cat26608_img817968955.jpg
צליל אברהם

פרק 233: כסף על ים כנרת

המדינה תחליט בקרוב מי יזכה לגור בווילה על שפת הכנרת - עשירי ישראל או מחוסרי דיור שיהפכו למיליונרים. מכרז למתעשר גרסת הפריפריה
  • 28 דקות
חיות כיס
פרק 233: כסף על ים כנרת

מגישים: צליל אברהם ואלון אמיצי, עורכת: נעה בן הגיא, עריכת סאונד ומיקס: אסף רפפורט, סייע בעריכה: נועם ברלחיס, גרפיקה: אור בן אסולי

תמלול של הפרק:

 

צליל: היי, אתם ואתן על חיות כיס. אני צליל אברהם

אלון: ואני אלון אמיצי.

 

אלה: נכנסתם בשער?

צליל: נכנסנו

ואחרי העיקול משהו כמו 50 מטר או 9 עצי תמר יש פנייה שמאלה לתוך דרך עפר, לתוך מטע תמרים. 

 

צליל: נסענו לאורך הגדר, פנינו שמאלה בעיקול, עלינו על דרך העפר ונכנסנו אל תוך מטע התמרים. ושם זה היה. גן עדן. מדשאה שלא רואים את סופה. ציוצי ציפורים, עצים רחבי כתפיים, וריח חזק של דשא קצוץ. 

על הדשא כמה בתים קטנים, ומחוץ להם ספות ישנות ואופניים, ערסלים ואדניות.

ובקצה הדשא - המים. המים הכחולים של הכנרת בחורף, קנים צומחים מתוכם. על רצועת האבנים הצרה כלב מנמנם בשמש, ושקט. קול של מים ושל ציפורים.

אלון: המקום היפהפה הזה היה פעם קיבוץ. קיבוץ האון. היום הוא ישוב קטן עם הרבה אדמות פנויות. ובשביל הזכות לגור בגן עדן הזה אנשים מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף.  

צליל: על חורבות קיבוץ האון אמור לקום יישוב חדש. אבל 20 שנה אחרי שהוחלט לפרק את הקיבוץ, עוד לא נבנה בו בית אחד. במשך השנים האלה מתקיים ויכוח - מי יהיה זכאי לבנות את ביתו על קו המים? האם קיבוץ האון יהפוך לישוב קהילתי למשפחות צעירות? או לכפר נופש לעשירי ישראל?.

צליל: אז השבוע בחיות כיס - כסף על ים כנרת. 

סיפור על מקום שאנשים הגיעו אליו מתוך ציונות ועזבו בגלל עוני, והיום הוא נדל"ן ששווה מאות מיליונים.

על האנשים שנשארו בגן העדן הקטן שבקיבוץ האון -

אלה: לא באנו לפה, ובטח ובטח שהוריי לא באו פה כי תהיה להם וילה על הכנרת.

אלון: מה קורה כשיישוב נמכר לכל המרבה במחיר -

איציק עוז:,היום כל בית שמתפנה פה הוא הופך להיות לווילת נופש. 

צליל: ועל מי שמחליט מה יהיו התשובות לכל השאלות האלה.

עידן גרינבאום: רשות מקרקעי ישראל מתנהגת כמו ספסר קרקעות, ולמדינה יש עוד אינטרסים חוץ מלמקסם את הכנסותיה מהקרקע. 

 

צליל: אתה יודע אלון, כשהיינו שם על שפת הכנרת, נזכרתי שבשיר "קסם על ים כנרת" יש את השורה, "על גל הכסף ידי חותרת", וחשבתי -

אלון: חשבת, אין לך מושג על איזה גל של כסף את חותרת פה.

צליל: לא… חשבתי שבאמת למים של הכנרת בחורף יש צבע כסוף, וכמה שזה יפה.

אלון: מאוד. ממש במקום הזה, ליד המים היפים האלה, התחילה לפני 114 שנים, ב-1908, ההתיישבות הציונית בכנרת.

צליל: ב-1908 הקימו פועלים שעלו לארץ ממזרח אירופה את כנרת המושבה ואת חוות כנרת. שם הוכשרו פועלים עבריים שעלו לארץ ממזרח אירופה, קבוצה שבין חבריה היו ברל כצנלסון ורחל המשוררת. מתוכה יצאו החלוצים שהקימו את דגניה, ואת קבוצת כנרת.

אלון: אזור הכנרת היה מוקד התיישבות חשוב של התנועות הקיבוציות. אחרי דגניה וכנרת, לאורך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, נוסדו בית זרע, אפיקים, אשדות יעקב, גינוסר, מסדה ועוד.
צליל: ב-1949, לאחר הסכם שביתת הנשק, סוריה התפנתה מהאדמות שבחלק המזרחי של הכנרת, והן הוכרזו כשטח מפורז, שלא היה ברור אם הוא צריך להיות ריק לגמרי, או שמותר לאזרחים לגור בו. לפני שמישהו הספיק לדון בסוגיה, שני גרעיני נח"ל של ניצולי שואה מפולין ומהונגריה עלו לקרקע והקימו את קיבוץ האון. 

אלון: הקיבוץ לא הצליח כמו שציפו.המצב הכלכלי היה קשה ולאורך שנות ה-50 וה-60 היו גלי עזיבה רבים. אמנם התנועה הקיבוצית המשיכה להזרים למקום גרעינים של הנוער העובד, אבל רובם עזבו. בשיאו היו בקיבוץ כ-180 חברים.

 

אבא שלי הגיע בתור גרעין נח"ל לפה, אמא שלי הגיעה בגיל 17 למחנה עבודה. הם הכירו, התאהבו והקימו את הבית שלהם פה. אני נולדתי פה.

 

צליל: זאת אלה פארן. היא מקבלת את פנינו בבית שלה במה שנשאר מקיבוץ האון, עם פירות הדר, תפוחים ואגסים חתוכים בצלוחיות. היום חיות בהאון רק 34 משפחות, רובן של בני קיבוץ מבוגרים מאוד. 

 

אלה פארן:

תמיד היה קיבוץ קטן ביחס לאזור שאנחנו נמצאים. בית ילדים עד השעה ארבע, בארבע הולכים לבית ההורים, חיי חברה, חוגים, חגים, אירועים, תרבות.

 

צליל: לאורך השנים הקיבוץ ניסה להקים עוד ענפים, כמו כפר נופש, ותחנת דלק, היתה אפילו חוות יענים. אבל החובות הלכו וגדלו. 

 

יאיר אדלר:

היה להם חוות יענים, היו להם בריכות דגים היה להם תמרים ובננות וחקלאות, כל הדברים האלה קרסו לנגד עיניהם, 

צליל: זה יאיר אדלר, הוא שוכר דירה בקיבוץ האון עם בת הזוג שלו.

יאיר אדלר:

יש פה אנשים עתיקים שקוראים לזה קארמה רעה, קללה, לא משנה מה. שום דבר לא הלך בקיבוץ הזה.

יש איזה בדיחה ישנה על הקיבוץ אפילו אם בקיבוץ האון, לפני ההפרטה, היו מייצרים ארונות קבורה, אז אנשים היו מפסיקים למות. 

צליל: בשנות ה-80 לקיבוץ היו חובות של 70 מיליון שקלים. הוא זכה להסדר ו-50 מיליון מתוכם נמחקו.

 

אלה פארן:

והיה צריך להתחיל להתנהל כמו משפחה בעיר שנקלעת לחובות ומתחילה לצמצם. אז הילד לא הולך ללמוד שיעור נהיגה, או שהולך לעבוד בשביל שיעורי נהיגה, או שהוא הולך ללמוד לעבוד כדי לממן את הלימודים שלו. אז באון התחילו לשים גרזנים לקצץ ולקצץ ולקצץ. עוד הייתי על התפר, אני למשל הייתי צריכה לעבוד שנה בקיבוץ כדי לקבל את הלימודים מהקיבוץ. אני עבדתי שנה ולא קיבלתי את הלימודים מהקיבוץ כי כבר לא היה כסף. 

 

צליל: אלה הלכה ללמוד, ועזבה את הקיבוץ.

 

אלה:

 היה גל עזיבה מאוד מאוד גדול, היו פה חיים מאוד מאוד קשים ברמה של אה חלוקה של 20 שקלים למשפחה ל- לשבוע' שאין כסף. אין. אין לקיבוץ כסף

 

צליל: למרות הפוטנציאל הגדול שבמיקום על שפת הכנרת, הקיבוץ לא הצליח להיחלץ מהחובות. הוא מכר את כפר הנופש שבבעלותו ואת תחנת הדלק שהקים, אבל גם זה לא הספיק.

אלון: ב-2002 הממשלה החליטו לפרק את הקיבוץ ולהפוך אותו ליישוב קהילתי. 

צליל: עברו עוד 5 שנים של דיונים עד שהוחלט על המתווה של הפירוק.

ארכיון: 

קיבוץ האון מגיע לסוף  דרכו. בית המשפט העליון אישר את פרוקו והפיכתו ליישוב קהילתי. 

כבר יותר מעשור שהקיבוץ במזרח הכנרת אינו מתפקד. הנכסים המניבים במקום - כפר הנופש תחנת הדלק וענפי החקלאות כבר נמכרו ליזמים פרטיים.

 

צליל: כל חבר קיבל לבעלותו את הבית שלו, את השטח מסביב לבית, ופנסיה של 2400 שקלים בחודש.
אלון: באותו זמן, אלה החליטה לחזור. להיות חלק מהיישוב הקהילתי שיקום על חורבות הקיבוץ שגדלה בו.

 

אלה:

 חזרתי לפה כשנולד לי הילד הראשון, התחתנתי. חזרתי כשהוא היה בן חודשיים. אמרו לי 5 שנים, גג 5 שנים השופלים מגיעים. אחרי 5 שנים אין, זה אין, כבר רואים את האור בקצה המנהרה. היום הוא בן 16, ואני עדיין מחכה.

 

צליל: ב-2011 הפירוק יצא לדרך. אדמות הקיבוץ הוחזרו למדינה, או ליתר דיוק למנהל מקרקעי ישראל. הקרקע שהוחזרה תוכננה מחדש. במפת התכנון אפשר לראות רחובות ארוכים וצרים, שלאורכם מגרשים לא מאוד גדולים, של שליש דונם, ועל כל אחד מהם אמור לקום בית צמוד קרקע. בחלק הרחוק ביותר מהמים יהיה רחוב ובו בתים בני 2-4 קומות, שמהחלונות שלהם יהיה אפשר לראות את הכנרת. סך הכל מתוכננות בהאון 248 יחידות דיור. הבתים שבתחילת הרחוב יהיו ממש על המים, ואלו שבקצה הרחוב יהיו גם, מאוד קרובים למים.

אלון: אבל התכנון נשאר על הנייר. מעט התושבים שנשארו בהאון המשיכו לחכות ליישוב החדש שיקום.
צליל: אלה לא אוהבת שאומרים שהאון הוא "קיבוץ נטוש". הוא קטן מאוד, אבל קיים.

 

אלה:
ביום יום זה לא משפיע. אני גרה פה ופה יש שכנים שגרים ופה יש שכנים שגרים ושמה יש שכנים. הוא לא נטוש.  

אלון: אז למה הם מחכים בעצם? למה היישוב הקהילתי לא קם?

צליל: כי כדי שהיישוב יקום, צריך לבנות אותו. וכדי לבנות אותו, צריך למכור את האדמות שלו. ובשביל למכור צריך להחליט קודם כל למי מוכרים.

 

צליל: אהלן

איציק: ברוך הבא

צליל: אתה איציק?

איציק: כן

צליל: שלום אני צליל.

איציק: נעים מאוד 

צליל: נעים מאוד

איציק: אין לכם קורונה?

 

צליל: זה איציק עוז, והוא ראש הוועד של כנרת המושבה. כדי לפגוש אותו אנחנו עוזבים את האון, ונוסעים לאורך השפיץ הדרומי של הכנרת, עד לחצר כנרת, שנמצאת בחלק הדרום מערבי שלה. 

אלון: אותה חצר מפורסמת עם מבנים עשויי בזלת בני יותר ממאה שנה, שבה רחל המשוררת וברל כצנלסון למדו חקלאות.

 

איציק עוז:
מכאן יצאו עולים החדשים שהגיעו לכאן מהעליה השנייה, להקים את ההתיישבות בעמק הירדן. זו הראשית.

 

צליל: כשמרימים את המבט מעל לחצר כנרת, רואים מעליה, במעלה ההר, את כנרת המושבה. אבל כנרת המושבה כבר לא נראית כמו שאתם חושבים כשאתם שומעים את המילה מושבה. על ההר מתנוססות וילות ענק, עם בריכות שמשקיפות לכנרת.

 

איציק עוז:

 היום כל בית שמתפנה פה הוא הופך להיות לוילת נופש. או לצורכי תיירות, או דירות נופש של בעלי הון שקונים פה מגרשים, בונים בתים עצומים, והם מגיעים לפה בסופי שבוע, חגים ובקיץ 

צליל: רגע אני רואה פה שלט, מתנהגים אחרת במושבה כנרת חל איסור מוחלט על הפעלת מערכות הגברה וקריוקי 

איציק: נכון, מה הבעיה שלנו,  פשוט הורסים ורומסים את כל מה שאנחנו בנינו פה, הרעש הוא בלתי נסבל לשמחתנו המועצה נרתמה וכרגע יצאו צווים לסגירת חלק גדול מה-וילות נופש האלה.

 

אלון: בחיפוש באתר איירבנב אפשר למצוא כרגע 20 בתים בכנרת המושבה. הוילות היקרות ביותר עולות יותר מעשרת אלפים שקלים ללילה אחד.

צליל: המחירים של הבתים בכנרת כל כך עלו, שיש תושבים שלא עומדים בפיתוי.

 

איציק עוז:

זה מאוד מפתה כשהבית של, עם העלות שלו פה מגרשים נמכרו ב-60 אלף שקל, בזמנו שהאדמה היום שבה כשני מיליון שקל ובית שנבנה עם כל הגודל הזה שני מיליון, 2.5 מיליון שקל או 3 מיליון ואתה מוכר ב-4 פלוס 5 ו-6 ויש בית שנמכר פה ב-13 מיליון שקל, לא מזמן. אנשים מוכרים, עושים אקזיט ממש אקזיט 

 

אלון: אוקיי, אז לאנשים שקונים בתים בכנרת המושבה יש כסף. איפה בדיוק הבעיה פה?

צליל: גם אני שאלתי.

 

איציק עוז:

ביישוב שלנו היום אין בו ילדים כמעט. לא נולדים תינוקות. אני יכול להגיד שבשנה האחרונה לא נולד פה תינוק. מה שקורה שהישוב הזה הולך ומזדקן ואם אנחנו רוצים קהילה ואם אנחנו רוצים התיישבות בעמק הירדן ובמושבה אנחנו צריכים לאפשר לזוגות צעירים לבוא ולחדש את המקום.

הדבר הכי הכי קשה קרא לי כשנכנסתי לתפקיד שנאלצתי לסגור פעוטון. זה בנפשנו, אנחנו רוצים לראות ילדים פה, אנחנו גם רוצים התחדשות. אז מה אם המקום שלנו יפה? יש לנו את הזכות להשאיר מאחורינו ישוב משגשג עם קהילה. ועם עתיד. בלי ילדים אין עתיד.

צליל: ומה שקרה בכנרת הוא בדיוק, אבל בדיוק, מה שחוששים התושבים שיקרה בהאון. זה שוב יאיר מהאון.

 

יאיר אדלר:

בגלל שהדברים מתחילים לזוז ויש הד תקשורתי, חבר'ה התחילו להתעניין. אז את רואה כל מיני אנשים באים עם רכב פאר מאיפשהו מהרצליה פיתוח, ומתחילים לשאול איפה הקרקעות, שמענו שיש לכם קרקעות? יש פה משפחה בקיבוץ שמכרה את החצי דונם שלה ב-5.7 מיליון. 

צליל: מה אתה אומר…

יאיר: יש עוד חצי דונם שנמכר ב-2.8 שזה בצד השני של הקיבוץ ליד הכביש הראשי הקו הכי רחוק מהים. אין תקרה. מי הכי עשיר לוקח.

 

צליל: בכנרת רוב האדמות הן אדמות פרטיות. אז אין הרבה מה לעשות, הבעלים של האדמה יכולים למכור באיזה מחיר שרוצים. אבל בהאון, האדמות הן של רשות מקרקעי ישראל. מה שאומר -

אלון: מלחמה.

 

צליל: החמ"ל של המלחמה נמצא במשרד של עידן גרינבאום. 

עידן גרינבאום:

רגע, אויש, שלא יהיה פה תאונות קפה, תאונות קפה אינן קורות הם נגרמות

צליל: עידן אתה יכול להגיד לנו מה אתה עושה בחיים? 

עידן: אני עידן גרינבאום ראש המועצה האזורית עמק הירדן 

 

צליל: במועצה האזורית עמק הירדן 22 יישובים, מתוכם 17 קיבוצים. האון הוא הקטן שבהם.

 

עידן: החזון שלי הוא חד וברור. אומר שבהאון צריך לקום ישוב קהילתי על שפת הכנרת. עם משפחות צעירות יותר ופחות שרוצות לחיות את חייהן כאן בעמק. שרוצות לחנך פה את ילדיהן, שרוצות לעבוד כאן באזור, אולי להקים את עסקיהן פה באזור ולהשתלב במרקם החיים כאן. מאוד מאוד ברור.

 

צליל: רשות מקרקעי ישראל היא זו שמוכרת את האדמות בסופו של דבר, והמטרה שלה היא לקבל תמורתן כמה שיותר כסף. אבל גרינבאום ותושבי עמק הירדן צריכים משהו אחר. הם צריכים אנשים.

 

עידן גרינבאום:
אם מסתכלים מסביב לכנרת, הרוב פה זה קיבוצים, ולא כולם רוצים לחיות אה בקיבוצים. יש פה לא מעט אנשים שרוצים לגור בישובים קהילתיים, והסיפור של האון זה האופציה היחידה ליישוב קהילתי שנמצא כאן באזור הזה. 

 

צליל: אחד המקומות שבהם המחסור במקומות מגורים כאלה מורגש הוא בית החולים פוריה. זה ד"ר ארז און

אלון: קוראים לו און?

צליל: נשבעת. און הוא מנכ"ל בית החולים פוריה, וקשה לו למצוא רופאים.

 

ד"ר ארז און:

אנחנו רוצים רופאים איכותיים בוגרי הארץ, כדי להביא אותם לפה אנחנו צריכים תכנית, שאנשים יגידו וואלה, כדאי לי לבוא, כדאי לי להיפרד מהמרכז, כדאי להפסיד את המרפאה הפרטית שלי ולעבור לצפון, לצורך העניין לבית חולים פוריה. גם כלכלית אבל, ופה מתחבר למה שאנחנו אומרים, בסוף כסף זה דבר חשוב אבל זה לא הכל. 

 

צליל: און מסביר שגם כשהוא מוצא רופא שרוצה להגיע מהמרכז או מחו"ל לפוריה - לרופא הזה מאוד קשה למצוא איפה לגור באזור.

 

ומי שעובר, ביחוד למקומות מרוחקים, הוא מחפש את איכות החיים. הוא מחפש את הבית, שלא יהיה יקר מדי, הוא מחפש את האלטרנטיבה. כי אנשים רוצים שינוי. הם לא רוצים מתל אביב לעבור, בלי חלילה, זה לא שאני, לא מתייג. אם הוא כבר עושה שינוי הוא לא רוצה לעבור לנצרת, הוא לא רוצה לעבור לטבריה, לא לצפת ולק"ש, אם כבר ליישוב קהילתי עם חיי חברה וקהילה עשירים. אם, וזה בהחלט מתחבר להאון או משהו אחר, היתה חבילה יותר כוללת שתיתן, תדאג למגורים, איכותיים. שתדאג לחינוך. שתדאג לתעסוקה, לבן או בת הזוג. 

לעשות חבילה, הייתי קורא לזה חבילת קליטה בפריפריה, אז אולי הדברים היו אחרת. אבל לצערי היום אין שום תוכנית כוללת שמתמרצת בכיוון הזה. ניקח את האון כמשל. במקום לחלק את זה כווילות יוקרה לבעלי ממון, אם כזה פרויקט יקחו ויתנו למחירים עממיים למי שבא לצפון, זה כבר אמירה אחרת.

 

צליל: כדי שכל זה יקרה, עידן גרינבאום רוצה למכור את המגרשים במחיר נמוך יותר. לא לאנשים שרוצים בית נופש, אלא לאנשים שרוצים לגור בעמק הירדן.

 

עידן גרינבאום:
אנחנו הצענו בעצם אה כמה רעיונות, את המגרשים אי-אפשר לשווק לכל המרבה במחיר, בטח לא את כולם. אנחנו מבינים שחלק, חצי, מחציתם או אולי יותר, צריכים להיות משווקים בשיטה הזאת כי גם המדינה צריכה להרוויח את הכסף, הכסף הזה ראוי שייכנס לקופתה. אבל 80- 100 -120 מגרשים צריכים להיות משווקים בשיטה אחרת. לא לכל המרבה במחיר, אלא אולי בפטור ממכרז לחסרי דיור, לכאלה שבאמת יבואו ובאמת רוצים לבנות את ביתם פה. ואם ייתנו לנו מאה מגרשים בשיטה הזאת ויהיו 1000 זוגות ומשפחות צעירות שיירשמו שתהיה ההגרלה ויבחרו את ה-100 המאושרים שיקנו את הקרקע במחיר סביר אבל הם יהיו, יעברו תהליך, שבמהלך התהליך הזה יתברר שהם באמת רוצים לגור פה הם רוצים להיות שכנים שלי. זה זה מה שאני רוצה, לא יותר.

 

אלון: אז זה הסיפור. מנהל מקרקעי ישראל רוצה למכור מגרשים בכמה שיותר כסף ולא משנה לו מה יהיה הייעוד, גם אם אלה יהיו בסוף בתי נופש שישבו ריקים רוב הזמן או שיאכלסו תיירים מזדמנים.
צליל: כן. ועל זה עידן גרינבאום, ומועצת עמק הירדן, ואנשי האון, נלחמים כבר קרוב לעשר שנים, עם רשות מקרקעי ישראל. 

 

עידן גרינבאום:

היו כבר כמה החלטות ברמ"י עצמה שאישרה והבינה את הצורך שלנו כרשות.

ולאחר מכן הם חזרו בהם לצערי. הם חזרו בהם. אח"כ עלה הנושא פעם נוספת לפני 3-4 שנים והיו הסכמות על הכיוון שאליו הולכים ושוב הם חזרו בהם ולצערי הרב יש התעקשות שאני לא מצליח להבין את פשרה.

רשות מקרקעי ישראל מתנהגת כמו ספסר קרקעות, ורשות מקרקעי ישראל שוכחת שהיא בסך הכל רשות, שאמורה להוציא לפועל אינטרסים של המדינה. ולמדינה יש עוד אינטרסים חוץ מלמקסם את הכנסותיה מהקרקע. כמו לפתח את הפריפריה, ליישב אותה, למשוך אליה אוכלוסיה חזקה, מילים כמו ציונות הן לא מילים גסות. בעינינו לפחות

 

צליל: ואתה יודע מה הולך לקרות עכשיו?

אלון: נראה לי.

 צליל: אנחנו הולכים לדבר על רשות מקרקעי ישראל.

אלון: וואו, לפעמים חלומות מתגשמים.

צליל: זה הקטע שבו אנחנו אמורים לראיין את מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל או בכיר אחר. אבל הרשות שמחזיקה ב-93 אחוז מהאדמות בארץ לא חושבת שהיא צריכה לתת הסברים לתושבים שלה, אז אנחנו נעשה את זה בלעדיה.

אלון: הראית להם מה זה.

צליל: במדינת ישראל כמעט כל הקרקעות, 93%, הן בבעלות המדינה. זה נשמע לנו כמו דבר נורמלי, אבל זה לא. אנחנו כמעט המדינה היחידה ב-OECD שבה המדינה אחראית כמעט על כל הקרקעות, על התכנון ועל השיווק שלהן. רק הרשות יכולה לשווק אותן - אגב, לשווק, לא למכור, כי אסור למכור אדמות מדינה. המנהל מחכיר אותן, בעצם משכיר אותן ל-200 שנה. איך הוא עושה את זה? בשנים האחרונות הוא עושה את זה בעזרת מכרזי מינימום. השמאי הממשלתי קובע מה הערך המינימלי של הקרקע, מתפרסם מכרז, והיזמים מתחרים ביניהם מי ישלם יותר על הקרקע. מי שמציע את ההצעה הכי גבוהה - זוכה.

אלון: זה נשמע כמו משהו שממש מעלה את מחירי הדיור.

צליל: או. עכשיו, לכאורה, זה מאוד הגיוני - כי הקרקע הזאת היא רכוש של המדינה, וההכנסות מהשיווק הן חלק מהכנסות המדינה. כלומר, הן של כולנו. אז צריך לשווק אותה במחיר המלא שלה, לשווק אותה בכמה שהיא שווה. בשנה שעברה רמ"י שיווקה יותר ממאה אלף דירות, והכניסה לקופת המדינה כ-20 מיליארד שקל. זה המון.

אלון: ואם ימכרו את הקרקע במחיר יותר נמוך, אז אנחנו נגיד ש"מה פתאום אנחנו סיבסדנו בתים על הכנרת לזוגות מפונקים שבא להם בית ליד המים??".

צליל: וזה באמת מה שאמרנו. בזמן תכנית מחיר למשתכן, בעיתונות הכלכלית, וגם פה בחיות כיס, ביקרנו את כחלון על זה שבהחלטה שלו לא למכור את הקרקע במחיר הגבוה ביותר, הוא בעצם ויתר על משהו כמו 7 מיליארד שקל שהיו צריכים להיכנס למדינה ממסים.

אלון: סבסד ב-7 מיליארד שקל דירות לעשירונים 6-9.

צליל: בדיוק. אז למה לעשות אותו דבר בהאון, או בכל מקום אחר? מצד שני עכשיו, אנחנו בתקופה - תקופה, זה כבר כל חיי הבוגרים התקופה הזו - של מחירי דיור מטורפים, המדינה מנסה להעלות כל מיני מסים, לעשות דיור במחיר מופחת, שכירות לטווח ארוך, כל מיני דברים -

אלון: אבל ברוב המקרים היא עדיין מוכרת את הקרקע במחיר הכי גבוה שאפשר להשיג.

צליל: הדבר המדהים הוא שברפורמה שהפכה את המנהל לרשות, ב-2013, נקבעו גם היעדים שלה - והיעדים שלה הם אפילו לא להכניס למדינה כמה שיותר כסף! בדו"ח ועדת גדיש, הוועדה שגיבשה את ההצעה לרפורמה, נכתב ש"קרקע אינה מקור להכנסות המדינה אלא משאב לאומי לפיתוח ולקידום יעדי הממשלה״.

אלון: ויעדי הממשלה, אם אני לא טועה, הם לא רק להרוויח כמה שיותר כסף לקופת המדינה, אלא גם לפתח את הפריפריה.

צליל: נכון. שרת הפנים אפילו הכריזה לא מזמן, בניגוד לדעות של כל אנשי התכנון, על הקמת יישובים חדשים בגולן, בשם הציונות. וכאן יש יישוב חדש שרוצה לקום, מאוד מאוד קרוב לגולן - אבל עכשיו אנחנו פתאום לא רוצים לפתח את הפריפריה. עכשיו אנחנו רוצים כסף.

אלון: ויש לממשלה עוד יעדים, למשל לבלום את עליית מחירי הדיור.

צליל: אז יש ויכוח מאוד סוער על האם שיטת המכרזים של רמ"י - רשות מקרקעי ישראל - מעלה את מחירי הדיור. על פניו זה נשמע מאוד הגיוני שכן אבל ברמ"י טוענים שלא. במחקר שערכה פרופ' רחל אלתרמן במוסד שמואל נאמן היא בדקה מכרזים של רמ"י, וניסתה להבין דרך ניתוח סטטיסטי האם המנהל גרם לעליית מחירים. התשובה שלה היא לא חד משמעית. דוח של בנק ישראל מהשנה שעברה קבע שרמ"י תורמת לעליית מחירי הדיור, לא בגלל המכרזים אלא כי היא לא משווקת מספיק דירות, וחלק מאלה שהיא כן משווקת הן דירות שבעצם אי אפשר עדיין לבנות בגלל כל מיני חסמים. ברמ"י ענו שבנק ישראל צריכים להסתכל על עצמם, כי הם אלה שאחראים על עליית מחירי הדיור - הם קובעים את הריבית! 

אלון: הו איך אני אוהב ריב טוב בין מוסדות מדינה, באמת פרייסלס. אני מניח אבל שלרשות מקרקעי ישראל יש נקודת מבט אחרת על הסיפור הזה.

צליל: אז כמו שאמרתי ביקשתי כמה פעמים והם לא רצו להסביר לי. אבל הם טענו בעבר שמה שקיבוץ האון והמועצה האזורית עמק הירדן רוצים זה בעצם למכור את הקרקע למקורבים. ושאם המחיר יהיה נמוך אז הם ידאגו דרך ועדת קבלה או בדרך אחרת שמי שיקנה את הבתים זה בני הקיבוץ או תושבי האזור. ב"האון" מתעקשים שהמכירה תהיה פתוחה לכולם. 

אלון: אבל בעצם, גם אם זה יהיה במחיר גבוה או במחיר נמוך ופתוח לכולם, איך אפשר באמת לדעת מה יהיו הכוונות של הרוכשים? גם זוגות צעירים יכולים לקנות דירה בזול ב"האון" ואז יום למחרת להפוך אותה לאייר ביאנבי. יש דרך לפקח על זה?

צליל: אז ברמ"י הציעו באיזשהו שלב פשרה שלפיה המכרזים יהיו לכל המרבה במחיר אבל עם ועדת קבלה, אבל בעמק הירדן חושבים שזה לא מספיק טוב, כי -

 

עידן גרינבאום:

ועדת קבלה היא לא שולחת אנשים למכונת אמת ו-וועדת קבלה היא לא בוחנת כליות ולב ו-ועדת הקבלה לא יודעת אם אותו חבר שלי מתל אביב אה, מההייטק או מכל תעשייה אחרת מוצלחת שיבוא לוועדת הקבלה ויאמר בוועדת הקבלה, חלומי הוא לגור על שפת הכנרת לגדל את ילדיי באווירה כפרית, אה ועדת הקבלה לא יודעת לשפוט את טוהר כוונותיו, ואין לה דרך. וגם אין דרך אחרי שאותו אדם יבנה את הבית, לא ועדת הקבלה, לא המועצה וגם לא רשות מקרקעי ישראל תשלח בלשים באישון לילה מדי ערב לדפוק על הדלתות של הבתים ותראה אם הילדים לבושים פיג'מה ואם הם באמת אוכלו ארוחת ערב בבית ובאמת מתכוונים אה לשהות בו והם גרים בו.

אלון: עידן צודק בנוגע לוועדת קבלה, היא לא יכולה באמת להיכנס למוח של המועמדים. אבל יש מקומות שעושים תהליך קצת יותר יסודי.

צליל: בנטור שברמת הגולן, למשל, יש תקופת מועמדות של חצי שנה בה הרוכשים העתידיים גרים כבר בקהילה לפני שהם מקבלים את האישור הסופי. אפשר לשמוע על זה עוד בפרק 79 שלנו "מחוץ למרוץ".

אלון: יש עוד דרכים להגדיל את הסיכוי שמי שקונה אכן יבוא לגור, כמו לתת עדיפות למי שכבר שוכר דירה במקום. אם אתה גר בעמק הירדן, עובד שם, והילדים שלך לומדים שם, כנראה אתה באמת רוצה להשתקע שם ולא להשכיר. אבל מבחינת רמ"י זה לא על הפרק.

צליל: רמ"י גם שלחו לי תגובה שבה הם כתבו שהמגרשים יימכרו במסגרת תכנית "מחיר מטרה" - שזה לכאורה צעד בכיוון של מה שהמועצה רוצה, אבל הם לא פירטו איך ומתי זה יקרה ומה יהיה המחיר, וגם במועצה אומרים שלא שמעו מהם כלום. בכל מקרה, תכנית מחיר מטרה זו תכנית שנותנת הנחה של 20 אחוז או 300 אלף שקל ממחיר השוק, הנמוך מביניהם. כשמדובר על מגרשים ששווים מיליוני שקלים, זה לא ממש משנה את התמונה.

אלון: בינתיים, 20 שנה אחרי שהוחלט לפרק את קיבוץ האון, המכרז למכירת השטח נדחה שוב, ועדיין לא נבנה אפילו בית אחד.

 

אלה:

על הילדים זה מאוד מאוד משפיע. אין לילדים פה חברה. יש לי פה שתי משפחות שהן חברות מאוד מאוד טובות שלי, ואמא שלי גרה פה, ויש פה אנשים נחמדים מאוד שגרים פה, הייתי רוצה שיהיה פה חיי קהילה יותר, שאני אלך על המדרכות ואני אראה ילדים, ואני אראה משפחות. 

צליל: מה שממש מוזר בסיפור הזה, הוא שזה נראה כאילו זה סיפור של שוק חופשי מול תכנון, נכון? או שנמכור את הקרקע הזו במחיר השוק שלה, כי היא שווה המון כסף, ולמה שנסבסד לזוגות צעירים בית על הכנרת, או, שנחליט מי אנחנו רוצים לגור איפה, ונסבסד את זה, כדי שתהיה קהילה ותרבות ובריאות והתיישבות בפריפריה. אבל זה לא המצב. מי שפה מחזיק את השלט של מחיר השוק - זו המדינה, שלקחה לעצמה את כל הבעלות על הקרקעות ועל התכנון והשיווק שלהן, כדי שהיא תוכל לשלוט בשוק הדיור.

אלון: האמת היא, כשאני חושב על זה, התושבים של "האון" נקטו בעמדה לא כזו מובנת מאליה. הרי אם האון באמת יהיה כפר נופש הם יוכלו למכור את הבתים שלהם בעצמם ולעשות מיליונים. אז הם פועלים ממש נגד האינטרס הכלכלי שלהם.

צליל: נכון, התכנית של המנהל טומנת רווח גדול לאנשי האון. חלקם כנראה באמת יעשו את זה. אבל באופן אולי מפתיע, הם נאבקים נגד התכנית הזאת. כנראה שכסף זה לא הכל בחיים.

 

אלה:
כי מה המנהל בא ואומר לנו: אתם, יהיה לכם וילה על הכנרת, מה אכפת לכם? איכפת לנו, כי לא באנו לפה, כי תהיה להם וילה על הכנרת. המושג הזה של וילה על הכנרת הוא מושג מאוד מאוד כלכלי. ההורים שלי חטפו פה פצצות על רמת הגולן. אף אחד לא בא לגור פה כשההורים שלי רצו פה במקלטים, כשהאחים שלי ישנו במקלטים אף אחד לא בא ואמר: "אה, כי הקיבוץ האון על הכנרת גזל את אדמות המדינה". לא, אז עכשיו כשאנחנו רוצים לקצור את הפירות, ושוב, זה לא פירות שלי, זה לא שאני רוצה… אני רוצה שיבואו האנשים, בנים חוזרים, תושבים שגרים באזור. אילתים מצדי.  

 

צליל: אנחנו חיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן. העורכת שלנו היא נעה בן הגיא, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, סייע בעריכת הסאונד נועם ברלחיס. בהכנת הפרק סייעה רים חנא. במערכת חיות כיס חבר גם שאול אמסטרדמסקי. 

אלון: אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן. תודה רבה צליל אברהם

צליל: תודה רבה אלון אמיצי, ותודה רבה לכם שהאזנתם.