עורכים ומגישים: אורן נהרי וערן סיקורל | עורך אחראי: מירון ששון | עורך משנה: אביגל בשור | סיוע בעיצוב קול: שמעון דוקרקר | סושיאל: נעה אקסינר:
המלחמה שהפכה את אמריקה למעצמת על
במשך יותר מ-150 שנה ניסתה ארצות הברית להימנע ממעורבות במלחמות אירופה. 4 שנים של לחימה שינו את העולם ואת מעמדה של אמריקה לנצח. ב-7 בדצמבר 1941 התעוררה ארצות הברית למציאות חדשה. מטוסים יפניים תקפו את הבסיס הימי פרל הארבור, השמידו או פגעו בעשרות כלי שיט והרגו יותר מ-2,400 אמריקנים. למחרת הכריז הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כי מדובר ב"יום שייחרט בחרפה". הקונגרס אישר כמעט פה אחד את הכניסה למלחמה. אבל פרל הארבור לא היה תחילתו של הסיפור; זו הייתה נקודת הסיום של תקופה ארוכה שבה ניסתה ארצות הברית להתרחק ממלחמות העולם הישן, והפתיחה של עידן חדש שבו תהפוך למנהיגת העולם החופשי.
אמריקה לא רצתה להילחם
אחרי זוועות מלחמת העולם הראשונה התפתחה בארצות הברית גישה בדלנית חזקה. אמריקנים רבים האמינו שמעורבות באירופה הייתה טעות שאין לחזור עליה. גם כאשר אדולף היטלר עלה לשלטון, פלש למדינות שכנות והחל במלחמת העולם השנייה, רוב הציבור האמריקני התנגד לשליחת חיילים לאירופה. רוזוולט הבין שהסכנה הולכת ומתקרבת, אך גם הוא נאלץ להתחשב בדעת הקהל. לכן סייע לבריטניה באמצעות אספקת נשק, ציוד והלוואות, אך נמנע מכניסה ישירה ללחימה. רק ההתקפה היפנית על פרל הארבור שינתה את התמונה בן לילה.
המפעל הגדול ביותר בעולם
כניסתה של ארצות הברית למלחמה לא באה לידי ביטוי רק בשדות הקרב, היא התרחשה בעיקר במפעלים. בתוך חודשים ספורים הוסבו מפעלי מכוניות לייצור טנקים, מטוסים ומנועים. מספנות בנו אוניות בקצב חסר תקדים, ומיליוני נשים נכנסו לראשונה בהמוניהן לעבודה בתעשייה, לאחר שגברים רבים גויסו לצבא. הדמות "רוזי המסמררת", שעובדת במפעל התחמושת בשרוולים מופשלים, הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם התקופה. מ-1940 ל-1945 הפכה ארצות הברית למה שכונה "ארסנל הדמוקרטיה". היא לא רק ציידה את צבאה, אלא גם את בעלות בריתה. יתרונה הגדול לא היה רק באיכות כלי הנשק, אלא ביכולת לייצר אותם בכמויות שאף מדינה אחרת לא הצליחה להתקרב אליהן.
שלושה מנהיגים, מטרה אחת
בעלות הברית הורכבו ממדינות שונות מאוד זו מזו. רוזוולט, וינסטון צ'רצ'יל ויוסיף סטלין חלקו אויב משותף, אך לא חזון משותף לעולם שאחרי המלחמה. הפערים ביניהם היו עצומים: בריטניה ניסתה לשמר את האימפריה שלה, ברית המועצות ביקשה להרחיב את השפעתה במזרח אירופה, וארצות הברית קידמה סדר עולמי המבוסס על סחר בינלאומי, מוסדות בינלאומיים וכלכלה פתוחה. כבר במהלך המלחמה היה ברור שהברית הזאת זמנית בלבד.
הפלישה ששינתה את הכיוון
ב-6 ביוני 1944 נחתו כוחות בעלות הברית בחופי נורמנדי. זה היה המבצע האמפיבי הגדול בהיסטוריה: יותר מ-150,000 חיילים חצו את תעלת למאנש ביום אחד. הפלישה לא סיימה את המלחמה, אך היא פתחה חזית מערבית שממנה כבר לא הצליחה גרמניה להתאושש. הניצחון לא הושג בזכות פעולה אחת בלבד, אלא כתוצאה משנות ייצור, תכנון, מודיעין ושיתוף פעולה בין מדינות שבימי שלום התקשו להסכים כמעט על כל דבר.
הפצצה ששינתה את המאה
באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית שתי פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה נעשה שימוש בנשק גרעיני במלחמה. עד היום מתנהל ויכוח היסטורי ומוסרי חריף סביב ההחלטה: התומכים טוענים שהפצצות מנעו פלישה יבשתית ליפן שהייתה עלולה לגבות מאות אלפי קורבנות נוספים; המתנגדים סבורים שיפן כבר הייתה קרובה לכניעה, ושלא היה צורך להשתמש בנשק כה הרסני נגד אוכלוסייה אזרחית. הוויכוח הזה לא הוכרע מעולם, אבל דבר אחד ברור: מרגע שהופיעה הפצצה האטומית, העולם נכנס לעידן חדש שבו האנושות מסוגלת להשמיד את עצמה.
המנצחת היחידה
כאשר הסתיימה המלחמה ב-1945 הייתה אירופה הרוסה. גרמניה ויפן הובסו, בריטניה וצרפת ניצחו אך נחלשו מאוד, וברית המועצות אמנם הרחיבה את השפעתה, אך שילמה מחיר אנושי עצום. ארצות הברית הייתה המדינה היחידה שיצאה מן המלחמה חזקה יותר מכפי שנכנסה אליה. התעשייה שלה פעלה במלוא העוצמה, עריה לא הופצצו, וכלכלתה הפכה לגדולה בעולם. בשנים שלאחר המלחמה היא הובילה את הקמת האומות המאוחדות, יזמה את תוכנית מרשל לשיקום אירופה, והפכה את הדולר למטבע המרכזי של הכלכלה העולמית. המאה האמריקנית לא הוכרזה בנאום חגיגי; היא פשוט החלה. מלחמת העולם השנייה הייתה הרבה יותר מניצחון צבאי; היא שינתה את תפקידה של ארצות הברית בעולם. מדינה שבמשך דורות ניסתה להימנע ממעורבות בענייני אירופה הפכה בתוך שנים ספורות למעצמה שמעצבת את הסדר הבינלאומי. מאז 1945 כמעט כל משבר עולמי, כל ברית צבאית וכל עימות בינלאומי נבחנים גם דרך השאלה הפשוטה: מה תעשה ארצות הברית? זו אולי המורשת המשמעותית ביותר של המלחמה, והיא ממשיכה להשפיע על העולם עד היום.
