התמלול של הפרק:

אלון: הי, אתם על חיות כיס. אני אלון אמיצי.

שאול: ואני שאול אמסטרדמסקי

 אלון: אתם בטוח מכירים את זה. אתם הולכים ברחוב ומסתכלים על הבניינים מסביב. אתם רואים שורת בניינים חדשים, משופצים ומדוגמים. לאחד יש לובי כניסה מפואר, לזה שלידו יש חלונות ענקיים, ולשלישי מרפסות שמש מעוררות קנאה.

ואז פתאום, בין כל הבניניים המהממים האלה, בולט בית אחד בודד, נמוך, עם צבע מתקלף ודלת שבורה. תקוע ולא שייך לנוף. 

כשהולכים ברחובות של שכונת עג'מי ביפו, המראות האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. פה בניין חדש מהניילונים וצמוד אליו בית ישן ולא קשור. 

כמאל אגבריה:

פה זה דוגמא קלאסית לבנייה חדשה שצמודה לבנייה הישנה בתים של עמידר.
אלון: מי ששמעתם עכשיו זה כמאל אגבאריה.

כמאל מציג את עצמו

אלון: כמאל לקח אותי לסיור בשכונת עג'מי שנמצאת במרכז יפו ממש מול הים.

כמאל גדל בעג׳מי בשנות השמונים. הוא סיפר לי שבימים האלה השכונה נראתה אחרת לגמרי.

כמאל:

יפו הייתה מוגדרת עיר של פשע. עיר של סחר בסמים. אבל יפו של אז היא לא יפו של היום. ואנחנו רואים שהיום גם דירה שעלתה אז, לפני 7 או 8 שנים, בסביבות ה-300 אלף שקל היום היא עולה קרוב ל-2 מיליון שקל.

שאול: יפו היא לא סתם עוד עיר. יפו עיר עם היסטוריה מפוארת של אלפי שנים. עוד לפני הקמת המדינה גרו ביפו גם יהודים וגם מוסלמים, שהיו הרוב בעיר. ב-1946 גרו ביפו 101 אלף איש, 42% מהם מוסלמים, פחות משליש יהודים, והיתר נוצרים. עוד לפני הכרזת העצמאות ב-1948 יפו הפכה לשדה קרב בין יהודים ומוסלמים. במלחמת העצמאות עצמה המחתרות כבשו את יפו, ורוב מוחלט של תושביה הערבים נמלטו מהעיר. בשוך הקרבות התברר שמתוך 70 אלף תושבים ערבים שגרו ביפו לפני המלחמה נותרו רק 4,000 בלבד. אחרי קום המדינה יפו סופחה לתל אביב. היום גרים בה 52 אלף איש, רובם המוחלט יהודים. המוסלמים הפכו למיעוט. וכאן מתחיל הסיפור שלנו.

אלון: רבים מהתושבים הערבים שגרים ביפו גרים בבתים ששייכים למדינה. הם חתמו על חוזה עם המדינה לפני עשרות שנים שהעניק להם מעמד של דייר מוגן. זאת אומרת שהם משלמים שכירות זולה, ממש כמה מאות שקלים, ואי אפשר לפנות אותם.  אבל למעמד הזה, יש תוקף. שני דורות לפי החוק. זאת אומרת סבא מוריש לבן, אבל הבן לא יכול להוריש לנכד. וממתי מתחילים לספור את הדור הראשון? רוב החוזים האלה נחתמו קצת אחרי קום המדינה, אז הרבה מאלו שנחשבים דור שני, כיום הם כבר מאוד מבוגרים. והדור השלישי? ובכן ברגע שהדור השני ילך לעולמו הם יצטרכו להתמודד לא רק עם אובדן במשפחה, אלא גם עם צו פינוי. 

שאול:  ויש להם רק דרך אחת לא למצוא את עצמם ברחוב. לקנות את הדירה שלהם מהמדינה. בתור דיירים מוגנים הם זכאים לעדיפות ברכישת הדירה ואפילו להנחה שיכולה להגיע עד ל-70 אחוז מהשווי של הדירה בשוק.

אלון:  שזו הנחה מטורפת. כששומעים דבר כזה חושבים "וואו המדינה עוד שנייה נותנתת להם את הבית". אבל אנחנו מדברים על יפו, עיר עם נדל"ן מהמבוקשים במדינה. והאנשים שגרים בדירות האלה, רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. ושלושים אחוז מהערך הנוכחי של הבית שלהם זה יכול לצאת אפילו כמה מיליונים.

שאול: וכמה מיליונים זה לא משהו שהם יכולים להשיג. רובם לא יכולים לקבל הלוואה מהבנק ואין להם מי שיעזור להם להשיג את הכסף הזה.
אלון: אבל. אין להם ברירות אחרות. זה או לרכוש את הנדל"ן הכי יקר בארץ. או לגור ברחוב. אין אמצע.

שאול: אז השבוע בחיות כיס, סיפור על יפו, מקום שבו מצוקת דיור פוגשת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היכן שחוזה שנחתם ב-1950 מוביל לצו פינוי ב-2022, ושם את התושבים הערבים במלכוד בלתי אפשרי.

1. ההתחלה 

אלון: מעט אנשים בעג׳מי אנשים מוכנים לדבר בפומבי על צווי הפינוי שלהם מהבית. רבים מהם נמצאים במאבקים משפטיים נגד הפינוי וכל עוד אין פסק דין הם יכולים להמשיך לגור בבית. הם חוששים שאם הם ידברו בתקשורת על המצב שלהם, זה ימשוך אליהם תשומת לב לא רצויה מחברת עמידר, שהיא חברת הדיור הציבורי הממשלתית שמנהלת את הנכסים האלו.
אינסרט מהג'ינגל של עמידר
עמידר גובה את שכר הדירה בכל חודש, היא זו שמוכרת את הבתים והיא גם זו שמוציאה צווי פינוי. הם חוששים שאם הם יהיו על הכוונת שלה זה יגרום לה להאיץ את ההליכים ולפנות אותם מהבית.
אז למרות החשש המובן, כמיל הסכים לספר לנו את הסיפור שלו. 

אני כמיל קופטי. אני בן 49 גר ביפו ברחוב המגיד מדובנה 5. נולדתי בבית הזה וכמעט 50 שנה אני נמצא בתוך הבית הזה. אני גם נשוי, אני אשתי והבת שלי נמצאים פה וגם האחים שלי ואימא שלי שנפטרה לפני כ-8 חודשים.
אלון: הבית של כמיל בולט משאר הבתים ברחוב. הוא לא נוצץ כמו הבניינים החדשים אבל הוא גם לא נראה מוזנח כמו הישנים. מבפנים הוא נראה כמו בית של מעמד ביניים ישראלי טיפוסי. ספת ח', קערת פירות, טלוויזיה גדולה בסלון ומקרר מלא באוכל. בעבור כמיל כל הדברים האלה - לא מובנים מאליהם. זה לא היה ככה כשהוא גדל בבית הזה.
כמיל קופטי:

אנחנו 4 אחים גדלנו בלי אבא. אבא עזב את הבית כשהייתי בן שנה. היו לי אחים שהיו נרקומנים, השתמשו בסמים קשים, היו בכלא. ואמא עבדה לבד כל החיים. והייתה עובדת משק בית, מנקה בתים. והיא דאגה לנו. אבל היינו מצב כלכלי מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. אחים שלי היו גונבים גם אוכל לבית. גם בשביל הסמים שלהם. והרבה שנים הם היו בכלא.
אלון: המצב של כמיל השתנה לטובה בשנות העשרים לחייו. הוא התחיל לעבוד בחברת דן כנהג אוטובוס והכיר את אשתו והם הקימו משפחה. אשתו מטפלת בקשישים סיעודיים במשרה חלקית; והבת שלו סיימה לא מזמן תואר ראשון במשאבי אנוש ופסיכולוגיה, והתחילה לעבוד בעיריית תל אביב-יפו.
שאול: למרות השינויים הגדולים בחייו, כמיל לא חשב אפילו על לעזוב את הבית. הם אמנם כבר לא היו צריכים לגנוב אוכל אבל הם עדיין לא היו במצב כלכלי שיאפשר להם לגור במקום אחר.
כמיל קופטי:
יש לי 3 אחים שכל אח גר בחדר שלו ישן בחדר שלו. אני הכי קטן ואני לקחתי את התיק לידיים איך שאומרים. אני מטפל בכל העניין של הבית.
אלון: כמיל הוא לא רק המפרנס הראשי וזה שמשלם את שכר הדירה עבור כל המשפחה. הוא גם זה שמתמודד עם המאבק המשפטי על הבית. כמיל, כמו רבים אחרים ביפו, נלחם נגד צו פינוי שקיבל מחברת עמידר.
כמיל קופטי:
לא חשבתי על זה את האמת. אני לא רוצה שזה יקרה. אבל תמיד זה בא לי במחשבות. אבל ברוך השם ברוך השם אני עובד עבודה מסודרת, אבל אחים שלי שהם לא עובדים. יש חלק. אחד מהם מבין השלושה, אחד חולה סרטן, עובד אולי שעתיים ביום. יש לי אחד אח שמכור לסמים שלא עובד בכלל. ויש לי אח שעובד פעם כן פעם לא. אני גם דואג להם.
שאול: כמיל אומר שכשהוא גדל ביפו לא היה לו מושג שהבית בו הם גרים לא ממש שייך להורים שלו. שהם דיירים מוגנים שמשלמים שכירות מדי חודש לעמידר ושהוא יהפוך להיות דייר מוגן כדור שני להורים שלו. הוא אומר שאף אחד לא סיפר לו… הוא חשב שהבית בבעלותם ושהוא יוכל להוריש אותו הלאה לילדים שלו. הוא מספר שהמאבק שלו על הבית התחיל כשהיה בן 34 הוא והאחים שלו החליטו לשפץ.

כמיל קופטי:
אני והאחים שלי שנים עבדנו בשיפוצים. הבית הזה המבנה הזה, היה לו סדקים. קירות כמעט נפלו. מאז ששיפצנו את הבית משהו טוב בואו נגיד עם יציקות בטון והשקענו בבית בחיצוני אז אז פנו אלינו עמידר. אחרי שראו את הבית בולט ויפה ועומד טוב אז פנו אלינו עמידר. אבל כשהמצב אז שהמצב היה גרוע לא פנו אלינו.
אלון: זה לא קרה ישר אחרי שהם סיימו את השיפוץ. גלגלי השיניים הבירוקרטיים חרקו לאט. באיזושהי נקודה עמידר גילתה על השינוי בנכס שלהם. המחלקה המשפטית פעלה. בית המשפט ראה את התיק ופסק שיש לפנות את משפחת קופטי. כמיל גילה את כל זה רק כשיום אחד, חמש שנים אחרי השיפוץ, הוא שמע דפיקה בדלת ובצד השני עמד שליח של עמידר.

 כמיל: לפני 10 שנים עמידר בא אלינו עם שליח עם תיק. אנחנו מסתכלים בתיק: צו פינוי מהנכס.
שאול: יש כמה סיבות אפשריות לפינוי, זה לא רק אם עברו שני דורות. השיפוץ שכמיל והאחים שלו עשו בבית לא אושר על ידי עמידר. זאת עילה לפינוי. בנוסף המשפחה של כמיל חלקה בעבר את הבית עם דיירת אחרת. היא נפטרה והחדר שלה עמד ריק. לאורך השנים המשפחה של כמיל התרחבה והם החליטו להשתמש בחדר שלה. זאת גם עילה לפינוי.
אלון: כמיל אבל טוען שהוא לא ניסה להערים או להסתיר משהו מעמידר. הוא לא חשב שהוא צריך לשאול אף אחד על השימוש בחדר או על השיפוץ. כשכמיל היה ילד הוא לא היה מודע שזה בכלל אפשרי שמישהו חוץ מאמא שלו יהיה הבעלים של הבית.
כמיל:
אני בן 49. אני נולדתי בבית הזה פה אבל איך אני הגעתי לפה? אני לא יודע איך הגעתי לפה. אבל מה שאני יודע שהממשלה היא הביאה את האוכלוסייה לבתים האלה. היא השיבה אותם במקום הזה בבתים האלה ביפו.
שאול: כמיל לא טועה. ממשלת ישראל היא זו ששיכנה את אמא של כמיל ורבים אחרים מתושבי יפו הערבים בבתים האלו בעג'מי. וזה קרה מיד אחרי תום מלחמת העצמאות.
אדם רז
המלחמה בעצם טרפה את הקלפים ושינתה את מאזן הכוחות שהיה כאן בין יהודים לבין פלסטינים אבל בואו רגע נתמקד בחברה הפלסטינית.
אלון: זה אדם רז, היסטוריון וחוקר במכון עקבות, מכון לחקר הסכסוך הישראלי-הפלסטיני.

אדם רז:
במהלך המלחמה במשך חודשים מעטים יצאו מן הארץ, ונעזוב כרגע את הסיבות מדוע הם יצאו חלקם ברחו וחלקם גורשו וחלקם יצאו ומסיבות כאלה ואחרות ולא יכלו לחזור, אבל בסביבות 700 אלף פלסטינים יצאו מרחבי הארץ. בסוף המלחמה נותרו בארץ כ-150 אלף פלסטינים, וביפו נשארו ארבעת אלפים פלסטינים. ועכשיו השלטון היהודי נדרש לשאלה: מה יהיה עתידו של אותו מיעוט שכרגע נמצא בארץ? יש שאלות כמו האם הוא יהיה אזרח? האם מגיעים לו אותם זכויות כמו שמגיעים לתושב מקף אזרח יהודי? איפה יתגורר? מה יהיה עם גורל נכסיו?
אלון: המדינה ראתה אז באוכלוסיה הערבית שנשארה בישראל - סכנה לביטחון המדינה היהודית. בחלק מהערים שנשארו בהם תושבים ערבים הממשלה הישראלית הטילה שלטון צבאי. 

אדם רז:

ביפו מתרחשת תופעה שמתרחשת גם בערים ערביות או מעורבות אחרות וזה שהשלטון היהודי מורה על ריכוזם של התושבים, שהם מפוזרים ברחבי העיר בשכונה אחת או שתיים, את תושבי יפו הוחלט לרכז בשכונת עג'מי.
שאול: במקביל לריכוז כל התושבים הערבים בעג'מי, המדינה שיכנה עולים יהודים חדשים בבתים הריקים שנותרו ביפו. ככה היא עשתה גם בערים אחרות בישראל. המדינה השתלטה כך על 40 אלף דירות.

אלון: מכיוון שכבר לא היה מדובר בפעולות שנעשות תוך כדי לחימה, אלא ממש מדיניות, ממשלת ישראל הייתה צריכה בסיס משפטי שיתן לה לקחת בעלות על הבתים ולשכן בהם את מי שהיא רוצה.
אדם רז:
יש קרקעות יש בתים. היה להם בעלים. הבעלות שלהם הייתה רשומה מעוגנת במקרים רבים. זה לא שלפני 48 היה כאן שבטים שהסתובבו ושום דבר לא היה מוסדר. אלא היה מערכת של מס, של מקרקעין, של אדמות. הדברים רשומים ומסודרים. והנה האנשים הללו לא נמצאים פה יותר והמדינה גם לא מתכוונת להתיר לאותם פליטים לחזור ארצה. מה עושים? מותר להשתמש ברכוש? אסור להשתמש? באיזה אופן וכדומה. to make a long story short ב-1950 חוקק חוק דרמטי משמעותי וזה חוק נכסי נפקדים.
שאול: חוק נכסי נפקדים הוא חוק שהכנסת הראשונה חוקקה שאפשר למדינה לקחת לבעלותה כל נכס שבעליו היו נפקדים. אדם נחשב "נפקד" אם הוא לא היה בבית באותה תקופה. וכשאנחנו אומרים באותה תקופה אנחנו מתכוונים לתקופה שבין ה-29 בנובמבר 1947 ועד סיומו של מצב החירום שהוכרז בגלל המלחמה. ואם אתם תוהים מתי מצב החירום הזה הסתיים אני אחסוך לכם את החיפוש בגוגל, הוא נמשך עד עצם היום הזה. אבל עיקר השימוש בחוק נעשה בקום המדינה למטרה מאוד ספציפית.
אלון: בחסות החוק הזה, המדינה יכלה להשתלט על רוב הבתים ביפו. כשהיא ריכזה את התושבים הערבים בשכונת עג'מי, היא במקביל לקחה לבעלותה את הבתים שהם השאירו מאחור. ולאותם תושבים שהיא שיכנה מחדש, המדינה נתנה את הדיל הבא: הבית החדש שלכם בעג'מי לא יהיה בבעלותכם. אתם תשלמו דמי מפתח, כלומר סכום כסף חד פעמי, ובנוסף שכירות חודשית. ובתמורה לדמי המפתח תקבלו מעמד של דייר מוגן, כלומר שתשלמו שכירות מופחתת ולא יהיה ניתן להוציא אתכם מהבית אף פעם.
אדם רז:
המדינה יצרה הסדרים שבעצם כל פעם נתנו איזה אופק לעוד כמה שנים אבל לא רצו לעגן לצמיתות בכוונת מכוון את הבעלות החדשה של תושבי יפו שהועקרו לעג'מי על הבתים הללו.
שאול: מעמד הדייר המוגן ניתן לא רק לבעלים המקוריים של הבית. הם יכולים להוריש את המעמד הזה לבן המשפחה שבא אחריהם.
אלון: אבל רק פעם אחת. וזה יכול להיות גם מהורה לילד, וגם מבן זוג אחד לאחר. העיקר הוא שהשם על הדירה לא יכול להתחלף פעמיים.
שאול: ברגע שהדייר שירש את הנכס מת, אלו שנשארו בבית כבר לא דיירים מוגנים, ואין להם כבר שום זכות משפטית לגור בבית. בסוף זה נכס של המדינה. ולכן לפחות מבחינה חוקית, עמידר יכולה להכריז עליהם כפולשים.
אלון: אבל לפני שהדבר הזה קורה יש לדיירים המקוריים והיורשים שלהם דרך למנוע את זה. הם יכולים לקנות את הבית.
אדם רז:

בגדול המדיניות הרבה שנים היא להיפטר מכמה שיותר נכסים. א' כמו שאתה יודע המדינה לא אוהבת לנהל נכסים. ב' חלק גדול מהנכסים הללו הם במצב קטסטרופלי אז המדינה באופן כללי רוצה כבר שנים להיפטר מהדיור הציבורי שנמצא בחזקתה. הדבר הזה כאב ראש. נכסי נפקדים זה כאב ראש כפול מכיוון שהדבר הזה מציב מורכבויות משפטיות חברתיות פוליטיות בינלאומיות אפילו.
שאול: אז היא הורתה לעמידר, שזו החברה הממשלתית שמנהלת עבורה את נכסי הנפקדים, למכור את הבתים האלו, בעדיפות לדיירים שגרים בהם כבר עכשיו.
אלון: המדינה אפילו נתנה לדיירים הנחה נדיבה: בין 60 ל-70 אחוז מהמחיר בשוק. והמדיניות הזו עבדה. מתוך 40 אלף דירות של נכסי נפקדים שהיו ברשות המדינה ב-1950, כיום נשארו בערך 4,800, ורבע מהבתים שנשארו נמצאים ביפו.
שאול: אז למה 1,200 משפחות שגרות בדירות האלה בעג׳מי האלה לא קנו את הבתים האלה עד עכשיו?
אלון: זה שוב כמאל אגבאריה.
צריך לקחת בחשבון שכדייר מוגן אתה… בחוק נכסי נפקדים אתה שילמת מחיר מאוד מאוד פעוט סמלי עד כמעט ולא קיים. זה יכול להיות מ-25 שקלים עד 200 שקלים בחודש. שזה איך נגיד… פיתה שווארמה ושתייה פלוס מינוס והיה לך חודש בית משלך.
האמת שאני זוכר שהייתי מגיע לחלק מהבתים האלה ולפעמים משכנע את בעלי הבית לרכוש את הדירה ואומר לו 'יש לך הזדמנות, יש לך הנחה שהמדינה עושה ושווה לך לשלם את ה-200 או 300 אלף שקל ואתה בעל הבית'. עכשיו 300 אלף שקל בימים ההם זה כמו מיליון וחצי היום לצורך העניין. אז היו אומרים לי למה לשלם 300 אלף שקל כשאני משלם 20 שקל או 200 שקל. אין סיבה.. לשלם את הכסף הזה. כאילו ההוויה זה שאני חי את הרגע ואז "יהיה בסדר" במרכאות. ההוויה הזאת של "יהיה בסדר" ולא באמת יפנו אותי הייתה דומיננטית אצל רוב המשפחות הערביות.
אלון: אמא של כמיל מעולם לא דמיינה אפילו לקנות את הבית. זה לא משנה כמה "זול" זה אולי נראה, בקושי היה להם כסף לאוכל. כשכמיל קיבל את צו הפינוי מעמידר, הוא הבין שלו כבר אין ברירה. ההזדמנות היחידה שלו ושל המשפחה שלו לא להיות מגורשים לרחוב, זה לקנות את הבית.
כשהוא התחיל את תהליך הרכישה, עמידר מסרו לו שאמא שלו צברה חוב לא קטן בתשלומי שכר הדירה במהלך השנים. אז הדבר הראשון שכמיל היה צריך לעשות, בדרכו לרכוש את הבית, זה לשלם את כל החובות הפתוחים.
כמיל קופטי:
עכשיו אתם רוצים לקנות? אין בעיה יש לכם חוב 50 אלף - שילמתי לו. יש את כל הקבלות ואנחנו את הכל כל הקבלות הסכום הסכום.
שאול: זה עוד היה החלק הקל. אחרי ששילם את כל החובות, השלב הבא בדרך לקניית הדירה היה לקבוע מה בכלל המחיר של הדירה. בשביל זה צריך שמאי. אז עמידר שלחו שמאי. והשמאי מדד, והסתכל, וחישב את זכויות הבניה - בכל זאת אנחנו מדברים על דירה של 6 חדרים עם חצר פנימית שבמקומה אפשר להרים בניין קטן - וקבע מחיר.

אלון: מהמחיר הזה עמידר הורידו הנחה שמגיעה לכמיל בהיותו דייר מוגן ששילם דמי מפתח. רק שגם אחרי ההנחה.
הסכום היה 2.8 מיליון. שזה אין סיכוי קודם כל ב-2.8 מיליון. ואז אני הבאתי שמאי מטעמי ששילמתי לו המון כסף שילמתי לו סכום גדול בשביל שייתן לי שמאות בשבילי. השמאי שלי נתן 1.6 מיליון ועמידר לא קיבל את זה.
שאול: בסוף הגיע שמאי שלישי, מה שכונה שמאי מכריע או שמאי ממשלתי, וקבע סכום באמצע. 2.1 מיליון שקל עבור הבית, אחרי הנחה.

לחסוך אני לא יכול לחסוך. לא. אי אפשר. אי אפשר לחסוך. בוא נגיד אנחנו בחודש אני ואשתי מה היא מקבלת 3-4 אלף? יש לנו 15000 שקל בחודש.
(יש לך כסף לשלם כל חודש משכנתא?) באיזה סכום? בוא נגיד עד 5,000... יש ברירה? יש ברירה? (על חשבון מה זה יבוא?) על חשבון הרבה דברים. הרבה דברים נצטרך להוריד מרמת החיים אבל עדיף מאשר להיות ברחובות.

אלון: אז הוא ניסה להשיג הלוואה.
קודם כל הבנק דיסקונט בנק שלי הוא סירב בכלל בכלל בכלל בכלל. פניתי לחברת מאושרים בראשון לציון שילמתי גם סכום גדול לא קצת, והם השיגו לי אישור עקרוני במיליון וחצי. עכשיו עדיין מיליון וחצי זה לא מספיק כי צריך 2.1 מיליון. למרות אם היו נותנים לי הייתי חותם על משכנתא והייתי משלם להם.
שאול: וזאת אחת הבעיות הכי גדולות כאן. לפי עיריית תל אביב, ממוצע ההכנסות בעג'מי הוא 5,284 שקל. נכון ל-2017. זה בערך שכר המינימום. יש מעט מאוד אנשים, אם בכלל, שגרים בדירות נכסי נפקדים ויכולים לקבל הלוואה על סכומים כאלה.
אלון: ואפילו אם הם היו יכולים והם היו מוצאים איזה גורם פרטי מפוקפק שילווה להם את הכסף, הם לא יוכלו לעמוד בהחזר החודשי.

*מעבר מוזיקלי*

שאול: נכסי נפקדים ודיירים מוגנים זה משהו שקיים לא רק ביפו. אבל ביפו המצב נהיה מסובך בגלל מחירי הנדל"ן. בעשר השנים האחרונות מחירי הנדל"ן בכל תל אביב יפו עלו ב-48 אחוזים לעומת 32 אחוזים בשאר המדינה. כיום דירה בעג'מי עולה לפי אתר מדלן 3.6 מיליון בממוצע.
אלון: והסיבה שיפו נהייתה מקום כזה יקר לחיות בו היא כי אחרי המון שנים, העיירה החליטה סופסוף להשקיע בה. כשסיירתי עם כמאל אגבאריה בעג'מי הוא התעקש שנלך לתצפית כי היה לו משהו חשוב להראות לי שם.
אינסרט סיור בעג'מי
(הנה תסתכל) טוב עכשיו אני מבין (עכשיו אתה מבין) זה הנדל"ן הכי מבוקש בעולם.
אלון: מהתצפית ראו את זה הכי טוב. נוף לים. רחוב שקט. בתל אביב. וליד החוף, פארק גדול וירוק.
זה פה, הפארק המדרון. זה 500 דונם שהיה פה הר של זבל. במשך שנים רבות הגיעו משאיות מכל גוש דן והסביבה שפכו פה פסולת. בערבים אף אחד לא העז להתקרב לשם. זה היה אזור ככה שכל מי שרוצה לסגור חשבונות ולעשות כל מיני דברים מסוימים היו מגיעים למדרון. שמו בערבית עד היום א-תממ כלומר איפה שטמון איפה שטמנו את הים. למה לא פעם מצאו שם עצמות וכל מיני דברים שלא בדיוק השתלבו בהם פסולת בניין.
שאול: ב-2010 מה שכונה "החירייה של יפו" הפך להיות פארק המדרון. עיריית תל אביב הוציאה יותר מ-60 מיליון שקל כדי לפנות את הפסולת מהמקום ולהפוך אותו לפארק שמיועד לתושבים, עם ספסלים ומתקני משחקים.
וברגע שהפך לפארק אז המשמעות של הפארק זה גם יוקר של כל מה שנמצא מסביב. אז דירה שעלתה בזמנו לצורך העניין חצי מיליון למיליון שקל היום עולה 2 ו3 מיליון שקל כי פתאום אתה גר ליד פארק ליד הים.
שאול: לתהליך הזה יש שם שאולי יצא לכם לשמוע, ג'נטריפיקציה. תהליך שבו אוכלוסיה ממעמד בינוני וגבוה עוברת לעיר או שכונה שבה עד כה גרו אנשים ממעמד נמוך. עם האוכלוסייה מגיעה גם השקעה גדולה יותר של העירייה, עסקים חדשים..
אלון: בדרך כלל נוהגים לציין בתי קפה של היפסטרים.
שאול: במקביל, בגלל ההשקעה של העירייה והביקוש, מחירי הדיור באזור עולים, ואז התוצאה הסופית היא שתושבים מהמעמד הנמוך ששוכרים שם דירות לא יכולים להרשות לעצמם להמשיך ולגור בשכונה כשמחירי השכירות עולים. וגם בעלי דירות מוצאים את עצמם בבעיה כי כל השירותים שמסביבם מתייקרים.
אלון: התהליך הזה קורה ברחבי העולם, גם בברוקלין גם בברלין, אבל ביפו זה יושב גם על משהו.. עמוק יותר, על המתיחות שקיימת מתחת לפני השטח בין ערבים ויהודים. לפעמים, יפו היא מודל של דו קיום. ולפעמים היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך הגדול בין ישראלים ופלסטינים.

אינסרט הפגנה ביפו

אלון: מדי שבוע, כבר יותר משנה, מגיעים ערבים מיפו ומכל הארץ יחד עם יהודים שתומכים במאבק, לרחוב יפת ביפו ושם הם מפגינים נגד צווי הפינוי תחת הכותרת "יפו לא למכירה". הם טוענים שעמידר מרוויחה באיזשהו אופן מפינוי הדיירים המקוריים, שהיא מעדיפה למכור ליזמים עשירים.
שאול: לא בטוח שהטענה הזו נכונה. זה נכון שעמידר מקבלת כסף על כל דירה שנמכרת, זה נכון, אבל הסכום הוא אחיד. בין אם דירה נמכרת בכמה מאות אלפים או בכמה מיליונים, זה לא משפיע על כמה כסף עמידר מקבלת. אז על פניו דירה שנמכרת לדייר שווה להם אותו דבר כמו דירה שנמכרת ליזם. מה גם שלעמידר יש הנחיה מהמדינה להעדיף את הדיירים המקוריים.
אלון: את עיריית תל אביב המפגינים מאשימים בכך שהם מעוניינים לפנות את יפו מתושביה הערבים ולאכלס אותה בתושבים יהודים ממעמד גבוה. בעמידר ובעירייה מצידם מציגים את זה יותר ככשל שוק. הם *רוצים* למכור להם את הדירות שלהם, הם אפילו מביאים להם הנחה ענקית. אבל מה לעשות שאי אפשר פשוט להביא להם את הדירות האלה בחינם. אלה דירות של המדינה, חייבים לקבל עבורם תמורה כלשהי. וביפו, כך יצא, השוק החליט שהדירות האלו שוות הרבה מאוד. אבל הרבה מערביי יפו לא קונים את זה שמדובר במשהו שיצר השוק החופשי.
המדיניות שאומרת שבעצם כאן זה כלכלה ושוק חופשי זה לא נכון זה מדיניות שהתחילה ב-48 וממשיכה עד היום של בעצם להוציא פלסטינים, פחות ערבים ויותר יהודים.
אלון: זאת רוואן בשאראת.
אני רוואן בשאראת ואני פעילה חברתית פוליטית. כיום אני פרויקטוריות של ועדת יפו לערים המעורבות במכללה האקדמית ביפו. ואני פעילה גם במאבק בדיור ביפו. אז אנחנו רואים את הפלסטינים והערבים מוחלשים ועניים ועם עוני ובעיות דיור וכו' ורואים מצד שני בתים מאוד יקרים ומפוארים ואנשים מאוד מאוד חזקים. וכל אלה לא נפגשים בשום מקום גם.
שאול: בסוף, ברחובות עצמם ליד הבית, אין עמידר ואין עירייה ואין ממשלה, יש רק את השכנים. וכל המתיחות והתסכול מהמצב זולגים לתוך היחסים בין היהודים והערבים בתוך העיר.
אלון: ובמאי 2021, המאבק נגד צווי הפינוי והג'נטריפיקציה התערבב עם מבצע שומר החומות. וזה הוביל לכך שהכל. פשוט. התפוצץ.

אינסרט מהומות ביפו
כמאל אגבאריה:
אני חושב שכל עיוור יגיד לך שיש קשר ישיר בין האירועים הקשים האחרונים בחודש מאי לבין מעמדה של הקהילה של החברה הערבית בישראל, בטח ובטח בנושא של הדיור. והזעקה הזאת  היא באה ממקום של כאב מאוד גדול, של אזרחים שהרגישו במשך שנים רבות שהמקום הזה עושה הכל בשפה לא מכובסת כדי לדפוק אותם ולזרוק אותם מכאן. ובסוף זה התפוצץ.
אלון: האירועים האלה גרמו להרבה אנשים להבין שהבעיה הזו היא כבר לא בעיה פרטית של כמה דיירים שמתמודדים עם צווי פינוי. עכשיו זו כבר בעיה של יפו כולה. והיא חייבת להיפתר לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
אינסרט רון חולדאי
רוואן בשאראת:
יש פרויקט שהעירייה חתמה עליו לפני 10 שנים, שזה דיור בר השגה, של פרויקט מיכלאנג'לו. זה פרויקט רק לערבים, לזוגות ערבים יפואים, שיש להם ילדים ובעיות כלכליות וסוציו אקונומיות וזה. ובעצם העירייה אומרת שהיא תיתן להם 28 יחידות דיור בעלות מוזלת. הפרויקט הזה אושר לפני 10 שנים, עוד לא בוצע. עוד לא נבנה. אין.
*מעבר מוזיקלי*
שאול: עד לא מזמן, כל מי שהיית שואל לגבי המצב הזה היה אומר לך שמדובר בפצצה מתקתקת. שיפו בדרך לאסון בלתי נמנע. הדיירים לא יוכלו להשיג את הכסף לקנות את הבתים, עמידר תצטרך לפנות אותם ומאות או אלפי תושבים ערבים יהיו מחוסרי בית. אבל אז משהו השתנה מישהו שם. והשינוי הזה הת חיל ככה:
דיווח חדשותי על כניסת רע"מ לקואליציה
מגישת כאן 11: מנסור עבאס הפך אתמול למנהיג הראשון של מפלגה ערבית בישראל שחותם על הסכם קואליציוני שחותם על הסכם כניסה לישראל
מנסור עבאס: זאת פעם ראשונה שמפלגה ערבית שותפה להקמת ממשלה…
שאול: עבור תושבי עג'מי הערבים המשמעות של הכניסה של רע"מ לקואליציה הייתה שסוף סוף אחרי המון שנים יש בממשלה גורם שלא רק ירצה, אלא גם יוכל לקדם את האינטרסים שלהם. 
אלון: לפני חודשיים, בנובמבר 2021, התפרסמה כתבה של רן שמעוני ב"הארץ" ובה הוא חשף שעיריית תל אביב עובדת עם מפלגת רע"מ ועוד גורמים בממשלה, כדי לקדם הנחה של 95 אחוזים לדיירים המוגנים ביפו על הבתים שלהם.
שאול: עבור תושבים שמתפרנסים בקושיי, הנחה של 95% על דירות ששוות כמה מיליונים יכולה להיות גיימצ'יינג'ר רציני. אם התוכנית הזו תתממש היא תפתור את המלכוד של תושבי עג'מי שגרים בדירות של עמידר. הדגש כאן הוא על ה-אם זה יקרה.
רוואן בשאראת:
אם זה נכון זה מעולה. אני באמת אומרת את זה בערבון מוגבל. זה באמת מה שאנשים צריכים כאן.
כמאל אגבריה:
אני חושב שלהסדיר את מעמדם של ערביי יפו שנמצאים במסגרת חוק נכסי נפקדים של חברת עמידר, זה יהיה הדבר הכי משמעותי שקרה מאז קום המדינה לערבי יפו. אני לא רוצה להשתמש במונחים בומבסטים כמו 'צדק היסטורי' אבל זה יהיה הכי קרוב לדבר הזה.
שאול: אולי לא נעים להגיד, אבל אני חייב לשאול. אם פתאום משפחה, שמתקשה לסגור את החודש, מקבלת הנחה מטורפת על נכס ששווה כמה מיליונים, האם הדבר המתבקש הוא לא לקנות ואז מיד למכור את הנכס הזה? עם הכסף שהם ירוויחו מלמכור את הבית הזה הם יכולים ממש לשנות את החיים. הם יכולים לקפוץ למעמד ביניים גבוה ולגור בבתים הרבה יותר יפים, במקום אחר.
רוואן בשאראת:
זה לא מאבק רק של נדל"ן, שאני רוצה למכור את הדירה שלי ולקנות 2 דירות במקום אחר. זה לא העניין. אני רוצה להישאר כאן. יש פה את המרקם החברתי, המשפחתי התרבותי, הוא מאוד מאוד חשוב. אותו אי אפשר למכור. ואז אני לא יכולה עכשיו למכור את הבית שלי כאן ולחשוב כלכלית 'אני קונה 2 בתים בטייבה*. אני לא רוצה לגור בטייבה. אני פה.
אלון: לא כולם ביפו כאלה חד משמעיים.
כמיל קופטי:
(אתה לא תרצה למכור?) וואלה לא יודע שאלה קשה אין לי תשובה
אלון: זה שוב כמיל קופטי.
כרגע אבל אני לא שם, אני לא נמצא בשאלה הזאת ואני לא יכול לתת לך תשובה כי אני לא נמצא שם. אני עכשיו במצב אחר, לא יודע, קשה לי לענות לך עכשיו. קשה. אי אפשר לדעת שמע בחיים יש הפתעות. יש הפתעות.
אלון: צריך לזכור אבל משהו חשוב. תושבים ערבים בישראל הם הרבה פחות ניידים מתושבים יהודים. אני יכול לעבור די בקלות לירושלים לתל אביב, אולי אפילו בעתיד למושב בגולן או עיר בדרום. אבל ערבי שגר ביפו לא רואה הרבה אפשרויות. הם לא יכולים לדמיין את עצמם, נגיד, עוברים פתאום להרצליה.
שאול: וכמו שרוואן אמרה, התושבים ביפו לא מתעניינים כל כך במשחק הנדל"ני. במקרה השכונה שתקעו אותם בה, שהם מכירים כל החיים, הפכה להיות מקום מבוקש. מצידם רק שיתנו להם להישאר באותו בית שהם גדלו בו. אבל הם התגלגלו לסיטואציה בה הם חייבים להיות או בעלי נדל"ן או מחוסרי בית.

*מוזיקה*
אלון: מאז שהתפרסמה הכתבה ב"הארץ" בנובמבר עוד אין חדש בנוגע לתוכנית של רע"מ ועיריית תל-אביב יפו. אנשים שמעורבים בנושא אמרו לי שכרגע האווירה היא של המתנה. הרבה מההליכים המשפטיים בין הדיירים ביפו לעמידר נמצאים בקיפאון מתוך ידיעה שייתכן שעוד רגע תצא הצהרה דרמטית על כך שסוף סוף הגיע הפתרון המושלם. עבור כמיל קופטי, והרבה אנשים שנמצאים במצב דומה לשלו, ייתכן שזו התקווה האחרונה שלהם להמשיך לגור במקום שבו הם גדלו כל חייהם.

כמיל קופטי:
יש לי תקווה או איך אומרים אור בקצה המנהרה. יש לי הרגשה שבסוף אני אקנה את הבית הזה.
בית זה החיים. בית זה חיים. אי אפשר בלי בית. סהכ בנאדם רוצה לישון שיהיה לו קורת גג .  

אלון: אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. אגב, פנינו לעמידר שיתנו מרואין שיספר את הצד שלהם של הסיפור הזה והם סירבו, שזה חבל. פנינו גם לרשות מקרקעי ישראל והם גם לא הסכימו שנציג מטעמם יתראיין.

העורכת שלנו היא נעה בן הגיא, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, סייע בעריכה נועם ברלחיס. במערכת חיות כיס חברה גם צליל אברהם. תודה מיוחדת לרן שמעוני שסייע עם הפרק.

אלון: תודה רבה שאול אמסטרדמסקי

שאול: ותודה רבה לכם שהאזנתם