עורכים ומגישים: אורן נהרי וערן סיקורל | עורך אחראי: מירון ששון | עורך משנה: אביגל בשור | סיוע בעיצוב קול: שמעון דוקרקר | סושיאל: נעה אקסינר:
העשור שטלטל את אמריקה
בתוך פחות מ-10 שנים נרצחו נשיא, מנהיג זכויות האזרח ומועמד מוביל לנשיאות. במקביל יצאו מאות אלפי צעירים לרחובות, והאמונה שהכול אפשרי התחלפה בתחושה שהמדינה מאבדת את דרכה. מעטים העשורים שהשפיעו על ארצות הברית כמו שנות ה-60. אם שנות ה-50 התאפיינו ביציבות, שגשוג ואופטימיות, הרי שהעשור שלאחר מכן היה רצף כמעט בלתי פוסק של משברים. המאבק לשוויון זכויות, מלחמת וייטנאם, רציחות פוליטיות, מהפכת התרבות והדור הצעיר שקרא תיגר על כל מוסכמה, הפכו את אמריקה למדינה שונה לחלוטין מזו שנכנסה לעשור. לא כל השינויים התרחשו בבת אחת, אך הם יצרו תחושה שהסדר הישן מתפורר במהירות. רבים מן הוויכוחים שמפלגים את החברה האמריקנית גם כיום החלו באותן שנים.
קנדי סימל דור חדש
כאשר נבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי בשנת 1960, הוא היה הנשיא הצעיר ביותר שנבחר בבחירות כלליות והראשון שהיה יליד המאה ה-20. בנאום ההשבעה שלו ביקש מן האמריקנים שלא ישאלו מה המדינה יכולה לעשות למענם, אלא מה הם יכולים לעשות למען מדינתם. זו הייתה קריאה לאופטימיות, להתנדבות ולמנהיגות. קנדי ייצג דור חדש של פוליטיקאים. הוא דיבר על המרוץ לחלל, על חדשנות ועל תפקיד אמריקני פעיל בעולם. במידה רבה הוא סימל את הביטחון העצמי של אמריקה בראשית שנות ה-60, אבל התקופה הזאת נמשכה זמן קצר בלבד.
העולם עמד על סף מלחמה גרעינית
באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים כי ברית המועצות מציבה טילים גרעיניים בקובה, מרחק קצר מחופי פלורידה. במשך 13 ימים עמד העולם על סף מלחמה גרעינית. קנדי הטיל מצור ימי על קובה, בעוד מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב סירב תחילה לסגת. רק לאחר משא ומתן חשאי הושג הסכם: מוסקבה תסיג את הטילים מקובה, וושינגטון תתחייב שלא לפלוש לאי ובהמשך תסיר בחשאי טילים אמריקניים מטורקיה. משבר הטילים בקובה נחשב עד היום לרגע המסוכן ביותר של המלחמה הקרה. הוא גם לימד את שתי המעצמות עד כמה קל להגיע בטעות למלחמה שאיש אינו רוצה בה.
אמריקה החלה לקיים את ההבטחה
במשך כמעט 100 שנים לאחר ביטול העבדות, אפרו-אמריקנים רבים עדיין סבלו מאפליה ממוסדת, בעיקר בדרום. הם נאבקו על זכות הבחירה, על ביטול ההפרדה הגזעית ועל שוויון בפני החוק. בראש המאבק עמד מרטין לותר קינג הבן, שהאמין בהתנגדות לא אלימה. באוגוסט 1963 נשא את נאום "יש לי חלום" מול אנדרטת לינקולן בוושינגטון. הנאום הפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות ארצות הברית, משום שלא דרש זכויות מיוחדות, אלא ביקש מן המדינה לעמוד בהבטחות שכבר נתנה לעצמה בהכרזת העצמאות. שנה לאחר מכן נחקק חוק זכויות האזרח, וב-1965 התקבל חוק זכויות ההצבעה. אלה היו מהצעדים המשמעותיים ביותר בדרך לשוויון אזרחי.
בוקר טוב וייטנאם
באותן שנים הלכה והעמיקה מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. הממשלים בוושינגטון חששו שניצחון קומוניסטי יגרום ל"נפילת אבני דומינו" ברחבי אסיה. בהדרגה נשלחו עוד ועוד חיילים, אלא שככל שהמלחמה התארכה, כך גבר הספק. תמונות הקרבות הגיעו מדי ערב אל מסכי הטלוויזיה; זו הייתה המלחמה הראשונה שהאמריקנים ראו כמעט בזמן אמת. מאות אלפי צעירים יצאו להפגנות, ולעיתים התנגשו באלימות עם המשטרה. המלחמה כבר לא הייתה רק מעבר לים, היא פילגה את החברה האמריקנית עצמה.
שלושה כדורים ששינו דור
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי בדאלאס. פחות מ-5 שנים אחר כך, באפריל 1968, נרצח מרטין לותר קינג. חודשיים לאחר מכן נרצח גם רוברט קנדי, שנחשב למועמד המוביל לנשיאות. הרציחות הללו הותירו ציבור שלם בתחושה שאיבד את מנהיגיו. באותה תקופה פרצו מהומות בערים רבות, האמון בממשלה נשחק, והפער בין אמריקה האופטימית של תחילת העשור לבין המציאות של סופו נעשה כמעט בלתי ניתן לגישור.
מהפכה שלא הייתה רק פוליטית
שנות ה-60 שינו גם את התרבות. צעירים החלו לערער על סמכות ההורים, הכנסייה והממשלה. המוזיקה של בוב דילן, הביטלס וג'ימי הנדריקס הפכה לפסקול של דור חדש. התנועה הפמיניסטית צברה כוח, סטודנטים דרשו חופש ביטוי בקמפוסים, והחברה האמריקנית נעשתה פתוחה יותר, אך גם מקוטבת יותר. לא כל אמריקני קיבל את השינויים הללו בברכה; עבור רבים הם סימלו אובדן ערכים וסדר, בעוד שעבור אחרים הם היו הוכחה לכך שהדמוקרטיה מסוגלת להשתנות ולהתרחב. שנות ה-60 שינו את אמריקה יותר מכל עשור אחר מאז מלחמת האזרחים. הן לא פתרו את שאלות הגזע, הזהות, תפקידה של ארצות הברית בעולם או גבולות חירותו של הפרט, אך הן אילצו את המדינה להתמודד איתן בגלוי. גם כיום, כאשר אמריקנים מתווכחים על זכויות אזרח, על מחאות ציבוריות, על תפקידה של הממשלה או על מקומה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית, הוויכוח מתנהל במידה רבה בשפה שנולדה בשנות ה-60. זה היה העשור שבו אמריקה הפסיקה לראות את עצמה כמושלמת, והחלה לבחון את עצמה מחדש.
