מגיש: אלון אמיצי
עורכת: ליהיא צדוק
מפיקה: נעם אמונה
עורך סאונד: טל וניג
מרואיינים: אופיר שתיווי, יעל ברונשטיין, חגי ירון, איתמר בן מאיר, ירון מונדני, עודד מ-"שינתיק", אסף אובספלד, רון רקח, יעל סלומון
תמונה: Dor Pazuelo/Flash90
לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט
אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, הטקסט לפניכם
היי, אני אלון אמיצי ואתם על חיות כיס.
כולם זוכרים איך זה מתחיל. יום בהיר אחד מוקדם בבוקר. הציפורים מצייצות. השמש זורחת. ופתאום-
החיים משתנים ללא היכר.
אופיר שתיווי: "אני זוכרת שזה התחיל מאיזו שהיא סגירה ברחוב ועשו כמו ספסלים כאלה צהובים חמודים ואמרתי אוי זה קצת חמוד".
זו אופיר שתיווי, היא גרה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
אופיר שתיווי: "ואז התחילו רעשים מלא בלילה, ולי לא היה יום ולא היה לי לילה ואין לישון פתאום אין לך מים. פתאום אין חשמל. פתאום לוקחים עוד משהו, סוגרים לך את הרחוב, את לא יכולה להיכנס לרחוב מהצד הזה, לא מהצד הזה, כל יום יש הפתעה חדשה".
יעל ברונשטיין: "קידוחים, אה, משאיות, קרחנה. כן, על הבוקר, בוקר טוב, ברוך הבא למציאות".
זאת יעל ברונשטיין, היא ירושלמית והיא גרה…
יעל ברונשטיין: "בין ארבעה אתרי בנייה גדולים, זאת אומרת, בצד אחד של הדירה שלי יש את הבנייה של תחנת הרכבת שממשיכה את הרכבת הכבדה למרכז העיר. בצד השני יש לי את הרכבת הקלה שבונים, ב'קינג ג'ורג' יש לי בניין משרדים גדול מצד אחד של רחוב אליאנס ובניין מגורים גדול בצד השני שלו. כל יום זה תוואי קצת אחר של הליכה, כי אין מדרכה, יש פתאום קירוי, ופתאום אין, ופתאום המדרכה היא כזה ממקום אחר. זה מאוד קשוח והפרויקט של הרכבת הקלה למשל, כל מה שהיה הכניסה למדרחוב הוא היום בעצם לא קיים. כל מה שהיה הרחבה של מגדל העיר, היום בעצם לא קיים. וכל ההליכה כאילו, בין קינג ג'ורג' לרחוב יפו הוא פשוט איננו".
וכנראה שאיפה שאתם לא שומעים עכשיו את הפרק, אתם לא רחוקים ממלגזה, דחפור, ערימות של חול, משאית שחוסמת את הרחוב והרבה הרבה צעקות.
אני אישית משתגע. לא מזמן הגעתי הביתה וראיתי שעל הבניין שמו שלט ובו הודיעו שהשבוע הולכים לתקן את המדרכה ולכן הרחוב יהיה חסום לתנועה. הם אמרו שהם עושים את זה כדי לשפר את הנגישות של הרחוב ואת החוויה של הולכי הרגל. אבל המדרכה זה הדבר האחרון שמפריע להולכי רגל ברחוב הזה, כי אין לנו אפילו גישה אליה רוב הזמן. בכל כמה צעדים אתה צריך לרדת מהמדרכה כי יש עוד אתר בנייה ועוד חפירות, וזה רק ברחוב שלי. אתה ממשיך בעיר ואתה נתקל באתרי בנייה של הרכבת הקלה. אתה נוסע באיילון ויש עבודות באיילון. כל היום וכל הלילה, עבודות עבודות עבודות. לשפץ לשפץ לשפץ.
עכשיו, אני בן אדם הגיוני. אני מבין שאנחנו בגדול רוצים עבודות. שזה עדיף מבלאי והזנחה. שזה מייצר לנו תשתיות קריטיות שאנחנו צריכים כדי לחיות כאן. אבל בשם כל מה שטוב, האם זה חייב להיות בכל מקום בבת אחת? והאם זה אי פעם הולך להיגמר?
השבוע בחיות כיס, אנחנו הולכים לברר בדיוק את זה.
למה, למרות שיש כל כך הרבה בירוקרטיה בבנייה, זה עדיין מרגיש כמו מערב פרוע?
אלון אמיצי: "אם עכשיו כולם ביחד, יחליטו שהם באותו יום הורסים ובונים מחדש את הבניינים שלהם, אין שום דבר שניתן לעשות בנוגע לזה?"
חגי ירון: "כרגע במסגרת החוקית, לא".
כמה ראוי להקריב מההווה עבור העתיד?
איתמר בן מאיר: "בסופו של דבר, בלונג ראן, זה יהיו האזורים שיפרחו כלכלית, שישגשגו".
אסף אובספלד: "למעשה מי שיצליח להגיע עד הסוף, יגיע עם הלשון בחוץ, אבל המתחרים שלו יהיו חדשים".
והאם יש משהו שהאזרח הקטן יכול לעשות כדי לא להידרס בשם הקדמה?
ירון מונדני: "היה לידי סביח. סגר. היה פיצה. סגר. ואני בינתיים כאן ב…בכוחות האחרונים מה שנקרא".
מה שנורא הפריע לי בעודף הלא נורמלי של פרויקטי בנייה ותשתיות שמתבצעים במקביל, זאת ההרגשה שפשוט כולם עושים מה שבא להם, יד שמאל לא מתואמת עם יד ימין. כלומר שאף אחד לא מנסה לרווח או למתן את העבודות כדי לאפשר שגרת חיים במקביל. אני שובר פה את הרחוב הזה, אתה משמיד את הרחוב שם, ואנחנו לא מתאמים בינינו לא לחרג'ע הכל בבת אחת. אבל דברים שרואים מפה לא רואים משם. אז כדי להבין בדיוק מה הולך, הלכתי למדרג הראשון בכל הקשור לעבודות, מנהל התיאום ההנדסי של עיריית תל אביב, חגי ירון.
חגי ירון: "אני מנהל את המרכז הזה מזה כשנה, אני מתכנן עירוני בהשכלתי, עד לפני שנה, ניהלתי את מנהלת הרכבת הקלה והמטרו של העירייה, ונחשפתי לכל היבטי התכנון והחיבור בין הפרויקט הזה ובין מה שקורה בתל אביב יפו".
אל חגי הגעתי טעון, אני רציתי תשובות.
אלון אמיצי: "אני חושב שאני ועוד לא מעט אנשים מרגישים לאחרונה שהעיר נהייתה, אתר בנייה אחד גדול. איך מגיעים למצב שיש כל כך הרבה עבודות והאם יש איזושהי מחשבה של לרווח, לעשות דברים במועדים שונים, כדי שלא כל העיר תהיה בהריסות בבת אחת?"
חגי ירון: "ההרגשה שלך היא נכונה, אני חושב שהחוויה של מי שמגיע לעיר, גר בעיר, מבקר בעיר, התחושה של עיר בעבודות היא מאוד דומיננטית. יש כאן תהליך שלם שמנהל או מנסה לנהל, לייצר איזושהי בקרה על קצב הביצוע ועיתוי הביצוע, הביקוש לעבודות הוא הרבה יותר גבוה ממה שנראה בשטח. אנחנו מנהלים כאן את התהליך הזה דרך מערכת ממוחשבת שמסנכרנת את העבודות ומשבצת אותן לפי הביקוש ולפי המקום ולמנוע קונפליקטים בין עבודות ואתרים שונים באותו מרחב".
אלון אמיצי: "הבנתי, אבל, כלומר, יש איזשהו קאפ עליון, יש איזשהו, גבול שבו אתם אומרים למערכת לא לבצע יותר עבודות מעבר לזה?"
חגי ירון: "לא, אבל קצב העבודות יושפע ממה שקורה במרחב. יש הרבה מאוד עבודות שכרוכות בצמצום נתיבים, חסימת צירים, ואנחנו צריכים לשמור אותם פתוחים, גם לאפשר נגישות לאנשים להגיע הביתה, לשמור צירי חיים, חס וחלילה לאירועים של, אירועים רבי נפגעים או בזמן המלחמה או דברים מהסוג הזה, שבהם אנחנו צריכים לנהל את רשת הדרכים ולהשאיר אותה פתוחה".
וזו לא המערכת שמחליטה מתי יבצעו מה. אלא אנשים. בשר ודם. כמוני כמוכם.
חגי ירון: "יש לנו כמה כללים שבעזרתם אנחנו מנסים, מנהלים את כמות וצבר העבודות המתקיימות בו זמנית ברחבי העיר. למשל אתרים פרטיים אנחנו לא יכולים להגיד להם אל תבנו, זה לא בשליטתנו. פרויקטי תשתית לאומיים גם לא בשליטת העירייה. אנחנו כן יכולים, פרויקטים של תשתיות עירוניות, לסדר אותם, לדחות אותם, להקדים אותם, לפי העבודות שמתקיימות במרחב, ובין כלל הפרויקטים אנחנו מנהלים איזשהו סנכרון כדי לוודא שלא תהיה חסימה של צירים, שאפשר יהיה ללכת בצורה בטוחה ככל הניתן".
אלון אמיצי: "אם עכשיו כל, בעלי בניינים בתל אביב, כולם ביחד, יחליטו שהם באותו יום הורסים ובונים מחדש את הבניינים שלהם, אין שום דבר שניתן לעשות בנוגע לזה?"
חגי ירון: "כרגע במסגרת החוקית, לא".
אז למנהל ההנדסי אין יותר מדי סמכות בנוגע לריווח של הרבה מהפרויקטים האלה, לא של תשתיות לאומיות, לא של נתיבי איילון ולא של שטחים פרטיים. שאמנם עבורי זה מתסכל כי זה אומר שכולם יכולים לבנות בבת אחת מבלי להתחשב במי שחי באזורים האלה.
אבל גם צריך להיות הוגנים. תיאום לפעמים יכול להיות עוד מכשול בירוקרטי, עוד גורם שצריך לחכות לאישור שלו. ואז באופן פרדוקסלי גורם כזה יכול להיות דווקא עוד מקור לאומללות שיאריך ויגרור את התהליכים האלה, שממילא הם ארוכים. אבל לפי חגי ירון, זה לא שיש כאן מערב פרוע של בנייה. יש תקשורת בין כל הגורמים האלה ויש מקומות שבהם אפשר לשים ברקס.
חגי ירון: "למשל, לטובת עבודות המטרו, הייתה בקשה לצמצם את דרך בגין לנתיב אחד למשך חצי שנה לצפון. זה דבר שאנחנו אמרנו הוא לא אפשרי היום. ציר שעוברים בו מאות אוטובוסים בשעה, זה דבר שאנחנו לא נאשר אותו, הוא לא סביר, גם כשהמטרה היא מטרה לאומית ומטרה חשובה, נדרש להמשיך ולקיים את העיר והמערכות שלה בתפקוד רציף".
כרגע יש בעיר תל אביב כ-1,250 אתרי בנייה, כאשר בערך 750 מהם אלה עבודות בנייה פרטית וכל השאר זה תשתיות ועבודות אחזקה. וכששומעים את המספר האסטרונומי אפשר רק לקוות שאנחנו כרגע בפיק של העבודות ואחריו העשן יתפזר והעיר תהפוך להיות יותר עיר ופחות אתר בנייה.
אלון אמיצי: "אנחנו כבר עשור על, כל שנה 1,200 עבודות בשנה, האם יש אופק? האם יש יום שבו העיר פשוט תהיה בנויה כבר? או שאין עתיד לזה?"
חגי ירון: "יש אופק אבל הוא לא קרוב, אנחנו נצטרך לשפר את הממשקים ולשפר את איכות החיים במהלך העבודות, וללמוד לחיות עם העבודות. כי אם ניקח את הקצב שדיברנו עליו, שכל שנה נכנסים בין 250 ל-300 מבנים פרטיים לבנייה חדשה, נניח שיש לנו כ-10,000 כאלה בעיר, אנחנו מדברים על משהו כמו 40 שנים, שני עשורים לכל הפחות, שני עשורים משמעותיים של התחדשות עירונית, של בנייה פרטית".
הסוף. אפילו. לא. קרוב.
ומעל כל התמ"אות והשיפוצים הקטנים למיניהם עומד לו פרויקט אחד שמטיל צל עצום על כולם.
עבודות הבנייה של רכבת המטרו והרכבת הקלה הן אולי הגורם הכי משפיע על החיים של התושבים בגוש דן בשנים האחרונות ובהחלט כך יהיה גם בשנים הבאות.
חגי ירון: "עבודות המטרו, שהן רחבות היקף עם 19 תחנות תת קרקעיות בתל אביב, יקחו כעשור וחצי, עד נניח שנת 2040, ובתקופה הזאת אנחנו צפויים לאתגרים משמעותיים מאוד של שילוב עבודות והיקף עבודות במרחב הציבורי בתל אביב יפו".
אז אם אני רוצה למצוא את מי שמנהל את האירוע, אני צריך ללכת ישירות לגוף האחראי לפרויקטים האלה: חברת נתיבי תחבורה עירוניים הידועה גם בשם נת"ע.
איתמר בן מאיר: "שמי איתמר בן מאיר ואני מנכ''ל נת''ע".
אם הקול של איתמר מוכר לכם זה אולי כי הוא התארח גם בפרק 215 של חיות כיס "13 קמ"ש באיילון". אז הוא התראיין בכובע הקודם שלו כמנכ"ל נתיבי איילון. ב-2024 הוא התמנה למנכ"ל נת"ע, אחרי תחילת הפעלת הקו האדום של הרכבת הקלה ולקראת תחילת העבודות על פרויקט המטרו השאפתני. והוא בהחלט שאפתני. יותר מ-150 ק"מ של מסילות בעלות שעומדת כרגע על 180 מיליארד שקל והמספר רק הולך וגדל.
איתמר בן מאיר: "אנחנו בעצם מתקנים פה משבר שהיה צריך לטפל בו כבר לפני 40 ו-50 שנה. בסופו של דבר אנחנו נידרש להניע את פרויקט המטרו שהוא הפרויקט שיהיה טיפול השורש האמיתי ועמוד השדרה הרציני להקמת מערכת הסעת המונים בגוש דן. אז אומנם אנחנו מדרגים אותו ועושים אותו בהדרגה ומחלקים אותו לשני פייזים, אבל בזמן העבודות יהיה מאוד מאוד מאתגר. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להקים 109 תחנות. נבין רגע מה זה תחנה, תחנה לרוב נעשית בקאט אנד קאבר, חפירה פתוחה, זה 200 מטר על 30 מטר רוחב בעומק של 25 מטר מתחת לאדמה. לבוא ולהגיד שדבר כזה לא יפריע זה לשקר. הדבר שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו מאפשרים חיים ומאפשרים לציבור להמשיך ולגור בסמיכות לאתרים שלנו בצורה, מספיק טובה. יחד עם זאת, כן, אנחנו חייבים לקדם את הפרויקטים האלה כי זה לא נייס טו האב, זה מאסט".
אבל האם זה שרכבת המטרו, וגם הרכבת הקלה, הן תשתיות כל כך קריטיות - אומר שאנחנו כציבור צריכים לתת צ'ק פתוח לכל הגופים המבצעים?
בואו נשים בצד רגע את הולכי הרגל והדיירים שנפגעים מאתרי הבנייה ונעבור לדבר על… פלודה.
ירון מונדני: "פלודה זה משקה של פרסים, על בסיס ברד, מי ורדים ואטריות מיוחדות. שאנחנו מכינים את האטריות האלה. עובדים על זה מאוד קשה, זה מתוק, זה מרווה. אפשר לשים סירופ מעל. הפרסים האמיתיים שמים על זה מיץ לימון".
זה ירון והחנות שלו "הפלודה" ממוקמת ברחוב סוקולוב בחולון. מי שלא מכיר את רחוב סוקולוב בחולון, אני אתן לכם לשמוע עליו ממי שגדל שם:
עודד: "יום שישי זה היה היום שכל מי שהיה חולוני היה מסתובב פה ברחוב".
זה עודד וגם לו יש עסק ברחוב סוקולוב בחולון בשם "שינתיק", שם הוא מוכר תיקים ומזווודות.
עודד: "לא, לא היה אפשרות שתעבור פה מבלי שתיתקל באיזשהו מישהו אחר שעובר לידך, היה מלא כמויות של אנשים, כולם היו שורצים פה בחנויות, היו באים לעשות את כל השופינג, את הקניות, את הכול, זה היה המקום בשבילנו. ועדיין כאילו מאז שאני ילד ונער וגדלתי ומכיר פה את האזור ואת השכונה, החלטתי להקים פה את העסק".
גם ירון מהפלודה וגם עודד מ"שינתיק" מדברים עם ניצוץ בעיניים על רחוב סוקולוב של פעם. אבל הניצוץ הזה נעלם כשהם מתחילים לדבר על סוקולוב של 2026.
עודד: "זה היה בחלקים. פעם עשו, שיפוץ של התשתיות, פעם עשו עוד משהו ועוד משהו, לאט לאט, עד שבאו הדחפורים הגדולים ושברו הכול וגם שברו את העסקים על הדרך".
רחוב סוקולוב הוא כרגע אתר בנייה של מסילת הקו הירוק של הרכבת הקלה. הכביש שבאמצע הרחוב הפך לתעלת חול ענקית. ובצידי הכביש גדרות. מאחורי הגדרות מדרכת אספלט זמנית. וממש בקצוות תמצאו את העסקים. או לפחות מה שנשאר מהם.
ירון מונדני: "כאילו אי אפשר להגיע, פשוט אי אפשר להגיע. אם זה לא ברגל, אי אפשר להגיע. וגם מי שבא ואיכשהו שם את הרכב איפה שהוא, מקבל דוח".
עודד: "אני יכול להגיד בין 50 ל-70 אחוז ירידה בהכנסות שלנו. אנשים כבר לא מגיעים לפה עם רכבים. אין אוטובוסים, הולכי רגל קשה להם מאוד להגיע לכאן. חוששים מהבורות, מהמדרכה הלא מסודרת, אין מקומות ישיבה, אין צל כבר, אין עצים, אין תחבורה ציבורית".
ירון מונדני: "היה לידי עסק של חנות בגדים שאני כאן תשע שנים, הוא כאן שבע שנים. הוא גם, הוא נמאס לו, כאילו הוא לא יכול, פשוט אנשים לא מגיעים אליו. היה לידי סביח. סגר. היה פיצה. סגר. היו עוד עסקים למעלה למעלה שסגרו. ואני בינתיים כאן בכוחות האחרונים מה שנקרא".
איתמר בן מאיר: "בוא, אני אהיה הכי כנה, לחיות בסוקולוב, בחולון, בשנתיים האחרונות, זה לא היה תענוג גדול".
זה שוב איתמר בן מאיר, מנכ"ל נת"ע.
איתמר בן מאיר: "אי אפשר לייפות את זה, אוקיי? אבל יחד עם זאת, כאשר אתה בא לציבור ומנסה לתת להם שקיפות מקסימלית. ולהגיד להם אני מבין ולתת להם גם קשב".
זה נדמה שבנת"ע לומדים תוך כדי תנועה על איך למנוע מהעבודות שלהם לפגוע בתושבים. הקו האדום של הרכבת הקלה, הקו היחידי שפעיל כרגע, נפתח לאחר שהרבה עסקים בתוואי שבה היא עוברת לא שרדו. לקראת פרויקט המטרו, שיהיה דורשני הרבה יותר, הם מתחייבים לעבוד אחרת.
איתמר בן מאיר: "בפרויקט המטרו כן הפקנו לקחים ובעצם גם משרד התחבורה, משרד האוצר והכנסת הקצו חצי מיליארד שקל כפיצוי לעסקים בזמן העבודות. מבינים שלחלק מהעסקים חייבים לעזור כדי שהם יוכלו לשרוד את תקופת העבודות, וחברת נת"ע הולכת לנהל את זה. עכשיו אנחנו בונים היום את המנגנונים איך אנחנו הולכים לפצות את אותם עסקים. אנחנו נבנה מנגנונים מאוד מאוד פשוטים בין אם זה החזרת ארנונה ובין אם זה פיצוי על פי שטח מרובע, דברים פשוטים, קיפ איט סימפל, על מנת שהם ייפגשו עם הכסף כמה שיותר מהר".
מדיניות הפיצויים לעסקים בזמן בניית הרכבת הקלה הייתה לא עקבית, אם הייתה קיימת בכלל. דו"ח מבקר המדינה גילה שרק עסקים בתל אביב קיבלו פיצוי על הנזק שנגרם להם בזמן העבודות בזכות קרן שהוקמה בשיתוף בין העירייה למשרד האוצר. שאר העיריות לא יזמו דבר דומה.
ירון מונדני: "אין עזרה, אין שום עזרה. לא ארנונה, לא כלום, אולי, אולי, שילוט, אבל זה שקלים בשנה".
עודד: "אני ניסיתי לקדם את זה עם כמה וכמה חנויות פה מסביב. שניסינו להתאגד, לנסות לפחות להוציא איזשהו של פיצוי שיתפשרו ויתמודדו עם זה איתנו ביחד, אם זה בארנונה, אם זה בשילוט, או כל דבר אחר אבל כלום ושום דבר. את המדד על השילוט מעלים לנו כל שנה. הארנונה גם עלה כבר שני פעימות ואף אחד לא מתייחס למצב שאנחנו שרויים בו".
מעיריית חולון נמסר כי היא העניקה לעסקים בתוואי העבודות פטור מאגרת שילוט במחצית השנייה של 2024 ובמחצית הראשונה של 2025, ושהיא ביקשה לאשר הנחה של 50 אחוזים לשנת 2026. עוד נמסר כי השנה לא נגבתה אגרת שולחנות וכיסאות, וכי העירייה מפעילה שאטל חינמי לרחוב, מרחיבה אזורי פריקה וטעינה ומלווה עסקים בהסדרת הרישוי שלהם.
ממשרד האוצר נמסר שהוקם מתווה סיוע לעסקים הממוקמים בסמוך לעבודות הקו הירוק, בשיתוף עם עיריית תל אביב. הם לא התייחסו לשאלתנו למה הם לא פיתחו מתווה דומה עם אף עירייה אחרת.
אבל האם להיות עסק שממוקם ממש ליד הרכבת הקלה זה בהכרח גזר דין מוות? בנת"ע כמובן חושבים שצריך להסתכל על זה הפוך.
איתמר בן מאיר: "אם אנחנו מסתכלים קצת בראייה ארוכת טווח, הרכבות קלות והמטרו מביא ברכה, זה לא סיסמה. בסופו של דבר, בלונג ראן, זה יהיו האזורים שיפרחו כלכלית, שישגשגו, שתנועת הטראפיק של האנשים תהיה בהם הכי גדולה שיש, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו עוזרים להם לעבור את התקופה המאתגרת הזאת".
אפשר להסתכל על רחוב יפו בירושלים לדוגמה, שם ראו צמיחה משמעותית ברווחים של העסקים לאחר פתיחת הרכבת הקלה. וכיום זה אחד הרחובות העמוסים והרווחיים ביותר במדינה. אבל בנוגע לקו האדום, אין כרגע נתונים על העסקים שנמצאים על תוואי הרכבת ואי אפשר לדעת אם הרווחים שלהם באמת עלו בעקבות פתיחת הקו לנוסעים.
בנת"ע טוענים, שמי שישרוד את החול והטרקטורים ושבירת המדרכות, יראה בסוף תנועה בלתי פוסקת של אנשים שיורדים בתחנה ורוצים לקנות במקום הראשון שנמצא מול העיניים שלהם.
אבל אורך הרוח הזה שבנת"ע מבקשים להתאזר בו, הוא מצרך נדיר. וההיסטוריה של העבודות של נת"ע ושל עבודות תשתית במדינה בכלל, לא מעודדת אופטימיות.
אלון אמיצי: "נגיד עכשיו אומרים לך ש, לא יודע, הקו הבא של הרכבת הקלה יפתח ב-2029. את מאמינה לזה?"
יעל ברונשטיין: "לא".
זו שוב יעל ברונשטיין, תושבת ירושלים.
יעל ברונשטיין: "כי קודם כול, בוא נתחיל מזה שבשילוט של הפרויקטים של הבנייה, לא דבר נדיר, ואנחנו כולנו, כל אזרחי המדינה רואים את זה, לא דבר נדיר לראות שיש לך תאריך לסיום הפרויקט, דצמבר 25, ואתה עוד רגע בואכה עד דצמבר 26. האמון שיש לך בשילוט הזה מלכתחילה, הוא מאוד מאוד נמוך. ואני, אגב, אולי זאת הסיבה שאנשים כבר הפסיקו לשים את השלטים האלה, והפסיקו לחזות את העתיד, בקטע הזה. אבל זה לא דבר סביר. אתה צריך להיות מסוגל להתחייב לאזרחים, לתושבים, מה הולך להיות ומה האופק למצב הזה, שהוא אמור להיות זמני אבל הוא הפך להיות קבוע".
אלון אמיצי: "בוא באמת נדבר על מועדי סיום. תן לי את כל מועדי הסיום שלך".
איתמר בן מאיר: "זה שאלת מיליון הדולר שתמיד כשנפגשים איתי שואלים, אז בוא נעשה סדר".
איתמר בן מאיר: "הקו הבא שיפתח זה הקו הסגול. הקו הסגול זה הקו שמתחיל בסבידור, ארלוזורוב, אלנבי ומתחיל לנסוע מזרחה, לכיוון אור יהודה, יהוד מונוסון, עד צומת הטייסים. ואותו אנחנו נפתח באמצע 2028".
אלון אמיצי: "זה לא היה המועד המקורי".
איתמר בן מאיר: "המועד המקורי היה לפני כן, זה היה לפני המלחמה, לפני הקורונה ולפני הדברים הנוספים שהתרחשו עלינו. כאשר אני נכנסתי לחברה עשינו הערכת מצב, בדקנו מה מצב הפרויקטים וקבענו את המועדים וזה המועד שקבענו עם כניסתי לתפקיד ואנחנו נעמוד בו. הקו הבא לאחריו זה יהיה הקו הירוק, הקו הירוק הוא קו צפון דרום הוא מתחיל בראשון לציון חולון, עולה לתל אביב ומסתיים בהרצליה. זה הקו הארוך ביותר בעולם, הוא 40 קילומטר, לא בונים קווים כאלה ארוכים בעולם. את פרויקט הקו הירוק אנחנו הולכים לפתוח בשני טקטים: את החלק הדרומי קרי חולון וראשון לציון עד לוינסקי בתל אביב, אנחנו נרצה לפתוח… סביב 2029. ואת החלק הצפוני, אנחנו נרצה ב-2030".
אלה כמובן הרכבות הקלות. מה לגבי המטרו. ה-פרויקט? מתי אנחנו ניסע בסאבווי הגוש דני שלנו שבגללו יניחו 150 ק"מ של מסילות תת-קרקעיות?
איתמר בן מאיר: "לנו יש תוכנית מאוד סדורה הרצון שלנו שרכבות יתחילו לנסוע ב-2037. עכשיו אני יודע שזה נשמע רחוק, אבל גם על זה אני רוצה רגע להגיד משהו. יש לנו איזה תכונה ישראלית של הלקאה עצמית חזקה. עכשיו אני לא אומר, לפעמים היא במקומה אבל אם אנחנו ניקח את פרויקטי התשתית שאנחנו מובילים, הרכבתיים ואת המטרו ונשווה אותם למדינות המערביות אנחנו באותם אזורים. אני לא משווה את עצמנו לסין ששמה דופקים לך בדלת ואומרים לך: 'חמוד, יש לך עד סוף שבוע הבא לפנות אותך ואת כל הפקלאות שלך כי הבניין שלך יורד'".
אגב אם זה נשמע לכם מוכר, ההשוואה הזו לסין עם הפקלאות היא השוואה אהובה של איתמר והוא השתמש בה גם בפרק הקודם שבו הוא התארח.
איתמר בן מאיר: "אני לא רוצה להיות חברה כזאת ואני לא רוצה לגור במדינה כזאת. פרויקט תחבורתי הוא פרויקט תשתיתי סופר מורכב באותו זמן שאני מבצע את הפרויקט שלי, כל העולם ואשתו מתלבשים על הפרויקט הזה. אני מטמין חשמל ואני מחליף צנרת ביוב וניקוז, ותשתיות עירוניות וחברות תקשורת, כלומר, כדי לא לצאת חלם ולא לפתוח את הרחוב שמונה פעמים, כאשר אנחנו באים עם הפרויקטים התחבורתיים שלנו, שהם היום הפרויקטים הגדולים ופותחים את הפצע הזה ברחוב, כל גופי התשתית האחרים מצטרפים אלינו והדבר הזה לוקח זמן, אין מה לעשות. אבל בראיית ארוכת טווח ולטובת הציבור זה הרבה יותר משתלם".
אבל האם זה רק טבע הפרויקט והמציאות המסובכת בישראל שיוצרים עיכובים? ובכן, לא רק. דו"ח מבקר המדינה מ-2025 מצא כמה ליקויים, וביניהם אי הקמה של רשות תמרור ייעודית למטרו, שתנהל את האירוע במרוכז ותמנע הפרעות תנועה מסיביות במהלך העבודות. והדו"ח גם הזהיר ממחסור בעובדים ומכונות שיכול להוביל לעיכובים נוספים. לא הכל זה בלת"מים.
לאחרונה חופית כהן אולאי, כתבת כלכליסט, חשפה שנת"ע נמצאת בעימות מול קבלן הביצוע שלה לקו הירוק. חברת נת"ע לא בונה שום דבר בפועל, היא מעסיקה מספר קבלנים ובהם חברת TMT המורכבת מאלקטרה, דן ואלסטום. נת"ע האשימה את TMT בעיכובים לא סבירים בביצוע העבודות בקו הירוק. נת"ע עצרה תשלומים לחברה, איימה בהליכים משפטיים ואפילו הטילה עליה קנס בסכום של 70 מיליון שקלים.
איתמר בן מאיר: "אנחנו לא שבעי רצון מהקצב שבו הזכיין כרגע עובד. אנחנו סיימנו את עבודות האינפרא 1 שאלה עבודות שאנחנו ביצענו באמצעות קבלנים, העבודות האזרחיות. מסרנו את מרבית הקו לזכיין, והזכיין עכשיו צריך לבוא ולהתקין את מערכות הרכבת השונות. אנחנו לא שבעי רצון כרגע מהקצב שבו זה מתנהל ואנחנו בשיח איתו".
חפירות, אתרי בנייה, קבלנים שלא זזים, עסקים שקורסים והכל בשם הקידמה. אם אתה גר או מנהל עסק ברחוב שהגורמים המתכננים במדינה החליטו שתעבור בו רכבת, האם יש בכלל משהו שאפשר לעשות כדי שלא להקריב את השגרה והפרנסה שלך לטובת העתיד? כל הגורמים המתכננים מתגאים בכך שהם עושים הרבה שיתוף ציבור. מה הכוונה בשיתוף ציבור? זה יכול להיות לפרסם את המתווים לבנייה חדשה של מתחם או תשתית באתר רשמי. וזה יכול להיות מפגשים פיזיים או בזום שבהם נציגי הביצוע נפגשים עם תושבי העיר, משתפים אותם בתוכניות וגם מקשיבים להתנגדויות שלהם. אבל. כמה כבר באמת אפשר להפיק מהתהליך הזה? כמה מרחב תמרון כבר יש ברגע שהתוכניות האלה קיימות ומוצגות לאזרחים?
רון רקח: "החשיבות של זה, היא בעצם לבוא לידע אותו ולהיות שקופים גם, כמה זמן זה יקרה וזה בעצם הערך החשוב, השאלה אם באמת עומדים בלוחות הזמנים שמציגים אחר כך לציבור".
נפגשתי עם רון רקח, ששמעתם עכשיו, ויעל סלומון, שניהם ממנהל התכנון. רון מנהל רשות רישוי ארצית ויעל היא סמנכ"לית תשתיות. מנהל התכנון הוא הקאפו די טוטי אי קאפי, הגוף העליון של כל הגופים המתכננים בארץ.
אלון אמיצי: "מה בתכלס אני בתור אזרח שהולך לשיתוף ציבור, מה הכי הרבה שאני יכול להשיג מה-powers that be, מהגורמים האלו שמתכננים את הרכבות, אם אני בא ומציג את הטענה שלי. אני יכול לשנות קו? אני יכול לשנות מסלול? אני יכול לגרום לכך שמשהו לא יקרה בזמן שאתם רוצים שהוא יקרה, או שזה פשוט אתם מקשיבים לי, מהנהנים, אומרים תודה וזהו?"
יעל סלומון: "היו המון מקרים של תזוזות ושינויים של קווים במקומות שהגיעו גם הרשויות, תושבים או אפילו מוסדות. אני אתן דוגמה, בית חולים שיבא, קו המטרו של M3, שהוא קו טבעתי, בעצם מגיע לשכונות חדשות שתוכננו בתל השומר. הגיע בית חולים תל השומר, אומר 'רגע אני עושה תוכנית מאוד מאוד גדולה של, הגדלת בית החולים, אני עתיד לקלוט בעצם 30 אלף מבקרים ביום. תזיזו את תחנת המטרו אליי. אני רוצה תחנת מטרו שהיא חלק מבית חולים, אני רוצה נגישות לתוך בית החולים, תשנו את הקו'. שינינו את הקו. לעומת זאת היו בתי חולים אחרים, שאמרו, תרחיקו את הקו מאיתנו, אתם עולים על החניות של הרופאים, תוציאו את הקו, הגישו ברמות של עתירות. במקרה הזה התפקיד שלנו זה להסתכל בסוף על טובת הציבור, טובת המערכת. אז יש מקרים שאנחנו מקבלים את ההערות, יש מקרים שאנחנו לא מקבלים את ההערות, הכול באיזון".
אז נגיד שאתם מגלים יום אחד שהרחוב שלכם הולך בקרוב מאוד להפוך לתעלת חול ולמגרש דחפורים לשנים הקרובות. יש לכם שתי אופציות: אפשר פשוט לקבל את רוע הגזירה ואפשר לצאת למלחמה. אסף אובספלד בחר במלחמה.
אסף אובספלד: "כולם היו נגד. גם בעלי עסקים ש, שהם עסקים של לונג ראן, כמו, למשל סופרים שיש כאן או אפילו בית מרקחת או אפילו בית מלון. זאת אומרת גם הבית מלון שנמצא פה בקצה הרחוב, גם הם בזמנו הביעו עניין להשתתף איתנו ב… במלחמה הזאת".
אסף הוא עורך דין במקצועו ובעברו היה הזכיין של סניף ארומה האגדי של עמק רפאים.
אסף אובספלד: "ארומה מושבה גרמנית, כל זכיין יגיד את זה על הסניף שלו, אבל ארומה מושבה גרמנית הוא סניף מאוד מיוחד. הוא סניף שבהגדרה שלו הוא בית קפה שכונתי. אני הייתי נכנס בבוקר והייתי מכיר את השמות של כולם, והייתי בשמחות של כולם ובעצב של כולם, וזה מסוג המקומות שאמא הייתה נכנסת ומשאירה את המפתח לבית לילד שיבוא מבית ספר וייקח אותו".
כמעט לכל שכונה בירושלים יש איזה צביון מיוחד משלה או משהו שמגדיר אותה. והלב של המושבה הגרמנית בירושלים הוא ללא ספק רחוב עמק רפאים. לאורכו אפשר לראות את השימור של הארכיטקטורה הטמפלרית והאבן הירושלמית. והוא רצוף בעסקים חמודים, בתי קפה ומבנים נמוכים. זה מה שהשאיר אותו רחוב מרכזי שלא מרגיש סואן ודורסני, אלא קסום ומזמין. וכך הוא היה באמת עשרות שנים. אבל אז הגיעה פתאום בשורה.
אסף אובספלד: "זה אחד הרחובות שהם באמת מפולסים, ישרים, ממש כמו שדרה ולמעשה מחבר בין, גן הפעמון שנמצא צפונית אלינו וצומת אורנים, תחילת אזור תעשיית תלפיות שנמצא דרומית אלינו. פשוט קו שמחבר את שתי הנקודות האלה. וזה בעצם הבעיה. כי מקבלי ההחלטות וכל האנשים שתכננו את הרכבת הקלה חיפשו למעשה דרך לחבר בין, גן הפעמון, אזור החאן, התחנה הישנה יותר, לבין מה שנקרא הכניסה לאזור תעשיית תלפיות, שזה צומת אורנים. וחיפשו מה מחבר בין שתי הנקודות האלה".
ההחלטה להעביר את הקו החדש של הרכבת הקלה בירושלים דרך עמק רפאים הקפיצה ישר את כל התושבים ובעלי העסקים ברחוב.
אסף אובספלד: "אני בזמנו הייתי יושב ראש ועד העסקים פה ברחוב, אז היה קל לגייס או לדבר או לתקשר עם בעלי העסקים. גם כולנו הכרנו את כולם, אנחנו לא הסתכלנו אחד על השני כ… כמתחרים. הסתכלתי עליהם תמיד כשותפים".
אז יחד תושבי המושבה הקימו את עמותת "רפאים במושבות" ופתחו בקמפיין פומבי נגד תוואי הרכבת. בירושלים, מי שאחראית על הרכבת היא לא נת"ע, אלא חברת מוריה וצוות אב לתחבורה של העירייה, ונגדם אנשי עמק רפאים יצאו להילחם.
המתנגדים מעמק רפאים בירושלים עמדו בפני האשמות קשות ממי שתמכו בתוכנית המקורית. הם כונו "קבוצת מתנגדים קטנה ומקושרת" והוטח בהם שהם דוגמא ל-NIMBY. נוט אין מיי באק יארד. משפט שמשתמשים בו הרבה כשמדברים על קבוצות שאמנם רוצות שיפור, קדמה ותשתיות, אבל לא מוכנות שזה יהיה בשכונה שלהן.
אסף אובספלד: "אנחנו לא התנגדנו לרכבת הקלה, התנגדנו למעבר. זה גם לא היה סוג של נימבי, לא אמרנו אנחנו לא רוצים את הרכבת הקלה במושבה הגרמנית, נתנו פתרון פיזיבילי, נכון יותר לשיטתנו. במקביל לרחוב עמק רפאים יש רחוב שנקרא רחוב הרכבת. והרחוב הזה מחבר את אותם שתי נקודות. קיימת שמה תשתית של רכבת זאת אומרת מסילה, מתחילת שנת 1900, אוקיי? הרחוב הזה מאופיין בערך אותם מאפיינים, חוץ מזה שאין בנייה שהיא סמוכה לרחוב. ראש העיר בזמנו הגה תוכנית מדהימה, ואני לא אומר את זה בציניות, של פארק מסילה. ואת הפארק הזה הוא בנה לאורך מסילת הברזל. באמת ניקו את האזור הזה, הרחיבו אותו טיפה, יצרו, שני כבישים מקבילים, משני צידי פסי הרכבת כשתחיל כל הדיבור על הרכבת הקלה, ולמעשה הבנו שכל מה שצריך זה לחבר את אותן שתי נקודות שדיברנו עליהן, אז הפתרון ההגיוני, הקל, הנוח ביותר היה רחוב הרכבת. אותה דרך, אותו חיבור של שתי נקודות בתוואי שנבנה לצורך מסילת רכבת, אפס מכשולים, זאת אומרת, אפס תשתיות יש לכל אורך רחוב הרכבת. אין שום דבר שעובר מצד אחד לצד השני. אין עצים, כי תמיד עברה שמה רכבת, אז אף אחד לא שתל שמה עצים גבוהים, וגם הבניינים, בנייני המגורים, רחוקים מספיק מהרחוב עצמו".
המאבק של עמותת רפאים במושבות לא נשאר רק באינטרנט. הוא הגיע לישיבות בכנסת ולבתי המשפט.
אסף אובספלד: "אני יכול להגיד לך שהתחלנו מלבקש יפה, דרך להראות תוכניות שהן טובות יותר לשיטתנו, עד לקחת אותם גם לעתירה מנהלית נגד עיריית ירושלים על הבטחה שלטונית שבה הבטיחו לנו שיבחנו את הדברים לעומק, אבל לא יצא מזה כלום".
הטקטיקה הזו של לעתור לבית המשפט היא לא ייחודית רק למאבק של עמק רפאים.
יעל סולומון: "אחרי שהתוכנית אושרה, יש הליך נוסף שאפשר להגיש עתירות".
זו שוב יעל סולומון ממנהל התכנון.
יעל סלומון: "לבתי משפט כנגד החלטה של הממשלה. למשל תוכניות מתאר ארציות, תוכניות לתשתיות לאומיות שהן ברמה הארצית, אפשר להגיש עליהם עתירה לבג"צ. והגישו אלינו הרבה עתירות, יחסית, אני אגיד יחסית למקרים שהגישו אני אגיד שזה ביחס לאורך של התשתית לא כל כך הרבה אבל ביחס למהות שהוגשו, הן היו לטעמי קטנוניות, למשל פגיעה בחניות של רופאים ולא לתת שירות לבית חולים כל כך משמעותי, אני חושבת שזה לא היה הגיוני. היו לנו גם עתירות על, מתחם התחזוקה של הרכבת, ושם יצאה אפילו אמירה של בית המשפט, רשויות מקומיות וגופים, אנא, תנו למטרו להתקדם, מדינת ישראל צריכה מטרו, תנו להתקדם".
ב-2020 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בעיריית ירושלים את עתירתם של עמותת רפאים במושבות. הוא הורה להחזיר את תוכנית הרכבת לוועדה המחוזית כדי שתדון בה מחדש. על אף כל הדיונים והעתירות, בסוף הגיעה הועדה המחוזית למסקנה שהחלופה שהם הציעו לא עדיפה לטובת הציבור. בנימוקים שלהם הם ציינו סיבות הנדסיות כמו תוואי השטח, רצון לצמצם תנועת כלי רכב ברחוב עמק רפאים ושמירה על פארק המסילה שנמצא ברחוב הרכבת. פסק הדין הסופי ניתן וביולי 2025 החלו העבודות לפי התוכנית המקורית.
את אסף פגשתי במשרד עורכי הדין שלו בעמק רפאים. את ארומה הוא כבר עזב וחזר למקצוע הקודם שלו. כדי להגיע למשרד שלו הייתי צריך לעבור לא מעט מכשולים.
אסף אובספלד: "כשנכנסת אליי למשרד, אז עברת פה איזה חפיר שפתחו וסגרו אותו לדעתי משהו כמו שש או שבע פעמים, זאת אומרת כל חברת, תשתיות, אם זה ביוב, מים, חשמל, תקשורת, פשוט פתחה, עשתה את שלה, כיסתה, סגרה וחוזר חלילה. זה נכון שזה יעיל יותר, אבל אם אנחנו פורטים את זה לחיי היום יום, פשוט בלתי נסבל".
רחוב עמק רפאים סובל כיום מאותה מחלה שממנה סובלים גם אבן גבירול ואלנבי בתל אביב, סוקולוב בחולון ועוד הרבה רחובות ראשיים ברחבי הארץ. חפירות, הריסות, חוצצים, מדרכה שנעלמת והרבה הרבה רעש.
אבל האם כדאי, כמו שאמר איתמר בן מאיר, מנכ"ל נת"ע, לחכות לאור בקצה המנהרה? להחזיק את הראש מעל המים ואז בסוף לקצור את הפירות כשהעסקים שם יהפכו לעוד יותר אטרקטיביים כי הם ליד הרכבת? אסף רואה את הדברים אחרת מאיתמר.
אסף אובספלד: "אתה יודע, זה איזשהו מעגל. כי למעשה מי שיצליח להגיע עד הסוף, כמו שאמרתי, יגיע עם הלשון בחוץ, אבל המתחרים שלו יהיו חדשים, והמקומות שלהם יהיו חדשים יותר ומזמינים יותר ונקיים יותר וזה יהיה בעצם המסמר האחרון שננעץ בארון".
מעיריית ירושלים נמסר שהם מפצים עסקים באמצעות מגוון הטבות כמו הקמת מתחם פוד טראקים לבעלי עסקים והפעלת משפיעני רשת ומופעי תרבות במטרה לעודד הגעה לעסקים. אבל לא דובר על פיצוי כספי ישיר או הנחות בארנונה או דמי שילוט.
אז האם אפשר באמת לעצור דבר כזה גדול מלשבש לך את העסקים ושגרת החיים? בסוף ראינו שהאינטרס של כלל הירושלמים היה יותר גדול משל רק תושבי המושבה הגרמנית. וזה עקרון מנחה אצל הרבה מגופי התכנון כשהם מקבלים השגות של אזרחים, לכמה אנשים זה מפריע לעומת כמה אנשים ירוויחו מהתוצאה הסופית. ישנם ניצחונות בפרויקטי תמ"א מסוימים, או נתיבים חדשים. אבל כנראה שאם אתה ממש נמצא בדרכה של הקדמה, אין הרבה שתוכל לעשות כדי לעצור אותה.
יש האומרים "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" ויש האומרים "קשה עכשיו הקלה אחר כך". הרעיון של להקריב מהנוחות שלנו כיום לטובת המחר הוא לא זר לנו. אבל זה קל להגיד כשלא קמים בבוקר לחפירות, וכשלא נאלצים לתמרן בין מדרכות הרוסות לתחנות אוטובוס מאולתרות.
כן, אם הקו האדום הוא אינדיקציה, הקווים הבאים של הרכבת הקלה וודאי המטרו יהיה שיפור איכות החיים הכי משמעותי שראינו במדינה הזו. באמת כשעמדתי שם במשרדים של נת"ע וראיתי את רשימת התחנות הארוכה שבה יעברו כל הרכבות אני רציתי לבכות, רק כי דמיינתי כמה קלים יותר יהיו החיים שלי כשזה כבר יהיה ממשי. אבל, זה שיש מטרה טובה לא אומר שצריך להחליק את כל מה שנעשה בדרך. פיצוי הולם לעסקים, שיתוף הציבור, אמינות ושקיפות בכל הנוגע ללוח הזמנים וממש לעמוד בו, כל אלו דברים שאסור לוותר עליהם בדרך ליעד. על אף הכל, אני מאוד אופטימי ואני מאמין שאנחנו באמת בדרך למקום טוב יותר, אבל עד אז…
…תהיו חזקים.
אתם האזנתם לעוד פרק של חיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן תאגיד השידור. העורכת שלנו היא ליהיא צדוק. המפיקה שלנו היא נעם אמונה. התחקירנית שלנו היא הודיה קלייטמן. נעם גולדברג, כתבת התחבורה של התאגיד, סייעה לי רבות בהכנת הפרק. עורך הסאונד שלנו הוא טל ווניג. תודה גם לרות אלמגור רמון על הייעוץ הלשוני. במערכת חיות כיס תמצאו גם את צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. אני אלון אמיצי ותודה לכם שהאזנתם.