מגישים: תומר מולוידזון וקבי דסטה
עורכת המצעד: נוגה קליין
מפיקה: יובל עופר
בצוות: איתי צימר, נעמי שלו וגיל מטוס
2025 הייתה שנה שהרגישה כמו עשור. ואם בשנים אחרות יכולנו לנצל את סיכום השנה כהזדמנות לאקספיזם - השנה חווינו לראשונה את ההשפעה הישירה של המצב בארץ על היכולת שלנו לשמוע מוזיקה ולהתנחם בה. אבל לצד החרמות, זו גם הייתה שנה גדושה באירועים מוזיקליים מרגשים; הפרידה מאגדות כמו מריאן פיית'פול ואוזי אוסבורן, האיחוד של אואזיס שהחזיר את הבריטפופ למרכז הבמה ומעל הכל: שפע של מוזיקה חדשה ומצוינת. מאלבום פופ אוונגרדי של רוסליה ועד ללהקת האווזים ששיגעה את העולם - כאן 88 גאה להציג את השירים שעשו לנו את שנת 2025.
27. Tyler, The Creator - sugar on my tongue
בפתיחת אלבומו החדש טיילר, דה קריאייטור רוקד לאלוהים. זו אינה התקרבות ממשית לדת, אם כי סימפול מקטע של היוצר הישראלי שי בן צור. כמה שניות לאחר מכן, כשהעברית מתחלפת בביט מרקיד וראפ של טיילר ופארל וויליאמס, ההתרגשות הפרובינציאלית מתאפסת ואנו יכולים להיכנס שוב לעולמו היצירתי והמהנה של טיילר, מהיוצרים החשובים בעולם ההיפ-הופ בעשור האחרון וזיקית מוזיקלית שממציאה את עצמה מחדש עם דמויות אלטר-אגו ועולם פנימי עשיר בכל אלבום ואלבום. השנה, טיילר הפגיש אותנו עם צד פשוט ומיהנה יותר ביצירה שלו, כזה שמבקש, כמו כותרת אלבומו אלבומו השמיני, Don't Tap The Glass, שלא נחפור במה שיש בפנים. Sugar On My Tongue, הסינגל השני מתוכו, הוא אחד מהלהיטים הכיפיים, המיניים והמרקידים ביותר שקיבלנו השנה.
26. Mark Ronson & RAYE - Suzanne
אחרי עשור של פעילות עם להיטים ושיתופי פעולה רבים שהצליחו בעיקר במולדתה בריטניה, השנה הייתה שנת הפריצה הגדולה של ריי. אבל עוד לפני שכבשה את הטיקטוק והעולם שסביבו עם Where Is My Husband, היא הניחה את היסודות לפנייה המוטאונית בסגנון שלה עם Suzanne, שיתוף הפעולה הראשון והכל כך מתבקש שלה עם מפיק העל מארק רונסון. הפעם, גייס רונסון לקונסולת ההפקה גם את תומאס ברנק, מאנשי הלייבל Daptone, אשר הובילו את חזרת צלילי הסול לניו-יורק בעשור הקודם. יחד, יצרו רונסון, ריי וברנק שיר מלא בקסם, גרוב ורומנטיקה, שמצליח להיות אגבי ושמשי ובמקביל נוצץ ולילי. סוזן לא זכתה לכאלו חיזורים ותשבוחות מאז שכתב עליה לאונרד כהן.
25. Lorde - What Was That
ארבע שנים אחרי אלבומה הקודם Solar Power, לורד הוציאה ביוני השנה אלבום רביעי בשם Virgin, בו היא כותבת על השינויים שקרו בחייה - פרידה, מעבר לניו-יורק, התמודדות עם הפרעות אכילה, צריכת סמים וגם השפעות מהאמנות שסביבה. באופן לא אופייני לזמרת הניו-זילנדית בת ה-28, המקפידה לרוב על מסתוריות בנוגע לחייה האישיים, כבר בסינגל הראשון What Was That ניתן לשמוע אימוץ של רוח ה-BRAT SUMMER מהשנה שחלפה, עם כתיבה חושפנית, ישירה ואינטימית. השיר נכתב בעיצומו של משבר אישי שהשפיע על לורד פיזית ורגשית וגרם לה "לפתוח את הפה ולהקליט את צליל הלידה מחדש" שלה, לדבריה. לתהליך היצירה הזה הצטרפו ג'ים-אי סטאק (בון איבר) וזוכה הגראמי הטרי דן ניגרו (צ'אפל רואן, אוליביה רודריגו), שעזרו לה למסגר את חוויות אינטנסיביות לעולם המוזיקלי שלה, ואחרי שהתרחקה קצת לאיזורים פסיכדליים, לחזור לסאונד של האלבום השני והאהוב שלה, מלודרמה. אז למרות שלא הצליחה להתעלות על ההצלחה של הצ'ילבה/חברה צ'ארלי XCX ולמרות שבחרה להסיר את המוזיקה שלה מהסטרימינג מישראל, לורד הוציאה השנה אלבום מעניין ומרגש ברובו, שכלל כמה שיאים סוחפים, ביניהם השיר הזה.
24. Blood Orange Feat. Caroline Polachek, Lorde, Mustafa - Mind Loaded
במקום די גבוה במצעד המחרימים שלנו נמצא היוצר דב היינס שמאחורי שם הבמה בלאד אורנג׳; סתם עובדה שכדאי לזרוק לפני הכל ולהחזיק בראש, גם כאשר אנחנו מבקשים להתרכז באלבום המפעים שהוציא בקיץ האחרון, Essex Honey. בשנים האחרונות היינס היה עסוק מאוד בכתיבה של מוזיקה לסרטים, הצגות ברודוויי והפקה לאמנים אחרים (סולאנג׳, מריה קארי ו-A$AP Rocky), עד שאמו נפטרה והוא התרחק מאור הזרקוקים לתקופה ממושכת. לשמחתנו, באוגוסט האחרון הוא חזר עם אלבום חמישי של חומרים מקוריים בתור "תפוז דם", אליו יצק את כל האבל וזכרונות הילדות הכואבים שלו מאסקס, אנגליה והרכיב מהם שירים מיוחדים. בדומה לתהליך האבל, האלבום כולל שירים רבים שנמנעים ממבנה סטנדרטי אך עוסקים בחקר מיומן של מרקמים וסאונד. בשיר Mind Loaded, שעוסק ישירות באבל על אמו, הצטרפו קרוליין פולצ'ק, מוסטפה ולורד בשירה, המגיעה לשיא ברגע בו האחרונה שרה שורה המצטטת את שירו העצוב של אליוט סמית' Everything means nothing to me. האלגנטיות והעומקים של האלבום לא חמקו מעיני המבקרים, שדירגו אותו כאחד מהאלבומים הבולטים של 2025 והללו את הפגיעות וההפקה המלוטשת שלו. קבלת הפנים החמה שזכה לה, בזרועות פתוחות מצד הקהל והתקשורת כאחד, סימנה את שובו של היינס לא רק כחזרה מרגשת, אלא כהצלחה אמנותית מלאה.
23. Haim - Relationships
להקת האחיות הידועה בשירי הפופ-רוק הסוחפים שלה, ומשחקי המילים האינסופיים שאפשר לעשות עליה בעברית, חזרו השנה עם אלבום חדש אחרי חמש שנים, ואנחנו התאהבנו כבר מהאזנה הראשונה. ריליישנשיפס הוא השיר הראשון שיצא מהאלבום I Quit אחריי טיזינג גדול ברחבי האינטרנט שהתבסס על ההמתנה הארוכה לאלבום הרביעי של האחיות לבית חיים, שבינתיים נראו במדורי הפפראצי ועל המסך הגדול לא פחות מאשר על הבמות. השיר מעלה שאלות קשות על מערכות יחסים מורכבות אבל מצליח לעשות את זה עם גרוב מדבק וכמעט היפהופי, שמשתלב מצוין עם המעטפת הרוקית של השלישייה ועם פזמון שנדבק חזק חזק בראש. עם כתיבה להיטית לא מתנצלת, חספוס שנבנה מזעם מצטבר על גברים אנוכיים וקצת קוליות הוליוודית - Relationships בונה איתנו מערכת יחסים אמינה ויציבה בדרכו לרשימת שירי השנה.
21. Perfume Genius - It's A Mirror
בשקט בשקט, עם הרבה דרמה מוזיקלית אך מעט דרמה תקשורתית, מתבסס פרפיום ג'ינייס כאחד היוצרים המוערכים והיציבים בעולמות האינדי של העשור וחצי האחרונים. גם באלבומו השביעי של גאון הבשמים, Glory, המככב בימים אלו בכמה רשימות סיכומי שנה מובילות, נראה כי מייק הנדריאס מוסיף לקלף מעצמו שכבות של כנות ופגיעות ולהגיש אותן ברכות ובסערה למאזיניו ההולכים ומתרבים. בשיר הפתיחה של האלבום והסינגל המוביל ממנו, It's A Mirror, בוחן הנדריאס את התפר, או אולי בכלל המראה, שבין חווית התפרקות סובייקטיבית בעולם הפנימי לבין איום חיצוני ממשי שלא ניתן להתגבר עליו. הוא עושה זאת במוזיקליות הנעה בין רגעי שקט ונגינת צ'לו קודרת לבין התפוצצויות של תופים, גיטרות מתגלגלות ובס נמוך מים המלך שמזכיר את רגעיה היפים של ארקייד פייר. שמונה חודשים לאחר שיצא, האלבום האחרון של פרפיום ג'ינייס ממשיך להריח מצוין.
20. Bon Iver - S P Y S I D E
ב-2019 כשבון איבר הוציאו את האלבום האקספרימנטלי ביותר שלהם עד אותה הנקודה, זה נתפס כסיכון אמנותי. אבל דווקא ב-2024 עם EP שנראה שחוזר לפשטות של תחילת הדרך, ג׳סטין ורנון לקח את הסיכון האמיתי - ההסכמה להתחיל לשחרר מתדמית הגבר העצוב ביערות. אחרי ארבעה אלבומים שהפכו את Bon Iver לאחד ההרכבים הכי משפיעים ומתחדשים באינדי-פולק האמריקאי ושיתופי פעולה מפתיעים עם אמני מיינסטרים גדולים, נראה שבון איבר נכנסו לתקופת האטה יצירתית. זו, הסתיימה לשמחתנו בשנה שעברה עם אי.פי אינטימי שהתפתח לאלבום מלא השנה, SABLE, FABLE, בו אנחנו פוגשים את בון איבר לראשונה במקום שלו ומאושר יותר, שתואר באחת הביקורות כ-״מעבר בלתי מתנצל של ג'סטין ורנון אל מצב רוח וסאונדסקייפ שמח". בתוכו, הסינגל S P E Y S I D E, שמזכיר את הפשטות המוזיקלית עמה נחשפנו לבון איבר באלבום הראשון, מחזיק בתוכו כמויות של כפרה וחמלה עצמית שמספיקות כדי לסחוב שיר שבו אין פזמון והעיבוד מאוד מינימלי ונקי. טוב שחזרתם.
19. Bruce Springsteen - Sunday Love
איך הופכים לאמן המדובר ביותר של השנה מבלי להוציא אפילו שיר חדש אחד? קל! מוציאים 83 שירים ישנים שלא ראו אור מעולם וסרט עלילתי על אחד האלבומים הכי ייחודיים שיצאו בשנות ה-80. הסרט Deliver Me from Nowhere, חוזר לרגע בו ברוס ספרינגסטין ויתר על אולפנים, להקה ולהיטים, ובחר להוציא את הדמואים של האלבום Nebraska כמו שהם — הקלטות ביתיות חשופות. זה לא סיפור על הצלחה, אלא על אמן שבחר להקשיב לאינסטינקט שלו גם כשכל וקול ההיגיון אמר אחרת. על עקשנותו האמנותית, ספרינגסטין ואנחנו גם שילמנו מחירים: עשרות שירים ואלבומים שלמים שנגנזו למרות שהיו גמורים, מוקלטים ולעיתים אפילו מצוינים. זה דורש שילוב נדיר של פוריות בלתי נגמרת וסטנדרטים גבוהים להחריד כדי להגיע למצב שבו, אחרי שישה עשורים של יצירה, אמן יכול להוציא, כפי שהוציא הבוס השנה, שבעה אלבומים גנוזים בבת אחת — 83 שירים, כמעט חמש וחצי שעות של מוזיקה. אחד מרגעי השיא של המארז הוא Sunday Love, מתוך האלבום שמאגד חומרים מתקופת העבודה על Western Stars, מחווה עדינה לפופ האמריקאי של שנות ה־60. רק ספרינגסטין יכול להרשות לעצמו לגנוז שיר יפה כל כך, ורק לו החוכמה לשחרר אותו באיחור ולהפוך אותו לאחד משירי השנה.
17. Durand Jones & the Indications - Flower Moon
אמנות שנשענת על העבר אינה דבר חדש, אך נדמה שמאז תחילת המילניום הנוכחי אנחנו נהיים יותר ויותר נוסטלגיים. אולי זהו קצב הגלילה המהיר מידי, הטכנולגיה שמחקה אותנו טוב מדי או התחושה שנאמר כבר הכל שגורמת לנו לרצות לחזור אחורה. אבל גם לעשות רטרו צריך לדעת. אחד ההרכבים שעושים רטרו מושלם לימי הסול וה-Fאנק של שנות השישים והשבעים, הם Durand Jones & the Indications. השנה ההרכב איחד כוחות לאחר 4 שנים של פיזור לטובת האלבום Flowers שיצא ביוני ויצר לא מעט הדים סביבו. עיקרם, התרכזו סביב השיר Flower ,Moon שנכתב אחרי תקופה שבה כל אחד מחברי ההרכב עבר תהליך אישי עמוק: דוראנד ג'ונס שחרר אלבום חשוף ויצא מהארון כקוויר, אהרון פרייזר פירק שברון לב באלבום משלו ובלייק ריין שקע עמוק בפרויקטים עצמאיים. באלבום החדש הם בחרו בגישה עדינה, איטית ואוורירית יותר, מעולמות הפילדלפיה סול, שמספרת סיפור של התחלה חדשה. במקום ציניות, הם בוחרים רוך; במקום צעקה, נשימה. Flower Moon נשמע כמו שיר אהבה, אבל פועל כהצהרה אזרחית. בעולם אלים, מקוטב, חשדן כלפי חמלה וכלפי זהויות לא־נורמטיביות, עצם הבחירה לשיר על פריחה, אינטימיות ותקווה היא אקט של התנגדות. כמו אז, גם עכשיו, הדבר הכי חתרני שאפשר לעשות הוא לאהוב.
16. FKA Twigs - Girls Feels Good
אחד הטוויסטים של 2025 הוא החזרה לאסתטיקת שנות ה-2000: מכנסי דגמ״ח, מצלמות דיגיטליות, רייב-פופ והדוניזם בלתי מתנצל, כשבראש הגל עומדות יוצרות כמו צ'ארלי XCX ו-FKA Twigs. האלבום השלישי של טוויגס, EUSEXUA, יצא בינואר 2025 ולקח את הטרנד צעד קדימה: אלקטרוניקה עתידנית, טכנו והאוס שמתכתבים ישירות עם Ray of Light של מדונה מ-1998, אבל דרך עדשה אישית ועכשווית. לאחר מאבק משפטי כואב סביב התעללות שעברה במערכת יחסים קודמת ותחושה של ניתוק מגופה, טוויגס מצאה את הריפוי בסצינת הטכנו התת-קרקעית של פראג, שם הגתה את כותרת אלבומה Eusexua, המשלבת את המילים אופוריה וסקסואליות. השיר Girl Feels Good (בהפקת Koreless ו-Ojivolta) הוא צאצא ישיר של סאונד הרייב האופורי של הניינטיז: המנון אלקטרוני עמוק עם מנטרה בפזמון שחוגגת נהנתנות, נשיות ועוצמה. השיר נכלל בפסקול EA Sports FC 25, הפך ללהיט בטיקטוק ודורג גבוה ברשימות שירי השנה של Pitchfork ו-NME. האלבום, שזכה לשבחי המבקרים והיה מועמד לפרס מרקורי ולגראמי, מהווה תזכורת כיצד ניתן לצאת ממקומות נמוכים בעזרת מוזיקה יצרית וחופשית וגם הוכחה לכך ש-FKA Twigs היא עדיין שם מוביל באלטרנטיב של 2025.
15. Lily Allen - Madeline
בני אדם אוהבים רכילות ומציצנות מאז ומעולם. המוזיקה של לילי אלן תמיד ידעה לתת לנו מענה לצורך הזה. עוד מהלהיט שלה "אלפי" מאלבום הבכורה, הקהל של אלן התחבר אליה דרך טקסטים שמוציאים את הכביסה המלוכלכת לאוזני כולם על גבי הפקות קלילות וכיפיות עם מבטא לונדוני כבד. השנים האחרונות של אלן הביאו איתן כביסה מטונפת במיוחד, ואת הסקנדל העסיסי הזה היא חשפה במלואו באלבום החדש "West End Girl", שיצא באוקטובר האחרון, שבע שנים אחרי אלבומה הקודם. זהו אלבום הגירושים של אלן מהשחקן דייויד הארבור, כוכב הסדרה Stranger Things, לו הייתה נשואה בחמש השנים האחרונות ועליו כתבה לאחרונה שיאים חושפניים וחצופים במיוחד. בסינגל Madeline אלן מפרטת לנו את כל פרטי ההתקשרות שלה עם דמות "סמי בדיונית" לדבריה שהייה אחת המאהבות של בעלה. על מקצב פלמנקו מערבוני שמלבה את האש, אנחנו שומעים את השיחה שלה עם האישה האחרת, שגם עונה חזרה במבטא אמריקאי על כל חשדות הבגידה. באלבום, שמצליח לתפוס המוני מאזינים בזכות סיפור טוב שמסופר עוד יותר טוב, זהו אחד הרגעים שבו גם המוזיקה מביאה איתה בשורה מעניינת. אם ככה נשמעים גירושים, נתראה כולנו על מדרגות הרבנות.
14. Sam Fender - People Watching
שלוש שנים לאחר שאלבומו השני Seventeen Going Under כבש כל לב של חובב אינדי-רוק בממלכה המאוחדת וגם לא מעט לבבות מחוצה לה - סם פנדר, הגאווה הגדולה ביותר של ניוקאסל מאז אלן שירר, הוציא השנה את אלבומו השלישי People Watching שהצליח להגיע לראש מצעד האלבומים הבריטי ולקטוף את פרס המרקורי היוקרתי. בשיר הנושא שלו, משתף פנדר באופן חשוף בתחושות ובנופים שליוו את מסעותיו לביתה של אנני ארווין, מי ששימשה עבורו כאם מאמצת ונתנה לו את הביטחון ליצור ולהופיע. ארווין נפטרה בנובמבר האחרון, ופנדר, שהיה מהאנשים שישבו לצידה ברגעיה האחרונים, החליט להקדיש לה את האלבום כולו. עם טקסטים ישירים ומלאי נשמה, רפרנסים מוזיקליים לספרינגסטין והפקה של אדם גרנדוסיאל מ-The War On Drugs, וכן, גם פרצוף נאה במיוחד, סם פנדר מצליח לצרף אותנו למסע ההתבוננות שלו באנשים ושוב לכבוש את לבנו.
13. ROLE MODEL - Sally, When The Wine Runs Out
כבר כמה שנים אנחנו רואים שעולם הקאנטרי והפופ מתמזגים בצורה עדינה ויותר אמני קרוסאובר מתחילים לצוץ בכובעי בוקרים. התופעה הזו פוגשת מגה-סטארים של קאנטרי כמו מורגן וולן וזאק בריאן, ודוהרת עד לכוכבות פופ כמו ביונסה. איפשהו בחתך הרוחב הזה של הז'אנר נמצא ROLE MODEL. מאחורי שם הבמה המחייב נמצא המוזיקאי האמריקאי טאקר הרינגטון פילסברי. פילסברי התחיל ליצור מוזיקה בשנה השנייה שלו בקולג', לאחר ששותפיו לדירה עזבו את דירתם המשותפת והשאירו שם את כל כלי הנגינה שלהם. הוא ניצל את ההזדמנות, ועם הזמן הפך לסנסציה מחתרתית ליודעי דבר. אבל אז, שיר קטן אחד, שהפך בתחילת השנה לויראלי בטיקטוק, הכניס אותו סופית אל המיינסטרים. Sally, When The Wine Runs Out יצא כשיר חדש בהוצאה מחודשת של האלבום השני של פילסברי, Kansas Anymore, שיצא בקיץ שעבר. האלבום נוצר סביב סיום היחסים של Role Model עם אייקונית אינטרנטית אחרת - אמה צ'מברליין, ויש בו לא מעט שירים שמדברים על פרידה. Sally, לעומתם, מתמקד דווקא באהבה שמתגלה אחרי שברון לב, והשילוב בין לחן סבנטיזי מדבק, גיטרות אקוסטיות והפקה סמי-אלקטרונית הביא אותו לראשי המצעדים.
12. Men I Trust - I Come With Mud
אולי אלה תווי הפתיחה שמזכירים את להיט הניינטיז הישראלי "זה כל הקסם", אולי זו האווירה החלומית של מאזי סטאר ואולי זו המלודיה העדינה שנמתחת בסבלנות לאורך כמעט 5 דקות - כך או כך I Come With Mud של להקת Men I Trust הפך לאחד השירים המפתיעים בפסקול השנה שלנו. טריו האינדי הקנדי שהחל את דרכו ב-2014 כבר הספיק לשחרר עצמאית 6 אלבומים (שניים מהם השנה) ולצבור לעצמו קהל מעריצים באותה שיטה שבה הם בונים שירים: לאט לאט וביציבות. בעזרת סאונד אופייני שגולש מאינדי לדרים פופ ובחזרה, הם יוצרים מוזיקה שרק אחרי כמה האזנות מתגלה במלוא יופיה, וכמעט כל שיר בקטלוג שלהם מתברר כעולם ומלואו. זו כנראה הסיבה שהשיר הזה שלא יצא כסינגל ונשלף כמעט במקרה מאלבומם החמישי הפך לאחד השירים הכי מעוררי תגובה ואהדה ששידרנו השנה בתחנה.
11. ROSALÍA - La Perla
יש אלבומים שגם אם לא האזנתם להם, כנראה שנשאלתם לגביהם עשרות פעמים בשיחות חולין. אם האירוע המוזיקלי הגדול של 2024 הוא BRAT, האירוע של 2025 הוא כנראה LUX. אלבומה הרביעי של היוצרת הקטלאנית רוסליה, הגם שמפגין עוצמות ועושר מוסיקאלי ושפתי ייחודי, הוא מסוג היצירות שהדיון עליהן הוא לא פחות תרבותי מאשר מוזיקלי. אלבום שיכול לפרנס תיזות בחוגים שונים באוניברסיטה או פרק (מרתק!) באורך שעתיים בפודקאסט "פופ אפ" מבית כאן הסכתים שמנתח את התימות האמוניות והרוחניות השונות שבו. שלוש שנים לאחר ההצלחה הענקית עם Motomami ושיתופי פעולה עם דה וויקנד, טראוויס סקוט וג'יי באלווין שנגעו בהיפ-הופ ובראגטון, רוסליה מגדירה מחדש את גבולות הגזרה באלבום שעושה למוזיקה הקלאסית את מה שהיא עשתה לפלמנקו בתחילת דרכה. מי שיאזין לאלבום באגביות, עשוי לחשוב שהרדיו שלו קפץ בטעות לאופרה של ורדי משידורי קול המוסיקה. אלא ש-LUX, על נגיעותיו האוונגרדיות, מילותיו הבשרניות ופזמוניו הסוחפים, הוא אלבום פופ לכל דבר. דוגמה טובה לכך היא La Perla. לכאורה השיר הכי נגיש ועדין באלבום, וזה שהצליח יותר מכל במונחים מסחריים, אך גם שיר בו רוסליה מתחשבנת עם האקס הפוגעני שלה ומכנה אותו "טרוריסט של רגשות". בספרדית זה נשמע אפילו כואב יותר.
10. Stereolab - Melodie Is A Wound
באמצע שנות ה-90 סטריאולאב היו אחד ההרכבים המיוחדים והטובים בנוף, עם תמהיל יפה ומגוון של השפעות; מקרואטרוק, ג'אז ופופ צרפתי ועד לפסיכדליה ואלקטרו. ב-2019, עשר שנים אחרי הפירוק, הם הכריזו על איחוד לסיבוב הופעות באירופה שלווה בהוצאות מחודשות לכמה מהאלבומים הקלאסיים שלהם. סביב ההופעות נפתח לסטריאולאב התיאבון ובמהלך הטור חברי הלהקה הבינו שיש להם עוד מה לתת גם יחד באולפן. וזה קרה מהר - תוך שישה שבועות כבר היו להם מספיק חומרים והאלבום הראשון שלהם מזה 15 שנה החל להירקם. התוצאה היא Instant Holograms on Metal Film, ששמו הרנדומלי נבחר לאחר שמייסד ההרכב והגיטריסט טים גיין עיין במגזין על אלקטרוניקה משנות ה-70. הסולנית לאטישה סדייר, שבדרך כלל תורמת את מילות השירים, הטביעה את חותמה הפעם גם בפן המוזיקלי ואמרה שזה היה שיתוף פעולה אמיתי ובריא. Melodie Is a Wound - השיר הארוך באלבום שמתפתח לג'אם חללי, נשמע כאילו סטריאולאב המשיכו מאותו המקום שבו הם עצרו לפני 15 שנה - משהו שיכול להישמע כמו ביקורת במקרה של לא מעט מוזיקאים, אבל לא במקרה הזה. כאן, נראה כי זכינו לאלבום שמצליח לזקק את המהות של הלהקה וגם אם הם לא יצאו מעצמם, זהו לבטח עוד אלבום מצוין של סטריאולאב וזה בדיוק מה שהעולם צריך עכשיו.
9. Royel Otis - Moody
לא כל כך ברור איך בשנת 2025 שיר אינדי-פופ של שני גברים שמתארים איך החברה של אחד מהם ״כלבה כשהיא מצוברחת״ עבר את ה-PC האמריקאי, אבל כנראה שכדי שמשהו כזה יקרה צריך להוציא את השיר עם מבטא שמבלבל את האוזן הבוחנת של האמריקאים, ואם אפשר, שיוגש עם קסם אישי של סקייטרים מהאאוטבק האוסטרלי. Royel Otis, הצמד מסידני שמורכב מ-Royel Maddell ו-Otis Pavlovic, שיחזרו השנה את ההצלחה של אלבום הבכורה עטור השבחים שלהם עם האלבום Hickey שיצא בקיץ וזכה לתגובות חיוביות על הסאונד הדינמי והבוגר יותר. רויאל אוטיס נחשבים לאחד השמות האוסטרליים הבולטים ביותר בעולם האינדי, כשהפרסום הגיע בין היתר בעקבות קאברים שביצעו ל־“Murder on the Dancefloor” של Sophie Ellis-Bextor ול־“Linger” של The Cranberries. הסינגל Moody, הוא שיר גיטרות קליט מאוד עם ריף שמזכיר את Loser של בק ומלודיה שיכולה לחפות על כל טקסט שנוי במחלוקת. על אף הביקורת על הטקסט, או אולי בזכותה, Royel Otis היו אחד ההרכבים המדוברים ביותר בשדה האינדי העולמי השנה. השיר Moody כיכב במקום הראשון במצעד האלטרנטיב של הבילבורד ונכנס לרשימות שירי השנה של Pitchfork ו־NME. יש לקוות שאחרי זה בנות הזוג שלהם כבר פחות מצוברחות.
8. Wet Leg - catch these fists
הרכב האינדי רוק Wet Leg, הוא ללא ספק הדבר הכי גדול שיוצא כרגע מהאי הבריטי The Isle Of Wight שהוא אמנם קטן, אבל עם היסטוריה תרבותית מרשימה, משיר של הביטלס ועד הפסטיבל המוזיקלי המפורסם שמתקיים בו כל שנה מ-1968. ההרכב Wet Leg נולד מתוך חברות ארוכת שנים של שתיים מבנות האי - ריאן טיזדייל והסטר צ'יימברז. המפגש המוזיקלי האדיר בין השתיים הוליד ב-2021 סינגל בכורה, Chaise Longue, שהתפוצץ מיד, צבר מליוני האזנות וצפיות וזיכה אותן בגראמי על ביצוע הרוק האלטרנטיבי של השנה ופריצת השנה. ביולי השנה, שלוש שנים מאז אלבום הבכורה, הוציאו צמד החברות הבריטיות את אלבומן השני, Moisturizer, שזינק למקום הראשון בבריטניה וזכה לביקורות אוהדות ברחבי העולם. הסינגל הראשון שהוציאו מתוכו, catch these fists, הביא לנו את אנרגית הפוסט-פאנק המופרעת שלהן ישר לפנים תוך כדי שהוא משמר קוליות ומצהיר - לא צריך לקחת שום דבר ברצינות יותר מדי. בשובבות, עם מילים שמעלות שאלות כמו - "רגע, זה באמת או בצחוק?" ובשילוב נדיר בין קולות כמעט לוחשים על גבי בעיטות מוזיקליות לכל הכיוונים נוצר שיר שהוא פצצת כיף מטורפת שללא ספק, הרטיבה את הרגליים שלנו השנה.
7. Chappell Roan - the subway
אחרי שהפכה לנסיכת האינדי פופ האדמונית והמפתיעה של התקופה עם להיטי ענק, הופעות תיאטרליות שנראות ונשמעות כמו מפגש יצירתי בין קייט בוש לליידי גאגא, וגם כמה שערוריות פפארצי ואמירות מרגיזות ושנויות במחלוקת - נראה שצ'אפל רון קצת נרגעה השנה. בסוף יולי, היא הוציאה את הסינגל The Subway - בלדת פרידה קלאסית ורכה אך שונה במהותה מלהיטיה הקודמים והחצופים של רואן, המספרת על בחורה שרואה את האקס שלה ברכבת וחווה התמוטטות רגשית. עכשיו תוסיפו לכנות ויכולות הביצוע המרשימות של צ'אפל קצת גיטרות ניינטיזיות והשפעות דרים פופ כמו הסאנדייז או הקרנבריז וקיבלתם שיר מצליח לגעת כמעט בכולם - וכן, גם כזה שהוכיח לנו שהיא ממש לא עוד בחורה ברכבת התחתית כמו שהיא שרה על עצמה בשיר, אלא יוצרת מוכשרת שהיא הרבה מעבר לטרנד חולף.
6. Olivia Dean - So Easy (To Fall in Love)
בעולם שבו מגמות מתחלפות בקצב מסחרר כמעט, יש תמיד את מי שבוחר להישען על יסודות ישנים ומוכרים ולהפיח בהם חיים חדשים. השנה הייתה שנת הפריצה של אוליביה דין, אחד הקולות העולים והמרכזיים של גל הנאו-סול הנשי הבריטי, שעושה בדיוק את זה. לאחר שנחשפה לקהל רב בהופעות החימום שלה לסברינה קרפנטר, הוציאה השנה דין את אלבומה השני, The Art Of Loving, וקיבעה את מעמדה באוזניים ובלב של המוני מעריצות חדשות. באחד מראיונותיה הצהירה דין שמטרתה היא "ליצור שירים נצחיים, כמו אלה של נט קינג קול, ארית'ה פרנקלין וקרול קינג". אילנות גבוהים בהחלט, אבל נראה כי באלבומה האחרון, עם אווירה רומנטית וכתיבה רגישה על סוגיות שמלוות אותנו משחר האנושות, דין נענית לאתגר הזה בהצלחה נאה. דוגמה טובה לכך הוא שיר ההעצמה הנשית So Easy (To Fall In Love), על מקצב הבוסה נובה שלו, המהווה לדברי דין "כמו טפיחה על השכם למי שיוצאת לדייט ראשון". העידוד הזה, שכתבה דין עבור עצמה ועבור אחרות ונשמע לרגעים כמו רצועה נשכחת מהסיקסטיז, הוא ההוכחה המדויקת למה כל כך קל להתאהב באוליביה דין.
5. Turnstile - I Care
Turnstile היא כנראה הדבר הכי מסוכן שיצא מבולטימור מאז "הסמויה". זה כבר שנים שמעגל הפוגו בהופעות הלהקה מתרחב בנפשות אמיצות ומיוזעות שמוכנות להסתכן בלקבל מרפק או דחיפה על מנת לשחרר אנרגיות פאנקיסטיות עצורות. השנה, נדמה שלשולי המעגל נוספו גם מעריצים זהירים יותר. כאלו שמעדיפים להתבונן בכל בכיף ולהישאר ללא פגע. זאת, משום שבאלבומם הרביעי, והמצליח ביותר עד כה, Never Enough, טרנסטייל למדו כיצד להפגיש את הזעם והכאסחיסתיות שלהם עם עטיפה פופית ואייטיזית מלודית ומתקשרת, וזאת מבלי לאבד את הקצוות הקוצניים והמיהנים שלהם. אחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא השיר I Care, שנשמע לפרקים כמו הכלאה מוצלחת בין הקיור לפוליס, אך מתפרץ בפזמון בדיסטורשנים וזעקה של הסולן ברנדן ייטס, שמוכיחה שזה הכי Turnstile שיש. ברוכים הבאים למעגל.
4. Pulp - Spike Island
שנת 2025 הייתה איכשהו, שוב, שנת הבריטפופ. בזמן שמעריצי בלר כיבסו את חולצות ההופעה שרכשו לפני שנתיים ומעריצי אואזיס הפילו אתרי כרטיסים בציפייה להופעות האיחוד - מבחינתנו המנצחת הייתה איכשהו, שוב, פאלפ. רגע לפני חגיגות ה-30 לאלבום המופת שלהם Different Class, ג'רוויס קוקר וחבורת האאוטסיידרים של הבריטפופ הוציאו ביוני האחרון את אלבומם השמיני More, שהגיע 24 שנים אחרי אלבומם הקודם. השילוב של רוק המנוני, דיסקו מתפרץ, רגעים מלודיים רגישים והגיגי ג'רוויס אופייניים בין השורות - יצר אלבום בוגר שהנוסטלגיה היא לא המרכז בו - אלא רק עוד כלי לשחרר את העוצמה הערנית שיש ללהקה גם היום. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא הסינגל הראשון ששוחרר - השיר Spike Island שמתייחס להופעה מיתולוגית של The Stone Roses באזור תעשייה נטוש בצפון-מערב אנגליה. למרות שאותה הופעה ב-1990 הייתה מעין "וודסטוק" בריטי שבו רוק פסיכדלי, מוזיקת דאנס ותחושת מרד נעורים התמזגו למהפכה תרבותית שעל גבה נבנה הבריטפופ - Pulp חוזרים לזיכרון האישי מהרגע הזה בעיניים בוגרות יותר. הם מתבוננים בו עם תובנות על תהילה חולפת, התרסקות של אידיאלים, ומבט מפוקח על ההווה. וזה בעצם סוד הקסם של פאלפ: להסתכל על המציאות על כל פגמיה, ולהוציא מתוכה תועפות של קתרזיס מוזיקלי.
3. Geese - Au Pays du Cocaine
קשה היה להתחמק ממתקפת האווזים שהשתלטה על הפיד המוזיקלי שלנו ב-2025. מבלי לייצר מוזיקה קלה לעיכול או טיקטוק פרנדלי במיוחד, הלהקה הברוקלינאית Geese כבשה השנה כל במה ופלטפורמה אפשרית, מהופעות סולד אאוט וסיכומי שנה רבים ועד חיקוי ב-SNL והמוני רילז שמסתלבטים על שירתו המאנפפת של הסולן קמרון ווינטר, שאלבומו מסוף השנה שעברה Heavy Metal מככב גם הוא בסיכומי שנה רבים ב-2025. הפריצה של Geese הגיעה עם אלבומם השלישי Getting Killed אחרי כמעט עשור של פעילות - שזה נתון מרגיז במיוחד כשמגלים שאף אחד מחברי הלהקה לא חצה את גיל 25. עם זאת, ולמרות העובדה שגרעין המעריצים האדוק שלהם צעיר ברובו, המוזיקה של Geese דווקא מהדהדת למסורות של אינדי ניו-יורקי כמו הוולווט אנדרגראונד, Television והסטרוקס. את כל אלו הם עושים עם שירים חידתיים, פרועים ודי פשוטים, שמצליחים לשלב זעקות לב דואב עם צלילי גאראז' עוקצניים ורגעי גרוב סוחפים. יכול להיות שלא תבינו על מה כל מהומה אחרי שתשמעו לראשונה את השיר Au Pays du Cocaine, אולי כי בניגוד לנוכחות שלהם בעולמות הסושיאל, המוזיקה של Geese דורשת העמקה - והאלבום שהם הוציאו השנה הוא יצירה שגדולה מסך חלקיה. בינתיים, אנחנו כבר סקרנים לדעת לאיפה עפים האווזים אחרי שההייפ יקפא.
2. Doechii - Anxiety
אחרי שפרצה לחיינו בסערה בשנה שעברה עם האלבום Alligator Bites Never Heal ויצאה מעוטרת בטקס הגראמי שנערך בתחילת השנה הזו והפך אותה לאישה השלישית בהיסטוריה שזוכה בפרס אלבום הראפ, דואצ'י נכנסה לרגע של מבחן בקריירה שלה. כשכל הזרקורים עליה, כמו משום מקום, גילתה ג'יילה ג'ימה היקמון את כוחו המסתורי והלא צפוי של האינטרנט. Anxiety נולד אי שם במהלך הסשנים של דואצ'י למיקסטייפ הבכורה שלה ב-2019, אך נזנח מאחור ולא שוחרר רשמית. כל מה שנותר ממנו הוא סרטון ביוטיוב בו דואצ'י הצעירה שרה אותו במיטתה על גבי הסימפול של הלהיט Somebody That I Used To Know של גוטייה וקימברה. אבל הרשת לא שוכחת. ארבע שנים מאוחר יותר הראפר סליפי האלו החליט לסמפל בעצמו את הגרסה של דואצ'י תחת שיר שלו באותו השם והפיח בו חיים חדשים, והנה אנחנו ב-2025; כשהשיר של דואצ'י, בגרסתו העדכנית, הוצמד לסרטון טיקטוק של סצנה מפורסמת מתוך הסדרה "הנסיך המדליק מבל אייר", אלוהי הויראליות נחתו על החרדה של דואצ'י והפכו אותה לטרנד החם של התקופה. באופן אירוני, השיר החשוף שמדבר על התמודדות יומיומית עם חרדה, קיבל ביטוי אסקפיסטי בעולם הוירטואלי כאשר המונים רקדו לצליליו בטרנד הולסומי וחמוד. בעקבות ההצלחה הזו הוציאה דואצ'י את השיר רשמית והשנה הוא זכה לעדנה המסחרית הראויה לו וטיפס במצעדי המכירות ברחבי העולם. לנו, נראה גם שאין דרך הולמת יותר לסכם את 2025 מאשר עם שיר שכותרתו היא "חרדה".
1. Tame Impala - Dracula
בשלב מסוים קרה לקווין פארקר מה שקורה לרוב האמנים הגדולים והחשובים בתקופתם - הפסיק להיות מגניב לאהוב אותו. האלבום האחרון של טיים אימפלה, Deadbeat, קיבל בפיצ'פורק את הציון החריג 4.8. ולא מתוך 5. כבוד מעליב שכזה שמור רק למי שהציפיות מיצירתו בשמיים או שזה פשוט ממש נהיה ממש קול להתאכזב ממנו. במקרה של קווין פארקר שני הסעיפים נכונים. אבל אם משתדלים להתעלות על מחסומים אלו, מתגלה כי Deadbeat, הגם שאינו פסגת היצירה של פארקר, הוא בהחלט אלבום מעניין, עשיר ומיהנה ברובו. זהו אלבום שמציג פנייה אלקטרונית נוספת ומכיל כמה קטעי האוס מלודיים וחולמניים וכמה רצועות מושפעות טכנו ואינדסטריאל רפיטטיבי שכמעט ולא מכילות שירה או מלודיה כלל. לצדן, כמי שמסרב להתחייב לז'אנר או מסגרת אמנותית מגבילה, הוסיף פארקר גם כמה שירים המהדהדים לתקופות הפסיכדליות הקודמות של טיים אימפלה. כלומר, ובכן, שירים. הבולט שבהם הוא Dracula. עם ליין בס דיסקואי המרפרר למייקל ג'קסון של האייטיז ומושפע ממקס מרטין ודה וויקנד, השירה הגבוהה, החולמנית והדקה של פארקר ופזמון חוזר שלא ניתן לסרב לו - דרקולה הצליח להמיס ולסחוף גם את אחרוני המבקרים. אומרים שרק בפינות אפלות, כמו דרקולה, עוד ניתן למצוא עיתונאים מתנשאים אחרונים שמתביישים להודות ורוקדים לשיר הזה לבד בחושך.
שירי המשדר בספוטיפיי
