השנה היא 2005, רגע אחרי שעולם המוזיקה פגש לראשונה את הקול של איימי ויינהאוס, אבל רגע לפני פריצתן האמיתית של הווקאליסטיות הגדולות שעתידות לכבוש את העולם, עם ווינהאוס ב-Back To Black והלהיטים הראשונים של אדל.
על אף המרחק הגאוגרפי שלנו מהממלכה הבריטית, השורשים המוזיקליים שהולידו את האלבומים ההם, היו אותם השורשים שהצמיחו אצלנו זמרת שלא נשמעה כמו שום דבר אחר: אפרת גוש.
עם השראה מענקיות ג'אז כמו אלה פיצג'רלד, שרה וון, ויותר מכולן - בילי הולידיי, גוש הייתה בקושי בת 20 כשהעבודה על אלבום הבכורה שלה יצאה לדרך. את השותפים היא פגשה במקרה. יוני בלוך וברק פלדמן היו אז הצלחה מפתיעה שצמחה מאתר האינטרנט "במה חדשה", וכשבלוך קיבל הזדמנות להופיע ולהרשים את נציגי חברות התקליטים, עם שירים שהוא הלחין ופלדמן כתב - הם חיפשו זמרת ליווי. במרחק טלפון אחד הייתה אפרת גוש, זמרת צעירה, שהגיעה להופעה הזו כזמרת ליווי ויצאה עם חוזה הקלטות.
באלבום הבכורה שלה שיצא השבוע לפני 20 שנה, הטקסטים אמנם של פלדמן והלחנים אמנם של בלוך, אבל אי אפשר לטעות - השירים האלה הם אפרת גוש. החיבוק שהאלבום זכה לו, עם להיטי על כמו "תמיד כשאתה בא", הזניק את הקריירה המפותלת של אחד הקולות הכי מיוחדים במחוזותינו. מי שינסה להבין את הנוסחה הסודית באלבום, יוכל להצביע על השילוב יוצא הדופן של השראה גדולה מזמרות ג'אז, השפעות מהחוצפה הבועטת של מוזיקאיות מקומיות כמו ריקי גל, וסקרנות אלטרנטיבית לשמות כמו הפיקסיז ובלונד רדהד.
אבל זה לא יהיה מדויק. הקסם האמיתי של האלבום הוא הלב השבור. זה שנשפך לתוך השירים בלי נסיונות לטשטש ובלי מסיכות. מגע בשבר גולמי וחשוף, מהסוג שממנו מגיעה אמנות שמרגשת באמת.
