מההסברה הציונית של The Smile דרך מסיבת החופש של Charli XCX, מהאיחוד של אואזיס ועד לניסיון להבין אחת ולתמיד את פרשת פי דידי: כאן 88 מסכמת שנה עמוסה בעולם המוזיקה עם "זה כל כך 2024" - סיכום השנה הבינלאומית.
בסופה של שנה שלקחה אותנו לקצה גבולות הסבלנות ושעות השינה (ד"ש לצנעא) - הגיוני שרובנו לא הצלחנו לעקוב אחרי כל מה שקורה בעולם המוזיקה. אז רגע לפני סוף 2024, אנחנו מזמינים אתכם לברוח מהמציאות עם כל מה שפספסתם בזמן שזפזפתם לחדשות, וכל מה שצריך לדעת על השנה המוזיקלית שהייתה לנו.
לקראת משדר הסיכום העלינו בכל יום רגש אחר שהיה נוכח ב-2024. לחצו כאן כדי להגדיל את התמונה
Jungle - Let's Go Back
Let's Go Back, של להקת ג'אנגל שפרצה לחיינו בענק שנה שעברה עם האלבום Volcano, שקיבל המון אהבה וזיכה אותם בפרס BRIT להרכב הבריטי הטוב ביותר של השנה, יש בו שילוב בין היפ הופ, האוס, דיסקו וסול ועכשיו כבר בסאונד הכי מגובש שלהם עד עכשיו. מאז כולם מחכים לראות מה עוד יעשו ובספטמבר הוציאו סינגל רטרו פופ-סול - Let's Go Back - ולאן חוזרים? לסבנטיז, עם כל הדו וופ והנאיביות. דווקא אצלנו בארץ, בזמן שאנחנו מתחבטים מה ואיך להשמיע בתקופה כל כך קשה, האם הרדיו צריך לשקף את רוח התקופה או להוות אסקפיזם, השיר הצליח מאד ונהיה להיט. כנראה שאנחנו זקוקים לקצת אופטימיות מזמנים מוזיקליים (ובכלל) פשוטים יותר.
Michael Kiwanuka - Floating Parade
אחת התופעות הטריות יותר של השנה הוא Small Changes, האלבום החדש והרביעי של מייקל קיוואנוקה שבתחילת השנה, כשהסינגלים התחילו לצאת לא הסתמן כסיפור הצלחה. זה כי בניגוד לאלבומים הקודמים שלו נראה שהפעם קיוואנוקה לא סיפק המנונים מדבקים אלא אלבום מתמשך על השינויים שעבר בחמש השנים שחלפו מאז אלבומו הקודם. זוגיות, אבהות, מעבר דירה והצלחה מתמשכת, כל אלו קוטלגו כשינויים קטנים באלבום גדול.
The Smile - Bodies Laughing
"נדע שהעולם ממש בצרות כשאנשים יפסיקו להאזין למוזיקה עצובה" אמר פעם תום יורק בראיון. לאחרונה, הוא דואג להמשיך לספק מוזיקה כזו גם עם The smile, הטריו שלו עם ג'וני גרינווד מלהקת האם ומתופף הג'אז תום סקינר. בשני האלבומים (!) שהוציאו דה סמייל השנה, וגם בשיר הזה מתוך האחרון שבהם, מבכה יורק את היעלמות האמפתיה מעולמנו, את הניכור, הבדידות והנהייה אחר רעיונות אלימים. אחרי הכל, הוא הזהיר מהם בשיריו תחת רדיוהד כבר לפני שלושה עשורים. הוא, שפחד מהתקדמות הטכנולוגיה הרבה לפני הופעת ה-AI ותיאר השתלטות של פייק ניוז לפני שידענו שקוראים לזה ככה, מגיע עכשיו כדי להזכיר בצער: "אמרתי לכם" בפלצטו הענוג והמזוהה שלו. למול זאת, אפשר רק להתנחם בכך שאנחנו עדיין שומעים שירים עצובים.
Cindy Lee - Kingdom Come
זה סיפור של אלבום שהולך נגד כל מה שמקובל בתעשיה - אלבום משולש עם 32 שירים באורך של שעתיים. בלי סינגלים או קידום וכשהוא יצא בסוף מרץ היו רק שתי דרכים להאזין לו - לקנות את הקבצים או לשמוע ביוטיוב כרצועה אחת. נכון למועד כתיבת שורות אלו אי אפשר למצוא את האלבום באף אחת מפלטפורמות הסטרימינג האחרות. האלבום נקרא Diamond Jubilee וחתומה עליו סינדי לי האלטר אגו של המוזיקאי הקנדי פטריק פלגל שמופיע כדראג. ההפקה גולמית מאוד וההשפעות הן בין הפסיכדליה של שנות השישים, דרך הסול של Motown ועד כל מיני הפקות לואופיי. ולמרות שהאלבום היה מתחת לראדר יש עליו הייפ מטורף - פיצ'פורק העניקו לו את הציון 9.1 - הדירוג הכי גבוה שלהם לאלבום חדש מאז פיונה אפל ב-2020. ברשימת אלבומי העשור נכון לעכשיו של המגזין, הוא זכה במקום השלישי וברשימת אלבומי השנה ל-2024 הגיע למקום הראשון - מקום אחד מעל Charli XCX ובאנטיתזה לירוק הזרחני שהיה מרוח על כל האינטרנט השנה.
Father John Misty - She Cleans Up
ג'וש טילמן, הלא הוא Father John Misty, כבר הגיע לשלב בקריירה שבו אפשר להוציא אלבום אוסף. אבל באלבום האוסף שהוא הציא השנה היה גם שיר חדש, שבישר על אלבום חדש. האלבום Mahashmashana (שזה בסנסקריט - שטח שריפה גדול) הגיע ב-22 בנובמבר וגרף המון תשומת לב עם שחרורו, למרות ואולי בגלל שיצא בדיוק באותו יום עם האלבום שהנחית עלינו קנדריק לאמאר בהפתעה. מעריצים מסוימים אפילו הבחינו שמאז 2010 לאמאר ומיסטי מוציאים אלבומים בכל פעם באותה השנה, לפעמים בהפרש של כמה ימים או שבועות. אבל מעבר לפיקנטריה הזו, באלבומו החדש אנו מקבלים את Father John Misty בשיאו, פרוע, מושחז וחמוש בטקסטים טובים מתמיד. יש בו אפוסים נרטיביים ארוכים ומתוחכמים לצד בלדות רגישות מתוזמרות בעושר שמזכיר את סרג' גינזבורג. ביניהן, מסתתר גם אחד השירים הגרוביים והקצביים באלבום, She Cleans Up, שנשמע כמו מפגש בין השירים המרימים של בק, לבין הרכב הפוסט Pאנק Viagra Boys. ואי אפשר שלא לשמוע בו גם דימיון ל-I Can’t Dance של ג'נסיס. עם כל אלו, אנחנו דווקא לגמרי יכולים לרקוד לצליליו.
Club Kuru - Gone Like A Flower
Club kuru, שחזרו השנה עם אלבום חדש אחרי חמש שנות הפסקה, החזירו איתם גם את שנות ה-70. עבורנו בתחנה מסתבר שזה היה סיפור הצלחה כי אתם לא הפסקתם לשזאם ולכתוב לנו עליהם עד שהשיר הזה הגיע למקום ה-32 במצעד השירים המשוזמים ביותר בישראל. אם חושבים על זה מוזיקלית ואקטואלית, כנראה שזה לא כל כך מפתיע. בישראל תמיד אהבנו במיוחד את פינק פלויד, ובתקופה שכזו בה נהיה קשה יותר להאזין להם, האלבום של קלאב קורו מילא עבורנו במדויק את המשבצת וסיפק עבורנו תחושה של ללכת עם ולהרגיש בלי. שומעים את הגיטרה, עוצמים את העיניים, ומדמיינים גילמור.
David Gilmour - Luck and Strange
אבל מי שבכל זאת רצה את הדבר האמיתי קיבל גם מתנה מהצד השפוי של הירח, כשדיוויד גילמור בכבודו ובעצמו חזר לחיינו עם Luck and Strange, אלבום חדש אחרי כמעט עשור שלא קבלנו ממנו מוזיקה חדשה. ואם זו לא הייתה הפתעה נעימה מספיק אז שיר הנושא של האלבום כלל גם הקלטה של קלידן פינק פלויד המנוח ריק רייט שהספיק לעבוד עם גילמור על השיר, שנה לפני מותו ב-2008. או במילים אחרות: בפרצוף שלך, רוג'ר.
Celeste - This is Who i Am
השנה אמנם לא יצא סרט חדש בסדרת ג׳יימס בונד ועדיין לא נמצא יורש לדניאל קרייג אם תהיתם, אבל כן קיבלנו שיר ג׳יימס בונד חדש, רק לא באופן רשמי. הזמרת הבריטית סלסט נכנסה לחיינו בשקט ואז בסערה עם הלהיטים Strange ו Stop this flame בתחילת העשור הנוכחי ולקראת סוף השנה היא הוכיחה שהיא כאן להישאר עם This is Who i Am שנוצר עבור פסקול סדרת הריגול החדשה The Day Of The Jackal שמבוססת על ספר פופולרי משנות ה-70. זו בלדה אפקטיבית ומרגשת, הנשענת על עיבוד דרמטי ואפלולי כמיטב הז'אנר של שירי בונד ועל הנוכחות הווקאלית הדרמטית של סלסט. לשמוע, ולהזמין מרטיני (משוקשק ולא מעורבב).
Beyoncé - Texas Hold ’em
הקאנטרי הרים את ראשו בעשור הנוכחי אחרי שנים שחי בצל של ההיפ-הופ בארצות הברית. נכון, זהו עדיין אחד הז'אנרים הנצחיים והמובילים באומה השסועה הזו, אבל בכל הקשור לתרבות המיינסטרים ולחשיפה ברחבי העולם בין קהלים שונים ומגוונים, הקאנטרי כבר הרבה שנים נדחק לשוליים. העשור הנוכחי הביא איתו רוחות של שינוי; הפוליטיקה האמריקאית, המאבקים הבין גזעיים, מעגל הנוסטלגיה ועוד סיבות פילוסופיות שונות הביאו את הקאנטרי שוב לקדמת הבמה כשאפילו ביונסה ניכסה השנה בחזרה אלמנטים מהז'אנר שחב לא מעט לבלוז ולאומניות אפרו אמריקאיות נוספות. אם רוצים להבין את המוטיבציה מאחורי אלבום הקאנטרי שביונסה הוציאה השנה צריך לחזור אל 2016 ואל אלבומה Lemonade. באותה השנה היא זכתה בשמונה פסלונים בטקס פרסי MTV והצליחה לשבור את השיא של מדונה. אבל זה קרה בניו יורק. במרחק של יותר מאלפיים קילומטר ממנהטן ועוד כמה אלפי קילומטרים של פערים תרבותיים, בטקסס, הדברים נראו אחרת. בטקס פרסי איגוד מוזיקת הקאנטרי, ביונסה ביצעה אז את Daddy Lessons, מלווה בטריו הקאנטרי הנשי The Chicks. באותו ערב, אפילו במגרש הביתי שלה בטקסס, היא לא הייתה חסינה משטף התגובות המזלזלות, הגזעניות והסקסיסטיות של רבים בקהילת הקאנטרי. ביונסה לא ויתרה – "צללתי עמוק לתוך ההיסטוריה של מוזיקת הקאנטרי ולמדתי את הארכיון המוזיקלי העשיר שלנו", היא כתבה כעת, שש שנים לאחר מכן, על אלבומה Cowboy Carter שיצא השנה. ביונסה באמת עשתה שיעורי בית ונקמה לא רק את נקמתה כשהלהיט Texas Hold 'Em, הפך אותה לאישה השחורה הראשונה אי פעם שהגיעה לראש מצעד הקאנטרי. הוכחה נוספת שלז'אנרים אין גבולות.
YG Marley - Praise Jah In The Moonlight
בגיל 22 בלבד, YG מארלי הוציא סינגל ראשון שנכנס אחרי שבוע כבר לבילבורד האמריקאי ולפסגות מצעדים בבריטניה ובניו-זילנד. זה אולי חלום רחוק בשביל רוב האוכלוסיה, אבל כנראה שכשאמא שלך זו לורן היל וסבא שלך הוא אשכרה בוב מארלי, זה לא מזיק ואפילו עוזר. עוד לפני שיצא, השיר הראשון של מארלי הצעיר התפרסם בטיקטוק בזכות שיתוף מהבת של קניה ווסט. ובכל זאת, שיר הרגאיי הראשון שנכנס למצעד האמריקאי מזה 7 שנים חייב גם להיות מעבר לרק שם משפחה. בפעם הקודמת שזה קרה, זה היה דמיאן, דוד שלו. אולי זה כי המארלים לא ממהרים לברוח מהשורשים שלהם? הסינגל הזה, Praise Jah in the Moonlight, אפילו ממש מסמפל מהשיר Crisis של סבא בוב ואמא לורין היל משתתפת בו בקולות רקע ובהפקה. אבל מעבבר לכך, "שבחו את ג'ה לאור הירח" הוא פשוט אחלה של שיר רגאיי לפי הספר, מעושן, רגוע וגרובי ברמה שהוא יכול לעלות חיוך אצל כל היושבים בבבילון או בציון.
Lola Young - Messy
לולה יאנג, סינגר סונגרייטרית בריטית צעירה כמו שמה (23), הוציאה השנה את אלבומה השני This Wasn’t Meant For You Anyway ונכנסה עמוק ללבנו. היא, שחשפה לפני שנתיים שאובחנה עם הפרעת אישיות סכיזואפקטיבית, מביאה בכתיבתה את ההתמודדות עם המורכבות הנפשית הזו בצורה נגישה, חשופה ואמיצה, ועל גבי מוזיקה מעניינת ואפילו כיפית. את הסאונד המעניין, שמשלב בחוכמה בין סול ופופ אלקטרוני אפשר לזקוף גם לשיתוף הפעולה עם המפיק Solomonophonic. הבלאגן שבשם השיר Messy מייצג את יאנג עצמה, או לפחות כפי שיגדירו אותה עיניים חיצוניות, עם תנודות רגשיות ואירועים דרמטיים שמתרחשים לעיתים קרובות מדי וגורמים לאחרים לדאוג ממצבה הנפשי, אבל לרגע לא גורמים לה להתנצל עליהם. נראה שלולה יאנג לוקחת את הבעלות על הנפש הסוערת שלה, לומדת לקבל את עצמה ומצהירה, כפי שמשתקף בשם האלבום - "לא מתאים לכם, אל תקחו". אבל לנו זה מתאים מאד, ולכן לקחנו באהבה.
Eminem - Houdini
בקיץ האחרון, אחרי שענקי היפ-הופ כמו קנייה ווסט ואל אל קול ג'יי הספיקו להוציא אלבומים חלשים שלא עוררו הרבה הדים, כשכל האוזניים היו נשואות אל המכות הפוטוגניות בין דרייק לקנדריק לאמאר, הגיעה דמות מהעבר והחליטה להזכיר לכולנו למי יש יותר כבוד. באלבומו ה-12 והאחרון, זה שיצא 4 שנים מאז הקודם שהתקבל בפיהוק, חוזר אמינם להתחשבן עם הדמות שיצר בתחילת דרכו ובמובנים מסוימים גם יצרה אותו - סלים שיידי. מאז הימים בהם כבש את העולם ואת לבם של מליוני צעירים לבנים בקפוצ'ונים ושיער מחומצן, היה סלים שיידי דמות שנונה וחסרת רחמים, סוכן כאוס שנשלח כדי לעצבן את העולם אבל הוא גם מספיק חזק ובטוח בעצמו כדי לחשוף את חולשותיו. בקיצור, כל מה שמרשל מאת'רס האמיתי חלם להיות ונאלץ להטביע בשנים של דיכאון, סמים ואופיאטים. כעת, ממקום מבוסס ובוגר יותר, חוזר הראפר המצליח לשוחח עם הדמות הזו, וגם לנסות להרוג אותה. The Death of Slim Shady, אלבומו ה-12 של אמינם, הוא יצירה סוערת ומפוזרת, לא אחידה ברמתה ורבת אירוחים ושותפויות הפקתיות, שבחלקן מזיעות ממאמץ ובחלקן קולעות בול בפוני. Houdini, הסינגל הראשון מתוכו, נמצא איפשהו באמצע. זהו להיט כיפי ומדבק שנשען על Abracadabra של סטיב מילר בנד אך גם שיר שמלא בעקיצות חסרות רחמים כלפי כל מי שסביבו של אמינם וכלפיו עצמו. מעל הכל, הוא מזכיר את היכולות הטכניות החריגות של אמינם כראפר ואת העוצמה של העט שלו שנראית מסוכנת יותר מכל נשק שנוכל לקבל מהאמריקאים. בשנה כל כך מרגיזה, טוב שזכינו לביקור של הראפר הכי כועס אי פעם.
Kendrick Lamar - Not Like Us
עוד לפני שהוציא את אלבומו GNX באוקטובר האחרון, זו הייתה השנה של קנדריק לאמאר. על אדי אלבומו הקודם והמורכב, כשכתר קוצים לראשו ופרס פוליצר בארונו, הוכיח השנה לאמאר שהוא עדיין גם מלך השכונה. הוא עשה זאת כאשר ריסק את דרייק בביף המתוקשר והאכזרי ביניהם, תוך כדי שהוא מספק את להיט ההיפ-הופ הגדול ביותר של השנה ואולי הגדול בקריירה שלו, מאחד את כנופיות הבלאדס והקריפס על במה אחת מאחוריו ונבחר להופעת המחצית של הסופרבול ב-2025. במלחמת החרוזים האימתנית של לאמאר מול הראפר (?) הקנדי המצליח דרייק, קרב שהבשיל לאורך שנים, הגיע לנקודת רתיחה באוקטובר 2023 ואז נפרש על לפחות 8 שירי דיס מפורשים שיצאו בשנה האחרונה, יצא לאמאר עם ידו על העליונה. יעידו על כך נתוני ההאזנה בשירותי הסטרימינג לשירי המריבה, אלפי סקירות של יוטיוברים וטיקטוקרים בנושא ואפילו תביעת הדיבה שהגיש דרייק לאחרונה בנסיון נואש למזער נזקים. מכת הנוקאאוט, הייתה השיר Not Like Us בו הלם קנדריק בדרייק בבעיטת קונג פו מילולית על היותו מתחזה לראפר והאשים אותו בפדופיליה. על גבי הביט הבסיסי של דיג'יי מאסטרד, שהפך במהרה לאיקוני, ההאשמות החריגות האלו הפכו למשהו שכיף להאזין ואפילו לרקוד לו. על ההישג הזה של קנדריק, אפשר לרשום בגדול: A Major.
Tyler, The Creator - Darling, I
שנה כה מטורללת, צריכה אלבום כה מטורלל. אלבומו השמיני של טיילר היוצר, Chromakopia, שיצא באוקטובר האחרון, מציג אמן מנוסה אך סקרן שגיבש לעצמו ארגז כלים מרשים ומגוון, מוזיקלית ביצועית ומילולית. כפי שעשה בשלושת אלבומיו הקודמים, שלוו בהשקה של דמויות אלטר-אגו מולבשות ומבוימות עד לפרטים הקטנים, לוקח אותנו טיילר ב-Chromakopia למסע בנבכי נפשו האמביוולנטית והאניגמטית. הפעם, נדמה שאנחנו מתקרבים צעד נוסף אל האישי והחשוף, אל היוצר שמאחורי הדמויות. לא במקרה, מציג טיילר בעטיפת האלבום ובטקסטים של חלק משיריו עיסוק בעטייה והורדה של מסיכות. כך, בין אינסוף ציטוטים ורפרנסים לעצמו, דיאלוג עם הקלטות קוליות של אמו ורשימת אורחים סודית ומפוצצת במיוחד (צ'יילדיש גמבינו וסולאנג' למשל) - ניתן לשמוע באלבום טיילר כנה יותר מאי פעם. כאן, הילד הפרוע שפעם בלע והקיא ג'וק עבור הקליפ ללהיט הבכורה שלו, חושף בפני מעריציו מיצי קיבה תוססים וחומציים בהרבה: הוא מקיא את חרדותיו, מתבוסס באשמה על קשרים רומנטיים ומתעמת עם דמותו הנעדרת של אביו.המהלך הזה הופך את היצירה של טיילר למורכבת ומאתגרת יותר, אך לא לכיפית פחות. הוא מצליח לספק וורסים עסיסיים ושנונים לצד פזמונים מרגשים וביטים קשוחים לצד נגינות סקסיות. בשיר Darling, I, בו מתארח הראפר הטקסני טיזו טאצ'דאון, מפזם טיילר בנונשלנטיונת אודות הקלות הבלתי נסבלת בה הוא מתאהב למול הקושי שלו להתמסר לאהבותיו. אפשר להבין אותו, אבל אנחנו כבר די מסורים ומחויבים באהבה שלנו אליו.
Childish Gambino - Lithonia
דונלד גלובר לא סופר אף אחד. זה לא משנה אם פגשנו אותו כשחקן בתפקיד טרוי ב-"קומיוניטי" או ארל ב-"אטלנטה". זה לא משנה אם הכרנו אותו כמוזיקאי בפצצת הגרוב של Sweatpants, בויאגרה המוזיקלית שהיא Redbone או באירוע הפוליטי והתרבותי של This Is America - כל הדרכים מובילות למסקנה אחת, והיא שגלובר פועל אך ורק לפיו המצפן היצירתי הפנימי שלו.
המצפן הזה הוא גם מה שהוביל אותו להכריז שאלבומו האחרון - פסקול הסרט Bando Stone & the New World, יהיה האחרון שלו תחת שם הבמה האהוב צ'יילדיש גמבינו. כנראה שמהסיבה הזו, התוצאה היא אלבום מופרע באופן חריג אפילו ביחס לגלובר; שיתופי פעולה מפתיעים (קרונבין!), אקלקטיות מוזיקלית מרחבי הגלובוס, ומעל כולם - Lithonia, קפסולת אנרגיה אלטרנטיבית שגורמת לנו לבחור להגביר, במקום לנסות להגדיר.
Yard Act - A Vineyard for the North
כבר מאלבום הבכורה שלהם שיצא לפני שנתיים, Yard Act סומנו כשם שצריך לשים עליו עין. עד כמה? עד כדי כך שסר אלטון ג'ון בעצמו בחר לשתף איתם פעולה. ואכן, כל מי שרואה את עצמו כחובב פאנק ופוסט-פאנק מהסוג האנגלי יכול בקלות להבין למה: קצב מדבק, טקסטים מגרונו של מעמד הפועלים שמושרים במבטא כבד, ורוח נעורים מתפרצת. מה יש לא לאהוב?
השנה החבורה הזו מלידס הוציאה אלבום שני, והפעם אפשר היה לשמוע איך התופים והגיטרות מתרככים ומפנים מקום לכלים נוספים, ואיך מילות התוכחה הציניות פינו מדי פעם מקום לשירה כנה יותר, עם יותר נשמה. הדוגמה המושלמת היא שיר הסגירה של האלבום - A Vineyard For The North, שיר שמתפתח בסבלנות עד לקליימקס גרובי שקשה לעמוד בפניו.
The Cure - Alone
יש להקות ותיקות שמוציאות אלבומים חדשים, ולמרות הכבוד הגדול אליהן - זה כבר לא מרגש כמו פעם. וזה לגמרי מובן. אחרי קריירות ארוכות, לפעמים קשה למצוא דברים חדשים לומר, או להתחבר לרעב שהוביל אותך בתחילת הדרך. ואז יש את הקיור. 16 שנה מאז האלבום הקודם שלהם, מלכי הרוק האפלולי מהאייטיז הוציאו השנה אלבום עוצר נשימה. אז נכון, רעמת השיער של רוברט סמית' איבדה מהברק, והעפרון השחור כבר נמרח קצת, אבל האיש הוכיח השנה שהוא עדיין 100% רוקנרול. באלבום אפוקליפטי, קולנועי ומצמרר, הקיור עושים דבר נפלא: מצליחים לזעוק מהנשמה כמו מתבגרים אבודים, אבל עם סבלנות וניסיון של מי שכבר ראו הכל. אל תתנו לאינטרואים הארוכים לבלבל אתכם - זהו אחד האלבומים הטובים של השנה.
Fontaines D.C - In The Modern World
אחרי שנים כאחת מתופעות השוליים הכי מעניינות בעולם, השנה פונטיינז די.סי. עברו רשמית מהשוליים למרכז במת הרוק העולמית. עם חיפוש של כיווני יצירה חדשים, השפעות הרוק הגותי והשוגייז הפכו הפעם להשפעות מימי הרייבים שנכנסו לשירים כמו Starburster ולהשפעות מפופ קולנועי, כמו ההשראה המוצהרת מלנה דל ריי באחד משירי השנה שלנו - In The Modern World. כך, קיבלנו את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה - Romance. האלבום שבו הלהקה האירית אימצה בלב שלם את היכולת שלה ליצור המנונים. בדרך היא גם מיצבה את עצמה כאחד הקולות הבולטים נגד ישראל במוזיקה האלטרנטיבית, אבל את מצעד "עוכרי ישראל - המיטב" נשאיר לפעם אחרת.
Vampire Weekend - Mary Boone
מזה למעלה מעשור וחצי שההרכב ומפייר וויקנד מספק מוזיקה אקלקטית ושמשית, עתירת כלי נגינה ומקצבים אקזוטיים ומתוכשטת בעיבודים קלאסיים ומילים שנונות ואינטלקטואליות. השנה, אחרי ארבעה אלבומים מוצלחים ואינספור השתפכויות במגזינים היפסטריים, הם הוציאו את אלבומם החמישי Only God Was Above Us, בהפקתו של החבר הותיק אריאל ראצ'שייד. מרי בון, הסינגל השלישי מתוכו, הוא בלדה ומפייר וויקנדית טיפוסית אך מרגשת, חידתית במילותיה ועשירה בהפקתה, נעה בין רגעי פסנתר ערומים לקסם עמוס של כלי מיתר ומקהלה בתזמור כנסייתי. במרכזה, דמותה של סוחרת האמנות ויקירת הסוהו מרי בון, סמל לדמות שהגיעה מהשוליים של החברה אל העיר הגדולה עם חלומות נדושים לעשות את זה בגדול, והצליחה בענק. קוניג, שהיה צריך רק לחצות את ההדסון למנהטן כדי להצליח בעצמו, מיטיב להיכנס לנעליה האופנתיות של בון בטקסט הרגיש הזה. ניו יורק והעולם כולו, עצב ואופטימיות, שקט וקצב, ב-4 וחצי דקות יפות.
Being Dead - Daydream
ביינג דד הם אחת התופעות היפהפיות והמשונות ביותר של 2024. מדובר בטריו מופרע מאוסטין, טקסס, שחיפוש קצר בגוגל לא עוזר הרבה בלהבין מי הם ומה הם בעצם רוצים. כך למשל, כששואלים אותם בראיונות שאלות כמו "איך היה תהליך ההקלטות של אלבום הבכורה שלכם?" הם עונים דברים כמו: "בבוקר אנחנו עושים למפיק שלנו ג'ים צמות, ומארגנים פריסה של מגוון סוגי ביצים קשות. אחר כך אנחנו אוכלים מהביצים בתורות ושותים מהוויסקי שנשאר בשלוליות על הרצפה מאתמול." משונה, אנחנו יודעים. אבל מה שיפה הוא שהמוזיקה שלהם תואמת את הנונסנס של התשובות. זו מוזיקה מלאת הומור, שקורצת במקביל לשוגייז ולהרמוניות של הסיקסטיז, מפתיעה בכל פניה ומלאה בחדוות יצירה. המילים מוזרות ומצחיקות אבל גם מצליחות להיות נאמנות לרוח התקופה ולהתייחס לנושאים אקטואליים כמו הפוסט קפיטליזם האמריקאי. אבל יותר מהכל - שומעים שביינג דד מאוד נהנים ממה שהם עושים, ולא דופקים חשבון לאף אחד, ובתמורה גם המאזין מרגיש חלק מהמסיבה. אנחנו השמענו שיר מאלבום הבכורה המעיף שלהם שיצא כבר בשנה שעברה, והשנה הם הוציאו כבר אלבום נוסף, בסאונד משודרג, וסומנו על ידי מבקרי מוזיקה (כמו מגזין פיצ'פורק) בתור אחת הלהקות החמות של השנה. שווה לעלות על הגל.
Taylor Swift - So Long, London
יש מי שקוראים לה האמנית הגדולה של ימינו, יש מי ששואלים את עצמם על מה כל המהומה, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר להתעלם מטיילור סוויפט. כשהיא חתומה על סיבוב ההופעות הרווחי ביותר בהיסטוריה, כזה שגרם לקפיצה כלכלית בערים אליהן הוא הגיע (תופעה שזכתה לכינוי Swift Economy) ועם שני פרסמי גראמי חדשים לאוסף (כולל שיא נוסף כאישה הראשונה שזכתה בפרס אלבום השנה 4 פעמים) - לומר שזו הייתה השנה של טיילור סוויפט זה כנראה אנדרסטייטמנט. ולצד כל החדשות והכותרות - יש את המוזיקה עצמה. האלבום ה-11 של סוויפט, The Tortured Poets Department - כולל 31 שירים שמגוללים, כמיטב המסורת אצלה, סיפורים ביוגרפיים בכתיבה כנה וישירה שמשלבת לא מעט רפרנסים גבוהים וטקסטים פואטיים עם גישה מחוברת לקרקע שהופכת את סוויפט לקול שלא מעט סינגר-סונגרייטריות צעירות מנסות לחקות, ולא מעט מעריצים צעירים ימכרו למענו כליה. השיר שבחרנו מהאלבום הוא דווקא לא שיר שחרך מצעדים, אלא אחד מהשירים שמבטאים את העומק שאפשר לפספס. רצועה מספר 5 באלבום (נכס נדל"ן שהסוויפטיז מייחסים לו משמעות רגשית מיוחדת), שיר שמדבר על פרידה מאהוב, פרידה מבית בעיר לונדון, וגם, מאזכר משורר מעונה אחר ששר - So Long, Marianne.
Gigi Perez - Sailor Song
היצירה של ג'יג'י פרז טומנת בתוכה כמה מגמות שליוו אותנו השנה: סינגר-סונגרייטרית צעירה וכנה, יוצרת קווירית שמתעסקת בגילוי מיני ומישהי שמתווספת לרשימה הבלתי נגמרת של יוצרים שההצלחה שלהם הגיעה בזכות הכוח של הרשתות החברתיות. פרז היא בת 24, גדלה בפלורידה והחלה ליצור ולכתוב מוזיקה עוד בשנות העשרה שלה. עד כה, סיפור די רגיל ונטול אתגרים, עד שלפני כ-4 שנים היא חוותה 2 משברים בחייה (פרידה מבן זוגה ומותה של אחותה) ודרך התמודדות שלה היה העלאת סרטונים עם שירים שכתבה לטיקטוק. הסינגלים הראשונים שהוציאה פרז קיבלו חיבוק מהגולשים והדרך כבר החלה להיבנות מעצמה - היא חיממה את קולדפליי בסיבוב ההופעות שלהם בשנת 2022, המשיכה להופיע ולתחזק את הפעילות ברשתות ולצבור עוקבים, אבל זה עדיין לא גרם לה לפרוץ בענק אל הקהל הרחב. ביולי האחרון, זה סוף סוף קרה; פרז הוציאה את Sailor Song - בלדה אקוסטית שנשמעת כאילו הייתה שייכת ל-Bon Iver או ל-Fleet Foxes, המציגה את סיפורה של פרז דרך מטאפורה על מלחים המתגעגעים ליקרים להם בזמן מסעותיהם בים. הפעם ההצלחה הגיעה באופן משמעותי - פרז קיבלה חוזה בחברת איילנד רקורדס, Sailor Song הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי והתפתחו סביבו טרנדים שונים ברשתות החברתיות, כשבאחד מהם משתפים הגולשים בקשייהם הנפשיים על רקע השיר. שימו לעצמכם אותו ברקע, ותתחילו לשפוך את הלב.
Clairo - Juna
במסגרת אותו גל חשוף, נשי וקווירי של יצירה אינטימית, חשוב מאוד להזכיר את קלייר קוטרל. מזה כמה שנים שקוטרל יוצרת תחת שם הבמה קליירו אינדי-פופ חולמני ועדין מחדר השינה שלה, במה שניתן לכנות כחלק מהז'אנר המתקרא Bedroom Pop. במהלך העשור הנוכחי קלירו כבר הספיקה לחמם אמנים גדולים כמו טיים אימפלה, MGMT ו-The 1975 ולהוציא שלושה אלבומים, כשהאחרון מביניהם Charm יצא השנה ומועמד גם לפרס הגראמי על האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר. באלבוםף בוחרת קליירולהתבונן פנימה, כותבת על צמיחה, על המורכבות של מערכות יחסים, גילוי עצמי ופגיעות רגשית ומצליחה להביא את לבטיה של בחורה באמצע שנות ה-20 לחייה בצורה עמוקה ומשכנעת. אחד השירים הבולטים באלבום הוא Juna, שתוך זמן קצת הספיק להתגלגל לקהל רחב של גולשים ברשתות החברתיות שיצרו סרטונים לצליליו. הזדמנות טובה לוותר על הציניות ולפתוח טיקטוק, יש שם גם מוזיקה יפה.
Billie Eilish - birds of a feather
ב-2019 יצא אלבום שניצח במבחן היסטורי חשוב: הוא נכנס ישר ללב של הרבה צעירים ועורר בהלה אצל לא מעט הורים. זה היה אלבום הבכורה של מוזיקאית צעירה בשם בילי אייליש. מאז, האגרסיות האדישות והמדוכאות של שירים כמו Bad Guy המירו את עצמן לצורות שונות של עדינות שליוו את תהליך ההתבגרות של אייליש, ובמקביל עמדה באוויר שאלה מסקרנת: האם האלבום ההוא היה הבלחה חד-פעמית, או האם בצדק אייליש הוכתרה יותר מפעם כקולו של דור. ואז הגיעה שנת 2024 וענתה על השאלה באופן ברור. באלבום השלישי שלה - HIT ME HARD AND SOFT, אייליש נתנה לעצמה חופש לבדוק צדדים חדשים בעצמה. הדוגמה המילולית היא הבחירה לשיר לראשונה על הזהות המינית שלה, ועל משיכה לאישה שבאה לידי ביטוי באופן לא מאוד מעודן בשיר Lunch. אבל זה רק מה שקרה מעל פני השטח. מתחתיו, היא העמיקה בעיקר את החיפוש המוזיקלי, עם נגיעה בסוגי הפקה שונים וחלומיים, בהשפעות מז'אנרים נרחבים, ובעיקר - בבחירה להתמקד בביצועים הקוליים שלה, כאלה שבהם היא לראשונה מייחסת לעצמה ברצינות את התואר זמרת. כל החיפושים האלה מתגלים במלואם ב-Birds Of A Feather. שיר שהוכיח שהוא משתבח עם כל האזנה. בדיוק כמו מי שיצרה אותו.
Hozier - Too Sweet
כולנו מרגישים לא ראויים לפעמים, אפילו מוזקאים מצליחים וידועים כמו Hozier שכתב את Too Sweet על פרידה מבת זוג שהיא פשוט טובה ומתוקה מידי בשבילו, כי כל הטוב הזה לא מגיע לו והוא אינו ראוי לאהבתה. בניגוד לרוב הלהיטים הקודמים שלו, הפעם הוזייר לא עטף טקסט קשה בעיבוד עצוב ודרמטי, אלא העניק לו גרוב מתוק ומדבק. התוצאה הייתה חזרה שלו שוב לפסגת מצעד הבילבורד, הישג שהוא לא שחזר מאז סינגל הפריצה Take Me To Church. השנה, עם השיר הזה ועוד מספר שירים נפלאים כמו Northern Attitude עם נואה קאהן ו-That You Are עם Bedouine, הוכיח הוזייר, אם לא לעצמו אז לפחות לעולם, שהוא לגמרי ראוי.
Benson Boone - Beautiful Things
גם השיר הזה, כמו הרבה שירים בחיינו בשנים האחרונות, חייב את ההצלחה שלו לטיקטוק. בנסון בון, זמר אמריקאי בן 21 שנבחן בעבר לתכנית הטלוויזיה אמריקן איידול, כבש את לבבות השופטים שהכתירו אותו כזוכה, אבל אז קיבל רגליים קרות ופרש כי לא היה בטוח שהוא רוצה להמשיך בקריירת השירה. בכל זאת, הוא המשיך לשתף סרטונים בהם הוא שר ומנגן עד שסולן להקת אימג'ן דרגונס נשבה בקסמיו והציע לו חוזה הקלטות בחברת התקליטים שלו. כך נולדה הפריצה הגדולה של בנסון בון עם Beautiful Things שהצליח לטפס עד למקום השלישי בבילבורד האמריקאי. מפה לשם, הבלדה הסוחפת הזו על חיפוש משמעות החיים הפכה לשיר שנמצא בכל מקום, כולל בפרסומות בטלוויזיה הישראלית. Power Ballad מלא בדרמה ופאתוס, מהסוג שהיה נדמה שחלף מהעולם.
The Last Dinner Party - Nothing Matters
כבר מזמן שכולנו תורגלנו להיות ספקניים להייפים וחששנים ללהקות שהוגדרו כמבטיחות ביותר לתקופתן. אבל מדי פעם ההבטחות גם מקיימות. כך גם במקרה של The Last Dinner Party, חמישייה שנוסדה לפני כמה שנים במדשאות של אוניברסיטה לונדונית והספיקה מאז לכבוש את הבמות הגדולות ומצעדי המכירות הנחשבים בממלכה הבריטית. לא מאוד מפתיע, מצד להקה שזומנה לחמם את ניק קייב והרולינג סטונס עוד בטרם שחררה מוזיקה מוקלטת. Perlude To Ecstasy, אלבום הבכורה שלהן מהשנה, הוא מסע סוער ועמוס דרמה על קשת הרגשות האנושית. אסופת שירים מוצלחים דחוסה, מעושנת, רומנטית וקודרת, שנשמעת לעתים כמו מסע לוויה בבגדי נשף מהודרים ומקושטים בצורה לא תואמת לאירוע. את האלבום הפיק ג'יימס פורד (ארקטיק מאנקיז, דפש מוד) ובצליליו ניתן לשמוע הדים של השפעות מטורי איימוס, לנה דל ריי, דיוויד בואי וקייט בוש. אליה, הקליטו חברות ההרכב גם קאבר מיוחד לגרסת הדה-לוקס של האלבום. Nothing Matters, סינגל הבכורה של הלהקה, הוא המנון אלטרנטיב בהתהוות שמציג את הצדדים הרכים והכסחניים של ההרכב יחדיו. כבר עם צאתו, הבנו שההייפ סביב The Last Dinner Party לגמרי במקום ואנחנו הולכים לבלות עוד כמה וכמה ארוחות ערב עם ההרכב הזה.
Chappel Roan - Good Luck Babe
בשנת 2018 בחורה בשם קיילי רוז אמסטוץ מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתניע את הקריירה שלה, יוצאת מהארון הקווירי ומאמצת את שם הבמה צ'אפל רואן.חמש שנים מלאות תסכולים וכשלונות לאחר מכן, היא הופכת לנסיכת פופ מצליחה. בטיקטוק, ברדיו ובטלוויזיה, נדמה שלאהיה ניתן לפספס השנה את הלהיטים מאלבום הבכורה של צ'אפל רון, The Rise and Fall of a Midwest Princess. עם אסתטיקה תיאטרלית ששואבת השראה מעולמות הדראג, מעריצים מושבעים ומחויבים ושירי גלאם-פופ שנדבקים באוזן, גם אנחנו נכנענו בשלב מסוים לתופעה. ונכון, חשוב להזכיר שהיא גם בחורה לא קלה ואפילו מרגיזה לעתים. השנה, בין השאר, היא הספיקה לריב עם צלמי פפארצי, להתלונן על ההצלחה שלה וגם לדבר לא מעט נגד ישראל. בתקווה לבריאותה ושלוותה הנפשית, ובתפילה לשמוע ממנה יותר מוזיקה כיפית ופחות דיבורים מעיקים, נאחל לצ'אפל את מה שהיא מאחלת באחד מהלהיטים הגדולים והמיהנים ביותר שלה: "Good Luck, Babe!".
Sabrina Carpenter - Please Please Please
זמרת בתאוצה מגיעה לצלם קליפ בכנסיה בת 150 שנה. כשהקליפ משוחרר לאוויר העולם, מתברר שהוא כל כך פרובוקטיבי ומיני, שהכומר של הכנסיה מפוטר מהעבודה שלו. ברוכים הבאים לעולם המופלא של סברינה קרפנטר. כמו רבות לפניה, גם נסיכת הפופ התורנית החלה את דרכה ככוכבת דיסני ובמשך שנים של קריירת מוזיקה, היא לא ממש הצליחה לשחרר מעליה את הדימוי. ומה עושים כדי להשתחרר מדימוי של כוכבת נוער? מחליפים אותו בתדמית חדשה, בוגרת יותר, מינית יותר. אבל זה יהיה לא מדויק לתלות את ההצלחה של קרפנטר אך ורק בבחירה שלה להופיע בקולקציות שונות של הלבשה תחתונה. את מרבית ההצלחה כדאי לזקוף לזכות הופעות החימום שלה השנה לטיילור סוויפט שחשפו אותה לקהל חדש, ובעיקר לסאונד המהוקצע והמשוחרר של האלבום השישי והאחרון שלה שהפך אותה לאחת מפריצות השנה. קצת מחוות גרוביות ל-R&B מהניינטיז, קצת ריפים של גיטרות יאכט רוק, השפעות מדולי פרטון ולוק של בטי בופ. כשכל הבופה המוזיקלי הזה עובר דרך מסננת של הפקה מהוקצעת ומלוטשת, אין פלא שהתוצאה היא כמה מהשירים המדבקים של השנה.
Lady Gaga, Bruno Mars - Die With A Smile
בשיר הקודם הזכרנו את השפעות היאכט רוק, וזה זמן טוב לומר שסברינה לא לבד. רק לאחרונה קיבלנו דוקו חדש של HBO שהוקדש לז'אנר הרוק הרך מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ולסאונד שהובל על ידי שמות כמו סטילי דן, מייקל מקדונלד ונוספים. למרות שעם השנים נוצרה ליאכט רוק תדמית מעט נלעגת, נדמה שבשנים האחרונות הסאונד והאסטתיקה שספגו לא מעט ביקורות - מצאו את עצמם חוזרים בסערה לחיינו. אם זו סברינה קרפנטר ששילבה את אווירת היאכט רוק בהפקה של אלבומה האחרון, או אם אלה שמות אלטרנטיביים כמו מק דמרקו ות'אנדרקאט שהשפעת הז'אנר נוכחת אצלם בשירים רבים. גל הרטרו הזה לא פסח גם על שניים מהאמנים המצליחים בעולם - ברונו מארס וליידי גאגא, ששיתפו פעולה באחד הלהיטים הגדולים של השנה. הכיוון הלכאורה מפתיע שלהם, הופך לפחות מפתיע כשמסתכלים על התמונה הרחבה. מארס וגאגא, שניהם אמנים שהתחילו כאמני פופ מובהקים, ושניהם מחפשים בשנים האחרונות כיוונים אמנותיים בוגרים יותר. אצל מארס זה ניכר באיחוד הכוחות שלו עם אנדרסון פאאק ב-Slik Sonic, שמצמיח שירים שנשמעים כמו פנינים אבודות של סמוקי רובינסון, אצל גאגא זה ניכר בשיתוף הפעולה שלה עם הרולינג סטונס במסע להעמקת שורשיה ברוק. יחד השניים חזרו אחורה בזמן לסצינה שכמו נלקחה מהופעות טלוויזיה מהסבנטיז בנאשוויל טנסי, עם הפקה שמחזקת בלדה מלאת נשמה עם גיטרות עדינות ופזמון גדול. אם כבר מתעקשים על נוסטלגיה, לפחות יש מי שעושה את זה כמו שצריך.
Charli XCX & Billie eilish - Guess
לאחרונה המילון קולינס הכריז ש- BRAT היא מילת השנה שלו. אם עדיין לא נתקלתם במילה הזאת השנה, אז נחזור להתחלה: שרלוט אמה אייצ'יסון, או צ'ארלי XCX בשבילכם, היא השם החם אצל יודעי דבר במוזיקה במשך יותר מעשור, אבל לא שם ששגור בכל בית. למעט הצלחות נקודתיות במספר סינגלים שהתברגו לראשי המצעדים הנחשבים, צ'ארלי לא הצליחה להגיע לפריצה האמיתית שהייתה ראויה לה. לקראת אמצע העשור הקודם, היא גיבשה לעצמה סגנון מוזיקלי ייחודי שהיא נחשבת לאחת החלוצות שלו; קוראים לו הייפר פופ - מוזיקת פופ אלקטרונית, שמתאפיינת באנרגיות גבוהות מאוד, קולות עמוסים באפקטים וגישה להיטית לא מתנצלת אך מאוד מודעת לעצמה. את השנה האחרונה צ'ארלי לקחה לטובת חיפוש עצמי. היא החליטה לחזור לשורשים שלה וליצור מוזיקה שנעה בין פסקול המועדונים והמסיבות שמהם צמחה, לפופ שהיא גדלה עליו כנערה. את השירים היא ארזה תחת השם brat שפירושו "פרחחית", אבל קיבל משמעות חדשה כדרך תיאור של "הבחורה המעט מבולגנת שאוהבת לחגוג ולפעמים אולי אומרת דברים מטופשים. זו שעפה על עצמה, אבל גם עלולה לחוות התמוטטות, והיא חוגגת בדרך הזאת". ב-7 ביוני, הצבע הירוק הזרחני שנבחר לעטיפת האלבום החל לצבוע כל מרחב אפשרי ברחבי האינטרנט והגיע עד לקמלה האריס שאמצה אותו לתמונת הנושא לחשבון ה-X הרשמי של קמפיין הבחירות שלה לנשיאות ארצות הברית, אחרי שהזמרת צייצה בחשבונה ש- kamala IS brat. האלבום, שהכתירו 17 עיתוני מוזיקה כאלבום השנה הוא קצת כמו מסע ביקום חסר גבולות ועכבות או הזמנה למסיבה אקסלוסיבית באורך 40 דקות. יש בו שירים שמרגישים כמו האזנה לשיחת נפש כנה בתור לשירותים במועדון או הקראה אינטימית של הודעות מהווטסאפ, כשהכל מוגש במעטפת הפקתית שהיא שילוב בין אלקטרוקלאש, אינדיטרוניקה ודאנס פופ. אבל הניצחון האמיתי של צ'ארלי הגיע דווקא אחרי צאת האלבום, כאשר היא הרכיבה גרסה אלטרנטיבית לשיריו ברמיקסים חדשים אליהם היא גייסה בקלות רשימת אורחים מפוארת. שם, לצד ג'וליאן קזבלנקס, לורד, אריאנה גרנדה ובון איבר, בלטה במיוחד הגרסה לשיר Guess שבה צ'ארלי אירחה את בילי אייליש. התוצאה הגיעה עד למקום הראשון במצעד הבריטי ונותנת לשתיהן לחגוג שחרור מיני ולקחת צעד אחד נוסף במהפכת הייצוג של מוזיקה קווירית ומשוחררת מהגדרות ז'אנריות וסולמות איכות בלב המיינסטרים.עוד לא מאוחר להצטרף למסיבה.
