: מגישה: צליל אברהם, עורכת: נעה בן הגיא, עריכת סאונד ומיקס: אסף רפפורט, סייע בעריכה: נועם ברלחיס, גרפיקה: אור בן אסולי
אם הפרק הזה עניין אתכם אולי תרצו להאזין גם לפרק 28 של חיות כיס - "הבעיה שאין לה שם", ולפרק 198, "דולר אחד ליום".
תמלול הפרק:
ב-1 במרץ שלחה ישראל שלושה מטוסים עם מאה טון ציוד לאוקראינה. ציוד רפואי, מערכות לטיהור מים, אוהלים, שמיכות, שקי שינה ומעילים.
ב-17 במרץ מרכז השלטון המקומי והסוכנות היהודית שלחו 230 טון של ציוד חורף ומוצרי היגיינה לפליטים ונפגעי מלחמה בגבול אוקראינה.
תושבי ראש העין אספו תחליפי חלב, חיתולים ומזון יבש, ושלחו אותם בטיסה לאוקראינה.
גם תושבי רעננה התארגנו בקבוצת וואטסאפ ושלחו לאוקראינה בגדים חמים, שמיכות, מזון לתינוקות, חיתולים ותחבושות.
מוזיאון העם היהודי אסף עבור תושבי אוקראינה בגדים, צעצועים, מצעים, תרופות ומוצרי היגיינה.
אפילו תנועת קריים מיניסטר הוציאה משלחת סיוע לאוקראינה.
נפלא. אקט הומניטרי נפלא. מי יתעסק בזה, מי יאסוף את זה, מי בכלל צריך את זה, מי ביקש את זה, איזה צרכים זה ממלא? זה עלול ליצור פקק שבסופו של דבר יצריך ממני לנהל לוגיסטיקה במקום לתת מענה לפליטים.
אז השבוע בחיות כיס: איך לא לעזור לאוקראינה.
למה לא לשלוח שמיכות וצעצועים,
איך תעשיית הסיוע ההומניטרי גורמת לפעמים יותר נזק מתועלת
יש אמרה בעברית שאומרת שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות והיא ממש נכתבה עלינו
ואיך האנשים שלה לימדו את עצמם בעשור האחרון לעשות את זה נכון.
יש מושג שנקרא בעגה המקצועית do no harm. ראשית אל תעש נזק, וזה עבר בשנים האחרונות לאור הניסיונות האלה, do less harm. האם מה שאני עושה עלול לייצר יותר נזק.
כדי להתחיל לחפור בסוגיה הזאת חיפשתי אנשי סיוע הומניטרי משופשפים. כאלה שראו הכל והיו בכל מקום. ומצאתי את מיכל ברוק.
מיכל:
לי קוראים מיכל ברוק, אני המנכ"לית של ארגון שנקרא נאלה, ועם ניסיון של בערך 25 שנה בעולם הזה של סיוע בינלאומי הומניטרי ושל פיתוח.
מיכל ואני נפגשות במשרד של נאלה בתל אביב. זה ארגון שמסייע להתמודדות עם מחלות טרופיות מוזנחות באתיופיה, מחלות שנגרמות מזיהומי מים. הוא עושה את זה באמצעות הסברה, סניטציה, וקידום מדיניות. כמה ימים לפני שנפגשנו היא חזרה מאתיופיה, מדינה שמתרחשת בה ממש עכשיו מלחמת אזרחים.
הדרך שלה בעולם הסיוע התחילה כמובילת משלחות בינלאומיות מטעם ארגון לתת, לקוסובו, הונדורס, ואתיופיה. היא עבדה במחלקה הלוגיסטית של תכנית המזון של האו"ם והיתה חיל חלוץ לוגיסטי - קבוצה שמגיעה ראשונה לאזורי אסון כדי לתכנן את העזרה ההומניטרית שם. היום היא בת 47 ובעלת תואר שני במנהל עסקים עם התמחות בניהול ארגונים בינלאומיים.
יחד עם מיכל פגשתי את ד"ר עינב לוי -
מיכל:
הוא הילד הרע והבועט של עולם הסיוע ההומניטרי
עינב:
יש לי נטיה להגיד את הביקורת זה כן… אני ד"ר עינב לוי, ב-20 שנה האחרונות…התחלתי בארץ בעשייה חברתית, בכל מיני כובעים, במשרד ראש הממשלה ואחר כך בלימודים, הייתי בלתת, היום אני משמש כיו"ר ומנכ"ל מייסד בית הספר הישראלי לסיוע הומניטרי.
איך זה שאתם לא באוקראינה עכשיו?
עינב: כי יש שם עומס, והמשבר הזה לא הולך להיגמר מחר, האנשים הטובים והארגונים אצו רצו והם יחזרו, וצריך אורך נשימה. קיבלתי הרבה מאוד טלפונים כי אני איש מקצוע, בוא תיסע לעשות, התערבות עכשיו בפולין. ואחד מהצרכים המרכזיים שם זה עבודה פסיכו-סוציאלית עם אותם פליטים מאוקראינה. אין לי רוסית אין לי אוקראינית. הרבה אנשים רצים לשם ורוצים לתת את העזרה הזאת, אבל השפה שלך לא רלוונטית שם.
מיכל ועינב שניהם ותיקים בתוך הסצנה הישראלית הקטנה של סיוע בינלאומי, וגם מכירים היטב את הסצנה הבינלאומית. בשיחה ביניהם הם מדלגים בקלות בין המלחמה בקוסובו ב-1999 לבין האבולה במערב אפריקה ב-2015, בין רעידת האדמה בהאיטי ב-2010 לציקלון במוזמביק ב-2019, בין הצונאמי במזרח אסיה ב-2004 למשבר הפליטים ביוון ב-2015.
מה קורה כשיש אסון? מצלצל הטלפון באמצע הלילה?
מיכל: תלוי באיזה פוזיציה את נמצאת אבל כן, מנסה לחשוב על התקופה הראשונה שלי כשמה שעשיתי היה להוביל משלחות הומניטריות בשנות ה-90, אז ככה זה היה, זה היה, את פנויה מחר בבוקר, ללכת להוציא ויזה ולנסוע וזה מה שהיית עושה, מוציאה ויזה ונוסעת.
מיכל ועינב הם חלק מאותם ארגונים שאיכשהו, עוד לפני שממשלות מבינות מה קורה ומתחילות לדון מה לעשות, הם כבר יודעים כמעט בן לילה לפרוש מחנות פליטים ולטפל באלפי אנשים באזורי מלחמה ואסונות.
מיכל: במובן מסוים, להיות ארגון הומניטרי זה קצת להיות ארגון עם הפרעה כי אתה לא יודע מתי תצטרך פתאום לצאת לשטח ולגדול מאוד או מתי תהיה תקופה מתה. כך שהצוותים תמיד גדלים מאוד מהר וקטנים מאוד מהר, ולכן מאוד קשה לייצר גם ידע ארגוני וגם מוכנות.
השיטה היא הסכמי שת"פ עם כל מיני גופים. זה יכול להיות, בתוכנית המזון של האו"ם ההתמחות היא לוגיסטיקה, אז יש שיתוף פעולה עם חברות השילוח הבינלאומיות כמו פדקס, UPS.
הצלב האדום השוויצרי בעצם יצרו לעצמם גוף של מומחי לוגיסטיקה, מנהלי חברות לוגיסטיקה, שעוברים אצלם קורס ועוברים אחר כך אימוני רענון. ומתחייבים לזה שהם יהיו מוכנים לתת חודש בשנה לנסיעה לסיוע הומניטרי איפשהו בעולם.
בכל מקרה, בכל האירועים האלה, צריך בבת אחת כמויות גדולות של רופאים, אנשי תפעול, שליחים, מהנדסים, ועוד הרבה מאוד דברים. לרוב לא מה שאנשים שולחים.
מיכל: זה גם משהו שקורה הרבה פעמים כשקורה אסון שנוגע בנו בקישקע. כולם רוצים לאסוף בגדים משומשים, שקי שינה, אוהלים, דברים כאלה. בדרך כלל זה לא מה שצריך. בדרך כלל אלה דברים, למשל ברעידת האדמה בנפאל לא נפגעו הבגדים, נפגעו התשתיות. ולכן הצפה של המקום בטי שירטים לא באמת עוזרת.
מיכל מסבירה שהמכולות עם הציוד הלא נחוץ פשוט מגיעות, במשאיות או במטוסים. הן מעמיסות על מי שנמצא בשטח עבודה, שהיא לא העבודה הכי דחופה שיש לעשות. זה קרה אז בנפאל, ועכשיו זה קורה באוקראינה.
עינב: אני שם בצד את בית החולים ששלחו לשם שזה יופי של דבר - מדינת ישראל שלחה שלושה מטוסים של ציוד, שמיכות, תחליפי חלב וכן הלאה. נפלא. אקט הומניטרי נפלא. רק מה? הרכש של הציוד, השינוע, הדלק, ההטסה, דורשים כל כך הרבה משאבים, וגם בקליטה בשטח, אז פתאום מגיעות מכולות ואז מי אחראי על המכולות האלה? מי מחלק אותן? למי אני נותן אותן? מפזר לקהילה? למנהיגים? לארגונים?
הצפה במוצרים מעבר לים גם פוגעת עוד יותר בכלכלה המקומית, שגם ככה נמצאת במשבר.
אחד הדברים שיותר מומלץ לעשות זה להעביר כסף. ואז מסתמכים על הכלכלה המקומית. לא להטיס לשם דברים. לא יוצרים פקק של מכולות. קונים בסופר המקומי או במכולת המקומית בדיוק את מה שהפליט צריך. הרבה יותר זול לי לקנות חיתולים בפולין מהספק המקומי, שיכול לתת לי לאורך זמן את אותו חיתול שהאמא כבר תכיר מאשר להתחיל לשנע מהארץ.
לאנשי סיוע הומניטרי יש מלוא החופן סיפורים מגוחכים על נשמות טובות ששלחו סחורה מיותרת למקום הלא נכון. קורבנות הצונאמי במזרח אסיה ב-2004 קיבלו מעילי חורף, נעלי עקב וחליפות סנטה קלאוס. לאחר רעידת האדמה בהאיטי יצרן מקררים טוב לב שלח למקום מכולה מלאה במקררים שלא התאימו למתח ברשת החשמל המקומית. קרבנות של אסונות טרופיים קיבלו משחות לכוויות קור; קרבנות הרעב בסומליה קיבלו תרופות משלשלות; ולמחנות הפליטים ברואנדה נשלחו כפפות סקי.
אבל האנשים שעוד יותר מעצבנים את מיכל ועינב מאלה ששולחים שמיכות ובגדים לגבול אוקראינה, הם אלה שמגיעים לשם.
עינב: ראינו הרבה גופים שהם לא ארגוני סיוע הומניטרי. ישראלים שאצו רצו באמת עם כל הרצון הטוב לעזור שם. באים ארגונים לא מקצועיים ויכולים לחלק תרופות שסותרות אחת את השנייה או במנה הלא נכונה, והפליטים יקחו מה שנותנים להם. בלי שיש תיאום בין המערכים. אני שם בצד את הנזק שנגרם למדינת ישראל, כי האו"ם קרא לישראל רשמית במשבר הנוכחי - חברים יקרים, נא להפסיק לעודד לשלוח לפה ארגוני סיוע לא מקצועיים.
לא רק אנשים שבאים לחלק דברים מעצבנים את הארגונים ההומניטריים. גם מתנדבים, שבאים לעזור.
צליל: אני אגיע, אני עוד זוג ידיים עובדות, אני יכולה לחלק אוכל, לסדר, מישהו יתן לי משהו לעשות. קח ילדים ואטפל בהם, ההורים שלהם לא פנויי לזה. הנה עזרתי.
עינב: אוקיי. אז תמיד יהיה משהו לעשות. תמיד יהיה עוד כוס תה לתת, תמיד יהיה עוד, ארגז לסחוב. תמיד. אבל בסוף השאלה מה עומד מול מה. מה זה משרת אצלי? את הרצון לתת והאגו והרצון לממש והכאב של הזדהות עם המין האנושי. בסדר. בתוך זה אני לא מכניס את הדיון, אנחנו שוכחים להסתכל על השכנים שלנו. אנשים אצים רצים לפולין, שוכחים, בוא תסתכל על השכן שלך, על האזרח הוותיק, עולה חדש.
היציאה האינדיבידואלית עלולה לייצר נזק הרבה יותר גדול מתועלת. אמרת, אני באה לשחק עם הילדים. אבל הדרך לייצר את הרווחה להורים היא לא בהכרח לשחק להם עם הילדים ולקחת את תפקיד ההורים.
ההורה עכשיו נמצא בסיטואציה מול הילד שלו, נמצא בסיטואציה של אולי, המקום ההורי שלו נשבר. הוא כבר לא סופרמן הוא נכשל, הוא לא מספק את הצרכים של הילד, קר לו וכן הלאה. לשחק עם הילדים זה לא משרת את המטרה. כי המטרה שלי זה השיקום. המטרה שלי זה החיזוק של הדיגניטי. והכבוד, ואת זה אני לא עושה בזה שאני משחק עם הילד אלא בזה שאני בא ומחזק את ההורה.
אז אנשים שאין להם ידע איך לעזור לאנשים במצב אסון או מלחמה יכולים לגרום נזק. זה מובן.
אבל זה לא נגמר בזה.
פאוזה
המטרות של סיוע הומניטרי הן הצלת חיים, והפחתת סבל, תוך שמירה על כבוד האדם. תעשיית הסיוע ההומניטרי הבינלאומית גדלה במהירות לאורך שנות ה-90 והיום היא מגלגלת למעלה מ-30 מיליארד דולר בשנה. כ-25 מתוכם מגיעים מממשלות, והשאר מתרומות של חברות ושל אנשים פרטיים. היא מעסיקה למעלה מ-550 אלף בני אדם ברחבי העולם. כמעט מחצית מהם הם עובדי הצלב האדום ועובדי סוכנויות הסיוע של האו"ם, כמו תכנית המזון, סוכנות הפליטים של האו"ם, יוניצף, וארגון הבריאות העולמי. שחקנים גדולים נוספים הם ארגון רופאים ללא גבולות, CARE ו-save the children. ואחריהם עשרות אלפי עמותות בינוניות וקטנות, ארגונים דתיים וארגונים מקומיים קטנים. סך הכל על פי ההערכות קיימים כ-40 אלף ארגונים ובאזור אסון אפשר למצוא יותר מאלף ארגוני סיוע. הם מתחרים על תקציבים של האו"ם ושל ארגונים בינלאומיים וממשלות, וגם מגייסים תרומות בעצמם.
התורמות הגדולות ביותר של תקציבי סיוע הן ארה"ב, קנדה ומדינות האיחוד האירופי, וכן טורקיה ואיחוד האמירויות שקולטות פליטים רבים מהמדינות השכנות. תקציב הסיוע של ישראל לסיוע בינלאומי הוא מהנמוכים ב-OECD, פחות ממיליארד שקל בשנה. הוא כולל את התקציבים המיועדים לקליטת עלייה מאתיופיה.
הלקוחות של התעשיה הזו הם 274 מיליון בני אדם החיים באזורי משבר, אזורי הסיוע העיקריים היום הם אפגניסטן, סוריה, תימן, מיאנמר, אתיופיה, האיטי ודרום סודן. זה לפני המשבר באוקראינה. על פי האו"ם מספר הפליטים גדל בשנת 2021 ב-10 מיליון.
מיכל ועינב מסמנים את הרגע שבו התעשיה הענקית הזו החלה לסובב את הספינה ב-2005. הצונאמי באוקיינוס ההודי ב-2004 הדגיש את הבעיות שהיו קיימות כבר קודם.
מיכל: זה היה אירוע בסדר גודל שלא הוכר לפני כן. הצונאמי פגע ב-13 ארצות משני צדי האוקיינוס, הגיע לסומליה ולאינדונזיה והמון איים. היה מאוד קשה לנהל את האירוע. ומה שקרה זה שבעצם, היו מקומות, שהיו מאוד בעין התקשורת, ושאליהם הגיע המון סיוע, והיו מקומות שלא הגיע אליהם בכלל סיוע. נוצר מצב שיש תחרות בין הארגונים על סיוע במקומות מסוימים ומקומות שלא מקבלים עזרה.
מתוך 6 מיליארד דולר שגויסו למען נפגעי הצונאמי, 2 וחצי מיליארד זרמו לאינדונזיה, להודו ולסרי-לנקה, אבל בורמה, מלזיה וסומליה קיבלו רק שבריר מהעזרה, על פי נתוני האו"ם. את הכסף הוציאו הארגונים על מזון, מחסה ומים, אבל הסעיף הגדול ביותר בתקציב הוא חצי מיליארד דולר, שלא נודע מה עלה בגורלם.
מאות הארגונים שהגיעו לאזורי האסון פעלו ללא שום תיאום ביניהם. ארגון הבריאות העולמי שלח חיסונים לילדים באזור מסוים באינדונזיה, וגילה שארגון אחר כבר חיסן את אותם ילדים.
העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן תיארה בספרה "תעשיית החמלה" חלק קטן מהבלגן באזורים באינדונזיה שהוצפו. "כפריים בכפרים מוצפים נבדקו על ידי שלושה רופאים שונים שאיש לא ידע מה רשם האחר. חלק מהרופאים רשמו אבחנות שגויות כי לא היו בקיאים במחלות ובטפילים במקומיים".
אבל הנזק שעלולים לגרום ארגוני סיוע הוא לפעמים הרבה יותר גדול מבלגן.
מיכל: כשמתחיל הסיוע הבינלאומי, יש עלייה משמעותית במחיר של הכל. כי מגיעים המון עובדי סיוע. החדרים במלונות מתמלאים והופכים להיות מאוד יקרים, הרכבים הופכים להיות מאוד יקרים.
תנסי לשכור דירה בקאבול, 5000 דולר לחודש. אין דירות, כל הדירות הטובות נשכרות על ידי עובדי סיוע.
באזורי מלחמה, מי שיכול להשכיר דירות ומכוניות לעובדי הסיוע, הם אותם ראשי מיליציות ומנהיגי ארגוני מורדים שגרמו לאסון ההומניטרי מלכתחילה.
מיכל: למי יש את הרכוש אחרי מלחמת האזרחים? ל-warlords, להם היתה אפשרות לבזוז וכו'.
השחקנים ההומניטריים מתחילים לחפש דירות ורכבים, מי נותן להם את זה?
אותם אנשים שלפני זה היו וורלורדס. החלשים ממשיכים להיות חלשים והחזקים מתחזקים גם בזמן שבו אתה נותן סיוע הומניטרי.
ארגוני טרור ומיליציות חמושות דורשים לעצמם נתחים מהסיוע בתמורה לכך שיאפשרו לו להגיע לאוכלוסיה. על פי הערכות, באזורי מלחמה ארגוני טרור ומורדים לוקחים לעצמם כ-30 אחוז מהסיוע.
כל הכספים האלה כמובן מתדלקים את המלחמות, וממשיכים את מעגל ההרג והאומללות.
גם כאשר מצליחים להגיע לאוכלוסיה במצוקה, השאלה מי במקום יחלק את הסיוע היא קריטית.
עינב: ראינו במוזמביק ארגונים רציניים שהיו, בגלל שהיו הצפות, היו נוחתים עם שקי אורז עם מסוקים בכפר, לכמה דקות, ומורידים שקי אורז. למי אתה מביא? לנציג הקהילה, ואותו נציג הוא מנהיג כפר שיש לו כח ומשמעות. הוא אמור לדעת מי יכול לקחת מה ולחלק באופן שוויוני. אבל, מה שראינו שם במוזמביק, שאותם מנהיגי הכפר לא חילקו את זה, הם ביקשו בתמורה למתן אותם שקי אורז למשפחות, היו מבקשים מאותו אב משפחה, תן לי את הבת שלך ללילה ותקבל שני קילו אורז
זאת אומרת, אני מביא את ההון שלי ואת המשאבים שלי ויוצר נזק שאולי בכלל היה עדיף לי לא לחלק שם את האורז.
אחד הפתרונות הוא לתת את הסיוע לנשים.
מיכל: כי אחד הדברים שמחקרים מראים זה שאישה שתקבל כסף או משאבים תשקיע את זה במשפחה. אבל גם אז צריך לתת בצורה בטוחה שזה לא ייצר לחץ או מצב שבו זה יגרום להפעלת אלימות כלפיהן.
הניצול הזה הוא לא נחלתם של המקומיים בלבד.
עינב: עובדי סיוע בכירים פעלו במה שנקרא ניצול מיני, אותו ניצול של חולשה.
הדוגמה הכי גדולה היתה עם מנהל באוקספאם. באיזה מדינה במרכז אפריקה גילו שהוא, ניצל נשים.
גם שחיתות ממשלתית מונעת מהסיוע להגיע למי שצריך אותו. בליבריה, למשל, משלוח של כסאות גלגלים עבור נכי מלחמה חולק על ידי עובדי הממשלה לבני משפחתם והם השכירו אותם ליזמים קטנים. כסאות הגלגלים שימשו לעמדות גלידה וחנויות ניידות, ונכי המלחמה המשיכו לגרור את עצמם ברחובות.
אבל לדעת עינב את המילה שחיתות אפשר לפרש בעוד דרכים.
מעבר לשחיתות הקלאסית שכל אחד מאיתנו יכול לתאר יש פה גם עניין של שימוש רע במשאבים. ודוגמה. חלק מהנהלים של ארגונים. אבל זה יוצר מצב שאני נאלץ, כאילו נאלץ לקחת מלון ב-90 דולר ללילה עם ארוחת בוקר דשנה ולישון בחדר שלי, עכשיו זה שעובד סיוע צריך לשמור על הביטחון שלו ועל הרווחה הנפשית שלו, אני לא רוצה לישון עם הפליט, אני צריך לישון ולאכול כמו שצריך כדי לחזור בבוקר לסייע ולעבוד. זה מצריך מנוחה, אני לא הפליט.
אבל זה הרבה פעמים בא באיזשהו שימוש בתקציבים שאני אומר רגע, הבן אדם ברחוב חי מדולר ליום ואני בלילה מוציא 90 דולר. כי יש נהלים שיש מאחוריהם שכל. האם זה לא שימוש בעייתי בכסף? אני לא יודע, זה לא שחיתות, זה שימוש שהיה אפשר לנצל אותו יותר טוב.
ויש מקרים בהם קיומם של הקורבנות רווחי מכדי שמישהו יוכל לשפר את מצבם. אחרי מלחמת האזרחים בסיירה ליאון הוקם מחנה לקטועי איברים, אבל רופאים ללא גבולות שניהלו את המחנה דיווחו שהניסיון לשקם את כרותי האיברים נכשל. המחנה הפך לאטרקציה לארגונים מכל הסוגים שרצו לצלם את כרותי האיברים כדי לגייס תרומות, והארגון דיווח שהנכים מעדיפים להסתובב ללא הפרוטזות שלהם כי צוותי הטלוויזיה משלמים להם על כך.
לינדה פולמן מתארת בספרה כיצד לאורך יומיים שבהם היא שוהה במחנה מגיעים אליו בזה אחר זה ארגונים דתיים, פוליטיקאים וארגונים, מחלקים בגדים, תרופות וצעצועים. בכל מקום במחנה יש ערימות של פרוטזות מיותרות, שהגיעו בלי שהתבקשו.
עינב: חלק לא קטן מהפעמים נוצרת הדדיות של תלות. בין ארגוני הסיוע לאותו מקבל סיוע כי אותו ארגון שפועל במדינה שצריכה את אותו סיוע. אותו עובד סיוע ממשיך להתפרנס מאותה משכורת והוא מרגיש טוב עם עצמו כי הוא עושה עבודה טובה, אתית וערכית, ואותו מקבל סיוע זה נוח לו כי הוא ממשיך להיות מוזן ומאכילים אותו ומספקים לו עבודה וכל הדבר הזה התפתח לכדי תפיסה שלמה שקוראים לה תאוריית התלות. יותר מדי אנשים להמשיך לתחזק את המצב הזה. בעולם אידאלי ארגוני הסיוע לא היו קיימים. כל הסיוע היה ניתן על בסיס המענה המקומי.
אז איך עושים סיוע הומניטרי בלי לגרום נזק? השינוי התחיל אחרי הצונאמי ב-2004, אחרי שבארגוני הסיוע הגדולים הבינו שמשהו לא עובד כמו שצריך. ברפורמה, שהוביל האו"ם, חולק עולם הסיוע ההומניטרי לנושאים: בריאות, חינוך, מים וביוב, תקשורת, בטחון תזונתי ולוגיסטיקה. בכל תחום נבחר ארגון מוביל.
מיכל: יצא לי הרבה שנים להיות מעורבת באשכול הלוגיסטי. מי שמוביל אותו הוא תכנית המזון של האו"ם. בכל פעם שנוצר אסון, שיש צורך בסיוע הומניטרי, וברגע שהמדינה המקומית מבקשת את הסיוע, בעצם מופעל הארגון המוביל מתחיל לאסוף מידע ולהעלות אותו לאתר אינטרנט ייעודי.
מעלים אליו כל ידע שמצליחים לאסוף, איזה דרכים עבירות ואיזה לא, איך אפשר להכניס ציוד דרך הטסות בינ"ל, איפה יש מחסנים, דברים כאלה.
החלק השני הוא לדאוג לפלטפורמה לשיתופי פעולה.
בדרך כלל בתחילת אסון זה יהיה ממש פגישות יומיות וכל מי שרוצה לדבר על הלוגיסטיקה במענה הומניטרי יודע שהוא יכול להגיע בשעה הזאת כל יום ולהיפגש עם כל השחקנים שעוסקים בנושא הזה.
החלק השלישי הוא למצוא פתרונות לבעיות. בזמן התפרצות האבולה בליבריה, למשל, מיכל לקחה חלק בהובלת התחום הלוגיסטי.
לאבולה היה את כל האוברולים הגדולים והמסכות וזה היה ציוד שדורש הרבה מאוד מקום ולא היה בנמצא מקום שבו אפשר לאחסן אותו, בטח שצריך לתת מענה לאבולה במדינה שלמה. הממשלה הקדישה אז את האצטדיון הלאומי כמקום שבו יצרנו את רשת המחסנים הלאומית וחוץ מזה עוד מקומות שונים. אז זו דוגמה לאיזשהו, שירות, לוגיסטי שכל הקהילה ההומניטרית היתה צריכה ואנחנו היינו מסוגלים לתת לו מענה.
קבוצת אנשי סיוע הומניטרי בשם sphere התחילה תהליך של למידה מהניסיון ויצירת סטנדרטים לטיפול בנפגעים ובפליטים, כך שמי שמקים מחנה פליטים במדבר לא יצטרך להבין מאפס איך עושים את זה.
היום זה חוברת של 400 עמודים שמתורגמת לעשרות שפות שמתחדשת כל כמה שנים עם העדכונים ועם השיקולים ועם תהליך הלמידה. בתוך אותם סטנדרטים של איך אני מנגיש איקס ליטר מים לאדם במדבר שהוא ילד או איך אני מייצר שירותים שהם בטוחים למבוגרים, או מה המרחקים בתוך אוהל, או כמה ליטר מים אדם צריך. האם זה שאני מביא לו משאית מים ליד המחנה זה מספיק? לא. אני צריך לוודא שהמים מתועלים למקום בטוח, שיש נגישות לילדים ומבוגרים, שזה מספיק רחוק כדי לא לייצר זבובים אבל מספיק קרוב כדי שיהיה קל לחבר'ה שניגשים. זה צורת חשיבה שאותו ספיר מנסה לעגן. ככה שאני מגיע אני לא צריך להמציא כולם אני יודע מה הדברים שאני צריך לדאוג להם… האם בניתי את האוהל האם אני מספק את התרופה באופן ההולם ביותר, האם אני לא שוכח את האישה בעלת המוגבלות. זה הספיר.
המשבר באוקראינה מעמת את אנשי הסיוע ההומניטרי עם בעיות חדשות, שלא התקיימו באזורי מלחמה אחרים.
עינב: מה אני רואה באוקראינה, אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחרת, מתפרק התא המשפחתי! התפרק העוגן המשפחתי. אנשים וזקנים וילדים שהם מלכתחילה אוכלוסיה מוחלשת. הגברים נשארו שם. זה לא שאפשר לסחוב איתך ציוד וכסף. אתה סוחב מה שיש לך על הידיים. ומה אתה כבר יכול לסחוב. נכנסו באוטובוסים ומכוניות אז אין מקום לעגלות. אז מה שיש לך על הידיים ותו לא
אז הפגיעות של נשים בסטינג הזה. הסיטואציה מחזירה אותן לרמת פגיעות עוד יותר משמעותית. מציעים להן טרמפים. קולגות וחברים מספרים לי. מסתובבים כל מיני, אני משתדל לא לקלל לך בפודקאסט, כל מיני כאלה מסתובבים עם הרולס רויסים ומחפשים לקחת את הנשים והילדים.
מיכל: אותי מה שמפחיד במלחמה, באוקראינה, בכלל לא קשור לאוקראינה ולרוסיה אלא למה שהן מייצרות. רוסיה ואוקראינה הן מיצרניות החיטה הגדולות בעולם. רוסיה מס' 1 נדמה לי, אוקראינה מס' 4. ואני מפחדת ממה שזה יעשה במקומות אחרים בעולם, שבהם גם ככה יש כלכלות שהן מאוד מאוד חלשות, שכרגע נמצאות על הקצה אחרי שנתיים של קורונה, אחרי שנים שבהן באופן כללי יש שיבוש של סיוע הומניטרי. והעובדה שעכשיו, יווצר גם מחסור, עולמי במזון, ובחיטה, אני מפחדת שזה הולך להיות כדור שלג במקומות אחרים שאנחנו עובדים בהם, במדינות שהן לא בOECD. גם מבחינת משמעות החיטה וגם מבחינת המשמעות של זה שאירופה והמערב כרגע עסוקים בעצמם, לא מהיום אבל עכשיו עוד יותר.
מי ששומע את זה ונורא רוצה לעזור, איך כן לעזור לאוקראינה? לפליטים שפה אולי?
מיכל: הייתי תמיד בודקת מה האנשים שעובדים עם אותם אנשים אומרים שצריך. לא לעשות דאמפינג. אומרים שיש פילוטות בחולון והן צריכות מעילים? זה מה שלהביא לשם. לא שום דבר אחר.
עינב: להרים טלפון לארגון מסילה זה ארגון שפועל עם הפליטים בתל אביב.
ויש עוד דבר אחד שלא דיברנו עליו. מה גורם לבן אדם לעזוב את המדינה המפותחת שהוא גר בה, ולנסוע למקום מוכה מלחמה, חם מאוד או קר מאוד, לנסות להציל אנשים שהוא לא פגש מעולם וגם לא יפגוש שוב.
עינב: אבא שלי הוא ניצול שואה והוא היה צריך 5 חסידי אומות עולם כדי שהוא יישאר בחיים. ואם היה 4? אם היה 4 היית מדברת עם מישהו אחר עכשיו צליל. ולפעמים אני מסתכל על הסיפור ואומר, אולי אני החמישי של הילד הזה. ברור שזה לא ככה אבל זה מאפשר בתוך אותו כאוס, בתוך אותו עולם שהוא לא מסודר ולא מאורגן ומלא כוונות טובות, אבל אגו וכספים ואינטרסים לא נקיים, להיאחז במשהו ולקוות שזה המלחמה האחרונה.
מיכל: בסופו של דבר ולמרות הסיפורים על האנשים הרעים שעינב סיפר כאן…אני חושבת שהעולם הזה מביא לסיטואציה אינטנסיבית אנשים שכן מחפשים משהו שהוא של, תיקון עולם, של להשאיר אחרי מקום שהוא קצת יותר טוב והמפגש עם אנשים שנמצאים בתוך הקהילה, שהם הגיבורים הכי גדולים, זה קצת נשמע פלקטי.
בסופו של דבר בסיוע הומניטרי אנחנו מגיעים כזרים, אנחנו ישנים בחדר נוח במלון, רואים וחווים דברים וחוזרים הביתה. מי שנותן מענה ראשוני ונשאר אח"כ לאורך זמן הם הפעילים המקומיים, אנשי הקהילה, ובסופו של דבר המפגשים הכי חזקים, אמיתיים, שאני לוקחת איתי מאירועים זה אנשים שהם ילידי המקום שבו עבדתי, המפגשים האלה תמיד הולכים איתי הרבה זמן אחרי שאני עוזבת מקום
אם אתם מעוניינים לעזור לאוקראינה, בכל זאת יש מה לעשות. מיכל ועינב ממליצים להיכנס לאתרים של הארגונים הבאים: ישראייד, נתן, ו-humans for humans, ולתרום כסף או להתנדב.
האזנתם לחיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן.
הנתונים בפרק לקוחים מדו"חות הצלב האדום והאו"ם, ומהספר "תעשיית המחלה" מאת לינדה פולמן, שיצא בהוצאת שלם ב-2012.
אם הפרק הזה עניין אתכם אולי תרצו גם לשמוע את פרק 28 של חיות כיס, "הבעיה שאין לה שם", ואת פרק 198, דולר אחד ליום.
העורכת שלנו היא נעה בן הגיא, את הסאונד עורך אסף רפפורט, סייע בעריכה ונועם ברלחיס. חבריי למערכת הם שאול אמסטרדמסקי ואלון אמיצי. תודה גם לגל ויניקוב.
