אין מקום אחר

פרק הסיום של 'אין מקום אחר'

קיבוץ ניר עוז היה הגשמת החלום של מקימיו, קיבוץ מאוחד שהפריח את הנגב. הם לא דמיינו שכמעט שבעים שנה אחר כך יגיע האסון של השבעה באוקטובר. במשך שעות ארוכות נאבקו משפחות הקיבוץ במחבלים. רבים אחזו בידית בכל כוחם, אחרים נורו דרך הדלת בזמן שניסו להגן על אהוביהם. אחדים מתושבי הקיבוץ לחמו במחבלים בתוך הבתים והצליחו לבלום אותם. המחבלים עזבו לפני שהגיעו למקום כוחות ביטחון. רבע  מחברי ניר עוז נחטפו או נרצחו.

שעות הבוקר המוקדמות היו כמו כל בוקר סתווי רגיל בנתיב העשרה, טיפות טל התהוו על הדשא, רוח של תחילת הסתיו הניעה את צמרות העצים וקרני האור הראשון הציצו, הטבע לא ידע על הסערה המתקרבת שתשנה את חיי תושבי המושב, את חיי כולנו. לפני מספר שבועות נסענו אל נתיב העשרה, אל המושב הריק שתושביו מחכים לחזור אליו,  מחכים לחזור הביתה

בדרך כלל מושב פריגן הוא מושב שקט ופסטורלי בנגב המערבי, השטחים החקלאיים העצומים שעוטפים אותו נותנים תחושת שלווה גדולה ומטשטשים את קרבתו לגבול עם עזה ומצרים. שכנות טובה בין שני ישובים ושכנים אמיצים מספרים את אחד מסיפורי הגבורה שלא נשכח מהשבעה באוקטובר

המבלים מהנובה שמצאו גורל אכזר ביכיני והחיילים שהצילו את המושב - סיפורו של מושב יכיני

כשבתיהם צופים אל רצועת עזה, חיו חברי קיבוץ ניר יצחק ככל קיבוץ רגיל, ילדים מתרוצצים בשבילים, חדר אוכל משותף, מסיבות קיבוץ וזריחה בכל בוקר בשדות, מוכנים לעבד את האדמה. בבוקר השבת השחורה הכול השתנה

זמן מועט לאחר שהאזעקה הראשונה בקיבוץ סופה השלו והפסטורלי הכניסה את תושביו לממ"דים, הקיבוץ משנה את פניו לזירת קרב והחיים של חבריו משתנים מקצה לקצה. כשהם יוצאים מהתופת, הם הופכים לפליטים, מנסים למצוא את הדרך חזרה לחיים שהיו, למקום שירגיש להם כמו בית והשאלה האם יבחרו לחזור למקום שהיה כל כך יקר להם מהדהדת בין קירות ביתם הזמני.

קיבוץ עין השלושה נמצא על הגדר מול ח'אן יונס, סמוך לניר עוז. קרוב כל כך לעזה, היה לכמעט גן עדן עבור חבריו. הם זכו לחיות בשקט ובפסטורליות של הנגב, לחיות בשיתוף כאילו כל העולם פתוח בפניהם כשהם יחד