עורכים ומגישים: אורן נהרי וערן סיקורל | עורך אחראי: מירון ששון | עורך משנה: אביגל בשור | סיוע בעיצוב קול: שמעון דוקרקר | סושיאל: נעה אקסינר:
האיש שהחזיר לאמריקה את הביטחון
רונלד רייגן לא רק שינה את הכלכלה האמריקנית; הוא שינה את האופן שבו ארצות הברית תפסה את עצמה, והשפיע על סיומה של המלחמה הקרה. כאשר רונלד רייגן נכנס לבית הלבן בינואר 1981, מצב הרוח הלאומי היה ירוד. ארצות הברית יצאה מעשור של אינפלציה גבוהה, אבטלה, משברי אנרגיה, תבוסה בווייטנאם ומשבר בני הערובה באיראן. רבים האמינו שהמדינה שאחרי מלחמת העולם השנייה הובילה את העולם איבדה את יתרונה. רייגן הציע לאמריקנים לא רק תוכנית כלכלית חדשה, אלא גם סיפור חדש. הוא דיבר על אופטימיות, על יזמות, על אחריות אישית ועל פטריוטיות. בעיניו, הבעיה לא הייתה שהאמריקנים איבדו את יכולותיהם, אלא שהממשלה גדלה מדי ואיבדה את אמון הציבור. במשפט אחד הגדיר את תפיסת עולמו: "הממשלה אינה הפתרון לבעיה שלנו. הממשלה היא הבעיה."
מהפכה כלכלית
רייגן הגיע לבית הלבן עם תפיסה כלכלית ברורה. הוא האמין שהדרך להאיץ את הצמיחה היא להפחית מסים, לצמצם רגולציה ולעודד השקעות פרטיות. הכלכלה, כך טען, תצמח מהר יותר אם המדינה תתערב פחות. בשנות כהונתו הראשונות הופחתו משמעותית שיעורי המס על הכנסות גבוהות, הוסרו מגבלות בענפים שונים והושם דגש על יוזמה פרטית. התוצאות היו מורכבות: לאחר מיתון קצר בתחילת שנות ה-80 נכנסה הכלכלה האמריקנית לתקופת צמיחה ממושכת, האינפלציה ירדה, שוק ההון התחזק ונוצרו מיליוני מקומות עבודה חדשים. מנגד, הגירעון התקציבי תפח במהירות, והפערים הכלכליים בין עשירים לעניים גדלו. עד היום מתנהל ויכוח אם "רייגנומיקס" הייתה הצלחה יוצאת דופן או תחילתה של מגמה שהעמיקה את אי-השוויון בארצות הברית.
העימות עם האיגודים אחד הרגעים המכוננים של תחילת כהונתו הגיע דווקא בתחום יחסי העבודה. בשנת 1981 פתחו פקחי הטיסה הפדרליים בשביתה בדרישה לשיפור תנאי העסקתם. רייגן הודיע כי השביתה אינה חוקית, העניק לשובתים אולטימטום קצר, וכאשר סירבו לשוב לעבודה, פיטר יותר מ-11,000 עובדים. המהלך זעזע את ארצות הברית. בעיני תומכיו הוא סימן מנהיג נחוש שאינו מתקפל מול לחצים; מבקריו ראו בו מכה קשה לכוחם של האיגודים המקצועיים. כך או כך, האירוע סימן שינוי עמוק ביחסי העבודה בארצות הברית והשפיע גם על המגזר הפרטי, שבו הלך ונחלש כוחם של האיגודים בעשורים הבאים.
מלחמה קרה בטון אחר
אם בכלכלה ביקש רייגן לצמצם את כוח הממשלה, במדיניות החוץ הוא דווקא הרחיב את מעורבותה של ארצות הברית. הוא הגדיל משמעותית את תקציב הביטחון, האיץ את פיתוחם של מטוסים, טילים וצוללות חדשות, והשיק את יוזמת ההגנה האסטרטגית – תוכנית שאפתנית לפיתוח מערכות הגנה מפני טילים בליסטיים. הסיכוי לממש את התוכנית במלואה היה מוגבל, אך עצם קיומה הפעיל לחץ כבד על ברית המועצות, שניסתה לעמוד בקצב מרוץ החימוש. רייגן גם אימץ קו תקיף במיוחד כלפי מוסקבה: הוא כינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע" והבהיר כי ארצות הברית לא תסתפק עוד במדיניות של בלימת ההתפשטות הסובייטית.
השותף שלא ציפה לו
באמצע שנות ה-80 עלה לשלטון במוסקבה מיכאיל גורבצ'וב. בניגוד לקודמיו, גורבצ'וב הבין שהכלכלה הסובייטית מתקשה לעמוד בנטל מרוץ החימוש ושמערכת השלטון זקוקה לרפורמות עמוקות. הוא השיק את מדיניות ה"גלסנוסט" וה"פרסטרויקה", שנועדו להגביר פתיחות ולייעל את הכלכלה. למרות חילוקי הדעות החריפים, נוצרו בין שני המנהיגים יחסי עבודה שהובילו לשורת הסכמים לצמצום הנשק הגרעיני. רייגן לא "ניצח לבדו" את המלחמה הקרה, כפי שנהוג לעיתים לטעון. התמוטטות ברית המועצות הייתה תוצאה של שילוב בין כשליה הכלכליים, הרפורמות של גורבצ'וב, הלחץ האמריקני ושינויים עמוקים במזרח אירופה. אבל אין ספק שמדיניותו של רייגן הייתה אחד המרכיבים החשובים בתהליך.
החומה נפלה, העולם השתנה
ב-1987 נשא רייגן נאום מול שער ברנדנבורג וקרא לגורבצ'וב: "הפל את החומה הזאת." באותו רגע נדמה היה שמדובר בסיסמה בלבד. שנתיים אחר כך נפלה חומת ברלין, והפכה לסמל של קריסת הגוש הקומוניסטי. כעבור שנתיים נוספות חדלה ברית המועצות להתקיים. ארצות הברית מצאה את עצמה במעמד שלא היה לה מעולם: לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה לא ניצבה מולה מעצמת על מתחרה.
הנשיא ששינה את כיוון השיח
רייגן היה הרבה יותר מנשיא בעל מדיניות כלכלית מסוימת; הוא שינה את השיח הפוליטי. עד שנות ה-80 היה מקובל לראות בממשלה מנוע מרכזי לפתרון בעיות חברתיות וכלכליות. לאחר רייגן הפכה הספקנות כלפי התערבות ממשלתית לחלק מרכזי בזהות המפלגה הרפובליקנית והשפיעה גם על יריביה הפוליטיים. השפעתו ניכרת עד היום, גם בקרב מנהיגים שאינם מסכימים עם כל תפיסותיו. זו עדות לכך שמנהיגים מסוימים אינם רק מנהלים תקופה היסטורית, הם משנים את מסגרת הדיון עצמה. מורשתו של רייגן ממשיכה לעורר מחלוקת: תומכיו רואים בו את האיש שהחזיר לארצות הברית את ביטחונה העצמי וסייע להביא לסיום המלחמה הקרה, ומבקריו טוענים שמדיניותו העמיקה את הפערים החברתיים והגדילה את החוב הלאומי. אבל גם יריביו מסכימים על דבר אחד: מעטים הנשיאים שהטביעו חותם כה עמוק על אמריקה ועל העולם. שנות ה-80 לא רק סיימו עידן אחד של עימות בין מעצמות, אלא גם סימנו את תחילתו של סדר עולמי חדש, שבו נדמה היה לרגע קצר שארצות הברית ניצבת לבדה בפסגת המערכת הבינלאומית
