פיזית על ההופעה על הבמה", היא הסבירה.

הזכייה בתחילת הדרך. אדר (צילום: מהאלבום הפרטי)

"מבחינה אנרגטית, לא מביאים רק את היכולות מבחינת תרגילים, אלא גם אנרגיה ורגש מסוים. כשנמצאים על הבמה צריך להיות שם גם עם המיינדסט, וכשהפוקוס לא נמצא, כשהראש לא שם, איכות ההופעה יורדת וזה משפיע". הקטע שיהב מציגה הוא דרמטי. "אני פחות מחייכת, רק לקראת הסוף, אבל הקטע מאוד אמוציונלי. אם אני לא נמצאת שם, אם אני לא נוכחת, הצופים לא מבינים מה אני עושה על הבמה. צריך להיות עם הרבה ריכוז".

נראות, מראה חיצוני ו"פריטי פריבילג'"

בעולם הקרקס, כמו בתחומי אמנות אחרים, יש משמעות גם למראה החיצוני. יהב פתוחה לדבר על מה שהיא מכנה "פריטי פריבילג'" - יתרון שיש לחלק מהאמנים בשל המראה שלהם.

"אני לא מסתירה את זה כי אין מה להסתיר. זה נכון שברגע שיש כמה בחורות שיכולות לבנות את אותו הקטע, בסוף 'אם יש להן את אותן יכולות, למה שלא אבחר מישהי שנראית יותר טוב על הבמה?'"

העדפה למראה חיצוני אינה ייחודית רק לתחושות של יהב, אלא חלק מדיון רחב יותר בעולם הקרקס העכשווי. מאמר שפורסם ב-StageLync עוסק בדיוק בכך: איך מגדר, סטריאוטיפים של יופי ובינאריות משפיעים על ליהוקים, תפקידים ותפיסות של קהל ושל יוצרים עצמם. הדימוי של הגוף האידיאלי, ההבחנות החברתיות בין גבריות לנשיות, והאופן שבו קהלים מקשרים בין מראה להצלחה – כל אלו לא נעלמים מהבמה, אלא דווקא מועצמים בה.

האזינו להסכת:

גם פרויקט “The Stolen Heritage” שהוצג ב-AroundAboutCircus בוחן כיצד דימויים מסורתיים ואידיאליים תרבותיים ממשיכים להכתיב אילו גופים מקבלים במה ואילו לא. הקרקס המודרני אולי מתחדש טכנית, אבל במובנים רבים - ממשיך לשכפל מבנים ישנים של היררכיה, יופי וייצוג. יהב לא לבד בהתמודדות שלה, אבל היא כן חלק ממיעוט של נשים צעירות שלא רק מציפות את הבעיה - אלא גם יוצרות את האלטרנטיבה עליהן הן חולמות.

"מבחינת נראות, אם היא יותר צעירה, ולצערי זה גם קטע של רזון - מי שיותר רזה ועם פנים יפות יותר שנוכחות על הבמה. יש שני דברים שיכולים להוריד אותי או להרים אותי - או מי שיש לה יותר קשרים, או מישהי שנראית יותר טוב."

בין גרמניה לישראל: "פה מודאגים מפקקים, שם מטילים"

על ההבדל בין החיים בישראל לגרמניה, יהב משתפת: "חסר לי החוסר נימוס של ישראל. חסרה לי המשפחתיות, האווירה החמימה, הרעש הישראלי, אבל בגרמניה פתאום יצאתי מהבועה הזאת של ישראל. אין לי חרדה ברחוב שמישהו יכול לבוא ולעשות פיגוע, אני לא צריכה לבדוק את הטלפון אם יהיו היום טילים. אני בודקת מזג אוויר, בארץ אני בודקת אם יהיו אזעקות. בגרמניה מאוד רגוע וסולידי. אני לפעמים קוראת לזה 'מה אתם מתעסקים בקקה', כשהם מתלוננים על דברים קטנים ואני חושבת - אם אלה התלונות, שככה יהיה. הכל טוב".

בין הפקקים בגרמניה לטילים בישראל. אדר (צילומים: AP, האלבום הפרטי)

על קבלת הפנים כישראלית, יהב דווקא מדווחת על חוויות חיוביות. "בגרמניה הם מאוד מפרגנים לישראלים, הם נהנים לראות אומנית ישראלית מופיעה אצלם, הם מאוד מכבדים, תומכים ומזדהים. קיבלתי רק פידבקים טובים בגרמניה". לעומת זאת, היא ציינה שהולנד הייתה פחות נוחה. "יש מקומות שהרגשתי בהם פחות בטוחה. בהולנד יותר חששתי בהופעות. אבל גרמניה זה לגמרי מקום שהרגשתי בו בנוח לבוא כישראלית להופיע".

למרות שהיא מסתובבת בין מדינות, חוזים ובמות הזהות שלה נשארת ברורה: "אני תמיד אומרת שאני ישראלית. גם כשאני מדברת עם אנשים מחו"ל, גם כששואלים אותי מאיפה אני - זה לא מתערער. יש לי מבטא, יש לי סגנון, ואני לא מנסה לטשטש את זה. להפך. אני גאה בזה. אני שונה וזה כוח. פעם אחת שאלו אותי אם עדיין להגיד שאני מישראל, גם במקומות פחות סימפטיים ועניתי שכן". 

אחד האתגרים הגדולים בחיים הנוודיים של אמני קרקס הוא הבדידות. "זה מאוד קשה מגיל 21 להיות לגמרי לבד, לא רק לגור לבד, גם לא להיות בסביבת משפחה או הורים, בלי תמיכה כלכלית. אין עזרה לא מהבחינה הכלכלית, פיזית או נפשית", היא מודה. אבל יהב רואה בזה יתרון: "הרגעים שהייתי לבד מבחינתי היו אתגר לטובה, לא ראיתי בהם קושי. יש אנשים שקשה להם להיות לבד, אז יכול להיות שיחשבו שאני הזויה, אבל מבחינתי זו הייתה ברכה - לגלות את עצמי, לדעת מה אני רוצה. זה מה שמאוד ביגר אותי בגיל 21".

יהב רואה בעבודתה גם דרך לטייל וחוויה ייחודית. "מהרגע שהשתחררתי מהצבא לא הפסקתי לטייל ועשיתי בעצם את הטיול אחרי צבא שמאוד רציתי, כשמשלמים לי ואני עושה את התחביב שלי ואת מה שאני הכי אוהבת".

"לא הייתי בוחרת אחרת"

דרכה של יהב לא הייתה סלולה. "המון פעמים רציתי לוותר", היא שיתפה. "התחלתי רק בתיכון, התחלתי מאוחר ועשיתי את זה יחד עם הבגרויות. הייתי צריכה להשלים פערים של שנים. גם תדמית הגוף הייתה אתגר. "הייתי נערה שמנה יחסית, ורזיתי עם השנים. תמיד הייתה ההסתכלות על הבנות שמופיעות שנים וכבר בתחום, איך הן נראות, ובתור ילדה בת 17 חשבתי - איך אני בכלל אראה כמוהן?".

התמודדות מתמדת עם דימוי גוף (צילום: מהאלבום הפרטי)

תקופת הצבא הייתה קשה במיוחד. "בצבא, לא הייתי בתפקיד שאפשר לי, אז הייתי חייבת להקריב - לוותר על שעות שינה, לוותר על אוכל. הייתי בדיכאון. התקופה הייתה קשה כי החלטתי שאני לא מוותרת על הקרקס, אבל הכנסתי את עצמי למצב סטרס מטורף".

"בצבא עוד לא עבדתי בקרקס, וכמובן ממשכורת צבאית אי אפשר להתקיים, אז גם בסופי שבוע עבדתי. הגעתי למצב שהודעתי למאמן שלי שאני פורשת. אבל לא פרשתי ושבוע אחר כך חזרתי. תודה לבת הזוג שלי לאותה תקופה, היא מאוד שמרה אותי יציבה נפשית, וקיבלתי המון תמיכה". למרות כל הקשיים, יהב חד-משמעית בעמדתה: "אני לא מאמינה בחרטה. יש סיבה שכל דבר קרה. זה הוביל אותי להמון לקחים בחיים".

"אני רואה את זה כלמידה להתמודד עם החיים. הדרך הזו מאוד בנתה אותי. בעבר הייתי אדם מאוד עצבני, מאוד לחוץ, נכנסתי לדיכאון בצבא. למדתי על עצמי במסע הזה כל כך הרבה, שהיום יש לי הרבה יותר רוגע נפשי. אני במקום שהרבה יותר טוב לי בו מבחינת ביטחון עצמי. הקרקס נתן לי הרבה יותר ממשכורת, הרבה הרבה יותר".

התקופה הקשה בצה"ל (צילום: מהאלבום הפרטי)

בכל הנוגע לעתיד, יהב פתוחה לאפשרויות: "אני לא רואה שום מקצוע שאבחר לתמיד. אני מאוד נהנית לעשות המון דברים ולומדת דברים חדשים גם עכשיו. אם ארצה לדבוק בתחום הקרקס ספציפית, גם ממנו יש המון דרכי יציאה. מי שנשאר רק בתחום הפיזי, זה כמו אישה שנהיית מזכירה ולא מתקדמת משם, נשארת מזכירה כל החיים. אנשים יוצאים, נהיים בימאים, פותחים מופעי דינר-שואו בעצמם, מפיקים הופעות. יש לאן להתקדם".

עבור יהב, המסע מאשדוד לבמות באירופה הוא רק תחילת הדרך. האמנית הצעירה, שמתמחה באקרובטיקה על גלגל (סירוויל), לא רק מייצגת את ישראל בגאווה על במות בינלאומיות, אלא גם מוכיחה שלפעמים, המסלול הפחות מתוכנן והיותר מאתגר - הוא בדיוק זה שמוביל למקומות הכי מעניינים. "הייתי ממליצה ללכת עם האינטואיציה ועם התחושות שאומרות לך שיהיה לך שם טוב. תעשו מה שאתם רוצים. זה הכל", היא סיכמה.

הפופולריים