: מגישה: צליל אברהם, עורכת: נעה בן הגיא, עריכת סאונד ומיקס: אסף רפפורט, עיבוד תמונה: אור בן אסולי
פתיח
היי, אתם ואתן על חיות כיס, אני צליל אברהם, ובזמן האחרון אני מבלה הרבה בטיקטוק. יש שם ז'אנר שלם
שנפתח בהמלצות שקיבל הטיקטוקר מהחברה: "תלמד מקצוע, תמצא עבודה, תעבוד מ-9 עד 5, קח משכנתא, תחסוך כסף" ואז חותכים לצילומים שלו מטייל בעולם, לצלילי השיר Two Moons של Boys With Uke: "כן, לעזאזל, לא, אני אלך לאן שבא לי".
יש גם את המם הזה:
Honey so tell us, what is your dream job?
-Darling I have told you several times befor, I don’t have a dream job. I do not dream about labor
ואת היוטיוברית הזאת קאתראאוט, בוגרת תואר במנהל עסקים, שבמאי יצאה מהארון והתוודתה על כך שהיא לא רוצה שום קריירה בכלל.
זו התופעה הכלכלית והחברתית כנראה הכי מעניינת בזמן האחרון, תופעת הלוואי אולי הכי לא צפויה של הקורונה. משהו בתזוזה הטקטונית של העולם בשנתיים האחרונות הזיז איתו את אחד הרכסים היציבים של החיים שלנו: את העבודה.
שליש ממובטלי הקורונה לא מחפשים עבודה, לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לשירות התעסוקה מגיעים 30% יותר מתפטרים מלפני שנתיים, ובחו"ל כבר נתנו לזה שם - ההתפטרות הגדולה. גם אלה שעובדים - מכתיבים מציאות חדשה מבחינת התנאים ושעות העבודה.
אז השבוע בחיות כיס -
החוזה הפסיכולוגי החדש בשוק העבודה.
לאן נעלמו המלצרים
שירה פטל: קודם כל אני חושבת שבעקרון אין כח. וספציפית, אין כח לעבודות קשות.
איפה האנשים שעשו את זה לפני הקורונה
מיכל דן הראל: מאות אלפי אנשים התנתקו משוק העבודה
והאם זה רק עניין זמני, או שמשהו השתנה ביחס שלהם לעבודה לתמיד.
אני וכל הקולגות שלי 23 אנשים אף אחד מאיתנו לא חזר לעבוד במסעדה הזו או באף מסעדה אחרת
- המסעדנים
באזור שוק הפשפשים ביפו יש כמה רחובות קטנים ויפים שמדי ערב הופכים למדרחוב מלא חיים. הברים שצמודים זה לזה פורשים שולחנות כמעט ממדרכה למדרכה. מוזיקה אלקטרונית עדינה ממלאת את האוויר, בקבוקי יין נפתחים, והבניינים מסביב מהדהדים את קולות הפטפוט של מאות בני אדם בשטח קטן, כאילו לא היתה קורונה מעולם. אחד מהמקומות האלה הוא השאפה, ואחת מהבעלים שלו היא שירה פטל.
שירה פטל
כשראיתי את ההודעה ממך ראיתי הודעה ממישהו שאין לי באנשי קשר ו"היי זאת צליל" ונשמעת לי כמו בחורה צעירה מהכתוב וישר חשבתי ואו! מלצרית! הלב שלי קפץ לרגע.
שירה ייסדה את השאפה, בר מסעדה בשוק הפשפשים לפני 14 שנה. היא ושני השותפים שלה העסיקו במהלך השנים אלפי אנשים כמלצרים, ברמניות, עובדי מטבח ואחמ"שיות. אבל כשהיא פתחה את המקום אחרי הקורונה היא גילתה ששוק העבודה השתנה.
שירה פטל
אני במצב שאנחנו לא פותחים בימי שישי בערב את המסעדה, למרות שאנחנו מאוד זקוקים לכסף הזה, כי אין לנו מלצרים.
הבעיה של שירה היא הבעיה של כל ענף המסעדות והברים. יש היום בישראל 143 אלף משרות פנויות. העובד המבוקש ביותר היום בישראל על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא מהנדס ומפתח תוכנה, אבל הבא אחריו הוא הוא מלצר ומוזג, זו ההגדרה של הלמ"ס. כעשרת אלפים עובדים כאלה חסרים, ובנוסף להם גם ששת אלפים וארבע מאות עובדי מטבח, והנתונים האלה עולים מחודש לחודש. הם - או יותר נכון - היעדרם - זו הסיבה שאתם מחכים בחלק מהמסעדות הרבה זמן לתפריט, למנות, ולחשבון, וגם חלק מהסיבה שהמחירים עלו.
שירה:
קודם כל כולם דורשים יותר כסף. נגיד עובדי מטבח שוטפי כלים, העלו בערך ב-5 שקלים לשעה מ-40 ל-45, זה במינימום.
ועלית?
בהרבה מקרים כן. כן. לא היתה לי ברירה. ובגלל זה אני גם אעלה את המחירים דרך אגב.
מנקודת מבטה של שירה, לעובדים שלה קרה משהו בקורונה.
כל אחד חושב שהוא אישית, הבין, היתה לו תגלית, לא בא לו לתת שירות. לא בא לו לעבוד בשירות. היו לי כמה אנשים שאמרו הבנתי שזה לא בשבילי. עכשיו, ברגיל זה תמיד קורה. אנשים עובדים בעבודה שהיא שוחקת כי היא עבודה עם קהל, ואז נמאס להם. אבל פה זה היה ממש במסות מאוד גדולות כי פתאום לחזור אחרי תקופה ארוכה שלא עשו את זה זה היה קשה,
מלצרות היא כאילו עבודה בתחום המזון, אבל בעצם היא עבודה בתחום בני האדם. והתחום הזה, כולנו קצת חלודים בו כרגע.
עבודות שהן עבודות מאומצות שדורשות, גם איזשהי גמישות אישיותית, עבודות של אנשי שירות שהרבה פעמים סופגים, צריכים אורח רוח, צריכים לתת שירות, שם קשה למצוא, לאנשים אין כח. אין להם כח לאנשים.
לא בא להם להתאמץ על זה. לא בא להם לסבול אנשים.
הקושי להיות בחברת בני אדם אחרים ולתת להם שירות גדול כל כך שאנשים מעדיפים לעשות כל דבר אחר.
הרבה מלצרים התייחסו למלצרות ככלוב זהב. הם כבר לא רוצים לעשות את זה, אין להם כוח לעשות את זה, אבל איפה הם ירוויחו 80 שקל לשעה, 100 שקל לשעה.
ועכשיו הם אומרים לא, אני מעדיף לעשות כל מיני עבודות משרדיות, כל מיני דברים אחרים, אבל לא להיות חשוף, לא להיות באש.
אבל זה לא רק שלמלצרים נמאס לתת שירות. שירה מספרת שכשהם עוזבים, הם מספרים לה שכל סגנון החיים שלהם השתנה.
הרבה אנשים עוזבים את העיר, הרבה מלצרים שלי שהחזיקו הרבה זמן, פשוט לא בא להם לחיות בעיר יותר. עוזבים! עוברים לחיפה, עוברים לגליל, עוברים ל… שליש מהצוות שלנו עובר לגליל.
לצפון, לאזור הר כרמל, חוזרים ליחידה אצל ההורים, כן, נמאס מהאינטנסיביות הזאת של העיר, נמאס מ…מלחץ של אנשים, נמאס לרדוף אחרי כסף בשביל לשלם מחירי שכירות מטורפים, בגדול נמאס
אחת מהמלצריות שעזבו את התחום אחרי הקורונה היא עדן.
מבחינה ריגשית היה חוסר יציבות מטורף.
איחרת למשמרת בחמש דקות? שבוע הבא תצפי לקבל סידור של משמרות קצרות שהורידו את השכר החודשי בלפעמים 20 עד 40 אחוז .
לעומת זאת כשהיה חוסר במלצרים התבקשנו לוותר על דברים כמו לימודים, חיים אישיים, אירועים משפחתיים כדי לעזור ״לסגור סידור״ ולעבוד משמרות כפולות .
ההחלטה לא לחזור למלצר התחילה כשהיו הגבלות קשות של המדינה, לדוגמה להסתובב עם מסכה כל הזמן ובמסעדה שעבדתי בה אפילו עם מסכה כפולה, כזה מגן פלסטיק על הראש, וגם מסכה על הפה ועל האף. למלצר זה להזיע, וזה הרגיש לי שזה יהיה מתיש באופן פיזי, וגם המדינה החליטה שתהיה כמות מוגבלת של אנשים במסעדה. אז משם גם הסכומי כסף לא השתוו למה שהיה פעם
באופן אישי יותר הקורונה נתנה מרחב זמן להבין כמה סבלתי במלצרות. הנפש לא רצתה לחזור למקום הזה.
וזה היה כמו בעיטה בתחת שהייתי צריכה כל כך הרבה זמן.
היום עדן היא מורה פרטית לאנגלית.
עוד אחד מעובדי המסעדות שעזבו את הענף הוא ד'. הוא לא מלצר אלא טבח. הוא התחיל לעבוד בדצמבר 2020 כטבח בבר שכונתי באזור המרכז בזמן הלימודים. בהתחלה היה נחמד.
היינו כזה, שותים שם בירה, אוכלים אוכל של ברים, והיינו צוות של מטבח קטן, אני ועוד טבח אחד נהיינו חברים טובים ונהנינו מאוד, זה מקום שהיה מלא ושוקק כל יום
אחרי הסגר הראשון הבר נפתח מחדש למשלוחים בלבד. היחידים שהוחזרו לעבודה הם שני הטבחים, ד', והחבר שלו. חוץ מהם לא היה אף אחד.
אנחנו לא רק טבחים עכשיו, אנחנו דה פאקטו גם מנהלי מטבח וגם פותחים את המסעדה וסוגרים, מנקים, ומפעילים ומעניקים שירות לשליחים, ואחרי זה פתחו את הטייקאוויי אז התחלנו בעצם להעניק שירות ממש ללקוחות בחלון, של הבר, וכל זה, עבור אותם כמה שקלים שקיבלנו גם במשמרת קלילה של כמה שעות.
הם לא יכלו לקחת אפילו יום חופש, כי שניהם לבד החזיקו את המסעדה. הם ניסו להסביר למנהלים שהם מנהלים את המסעדה בעצם ולבקש העלאה, אבל הבהירו להם שאין מצב. הם ביקשו תגבור של כוח האדם - אבל גם כאן קיבלו לא.
בסוף כאילו פשוט היינו גמורים. הרווחנו ממש לא טוב. ושנינו עזבנו. בלב שבור.
ופשוט כל אחד מצא את דרכו לשרוד. תכלס לא היתה לי כ"כ ברירה פשוט נהייתי עצמאי והתחלתי לעשות עבודות מהמחשב בלילות וללמוד בימים או להפך.
גם שביט נבט ראתה את העתיד שלה במטבח. רגע השבירה הגיע ערב אחד, על הפס החם.
הייתי טבחית מאוד טובה, התקדמתי מהר, ראיתי את עצמי מתפתחת במסעדה שעבדתי בה ובתחום בכלל
כשהמסעדות נסגרו היא חיכתה מאוד לחזור לעבודה. אבל אז כשהיא חזרה סוף סוף זה לא היה בדיוק כמו שהיא חשבה.
פתאום, כשאתה נח, הגוף מתרפא, פתאום כל הכוויות בידיים הגלידו, אפילו היו לי דלקות בידיים ובברכיים שעברו ואיך שחזרתי למטבח, פתאום הכל חזר.
זה, בעיקר פתאום להסתכל על התמונה מבחוץ. שאתה במטבח אתה נמצא במציאות מאוד מסוימת, אתה מקבל כעובדה שככה מתייחסים אליך כי אנחנו עם קשה, הטבחים, וסרוויס זה דבר קשה אבל אנחנו אוהבים את זה, אוהבים את הקשיחות הזאת
אנחנו נעבוד מיליון שעות כי אנחנו רוצים להתפתח ותמיד אתה מכוון למשהו. אתה רוצה להיות מעובד פס למנהל פס, לעבור לפס חם, צ'קר, תמיד אתה מתקדם לאנשהו, אה, אז, איך שמתייחסים אליך אתה מרגיש שאתה צריך להגיד תודה על זה.
שביט גם חגגה 29, והתארסה. היא החלה לתהות לקראת גיל 30 איך בדיוק ייראו חיי המשפחה והזוגיות שלה אם היא תמשיך במקצוע הזה.
אני מקבלת יום חופש אחד בשבוע, אני, חגים זה אפשר להתפלל שאתה תהיה חג או שניים עם המשפחה. וזה קשה, קשה לחיות ככה.
למרות כל הדברים האלה היא חזרה לעבוד כשהמסעדה נפתחה מחדש. ואז בבת אחת חזרו הכאבים, וחזרו גם המחשבות.
מה שממש גרם לי לזרוק מחבת יום אחד, ולהגיד עד פה, היה שממש הכריחו אותי לבוא לעבודה כשאני חולה. וזה היה בתקופת קורונה, בפס חם, עם אוכל, ד"א, כאילו, פשוט נשברתי. פשוט זרקתי את המחבת ואמרתי חפשו אותי. אתה רואה את החמוד פה לידי, הוא יעשה לך יופי של רביולי, ויצאתי מהמשמרת.
והתפרקתי בבכי אבל ידעתי שלשם אני לא חוזרת.
היום שביט לומדת בקורס QA, ומתכוונת לחפש עבודה בתחום.
- לא רק במטבח
נחזור רגע על הנתונים העדכניים: על פי נתוני חודש אוקטובר, כ-150 אלף ישראלים שעבדו לפני הקורונה לא עובדים עכשיו. השבוע התפרסמו נתונים זמניים על החצי הראשון של נובמבר שמראה שרבים מהם כן חזרו לעבוד, אבל אלה נתונים חלקיים ולא מדגם מייצג. ורק בסוף החודש נדע היטב איפה זה עומד.
על פי נתוני שירות התעסוקה, מתוך כל מחפשי העבודה 22% בחרו להתפטר. 30% יותר מב-2019, ופי שניים מ-2012.
מי האנשים שלא חזרו לעבוד? נתונים שפרסמה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר שופכים אור על העניין. למשל - צעירים בני 25-34, צעירות בנות 15-24, ואנשים שעבדו בתחום האירוח והאוכל, אנשים שהרוויחו שכר נמוך, וסטודנטים.
המלצרים ועובדי המטבח שלנו כנראה מסתתרים שם.
אבל הם לא הקבוצה היחידה ששינתה את דעתה בנוגע לתנאי העבודה שלה.
יבה מרקוביץ'
פעם דיברנו איך משמרים טאלנטים היום אנחנו מדברים איך לשמור על העובדים.
זאת יבה מרקוביץ', סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת הביטוח הכשרה. בהכשרה עובדים כ-500 אנשים בתחומי החיתום, זה ניהול סיכונים של ביטוח, שירות, כספים, משאבי אנוש ועוד. והם במחסור קבוע של כ-35 עובדים. רשימת הדרישות של העובדים החדשים כוללת עבודה מהבית -
זה בעצם הפרמטר הראשון שמועמדים מבקשים. לא מסתפקים ביום או יומיים, יש דרישות ל-4 ו-5 ימי עבודה מהבית
יום עבודה באורך סביר -
אנשים שלא מוכנים לעשות שעות נוספות, מגיעים לעשות את מכסת השעות ולא מעבר.
שבוע עבודה באורך סביר -
אנשים שמבקשים לא לעבוד משרה מלאה
שכר, תנאים ו-חניה.
זה הופך להיות מצרך מאוד מבוקש, אנשים רוצים את הנוחות שלהם, פחות מעדיפים להגיע בתחבורה ציבורית בגלל הקורונה, אז פשוט מגיעים ברכב הפרטי שלהם ומבקשים גם חניה.
ובעוד שהעובדים החדשים מגיעים עם רשימת דרישות חדשה, עובדים ותיקים עוזבים.
אני חושבת שאין פאנל שאני לא משתתפת בו ואין קבוצת דיון שאני לא חברה בו, וואטסאפים ופורומים, שלא מדברים בו על איך משמרים את העובדים שלנו.
רוב העובדים שיבה איבדה הן עובדות.
אנחנו רואים אה, הרבה מאוד בעיקר נשים שמחליטות לא לחזור לעבודה כי יש פערים מאוד גדולים לילדים בבתי הספר, ילדים שלא היו בביה"ס תקופה מאוד ארוכה, מתקשים לקרוא ולכתוב ולא מבינים חשבון פשוט. מחליטים שזו השנה להשקיע בילדים .
המחסור בעובדים גורם לאפקט דומינו - אלה שנשארים מתמודדים עם עומס גדול, וגם הם קורסים ועוזבים.
בעצם בגלל שתמיד נמצאים על מספר קבוע של משרות פתוחות, שאתה מגייס ומישהו אחר עוזב, אז העומסים מתפזרים על עובדים אחרים, אנחנו מנסים לעשות את המקסימום כדי להוריד את העומס אבל כן יש עדיין עומסים.
טוב, יש עוד משהו שאת רוצה להגיד?
זאת חברה טובה, משפחתית, עם הרבה מאוד עניין, חברה שמתפתחת, עם הנהלה שמאוד רתומה, עם מנכ"ל מאוד קשוב לעובדים שלו, בואו אלינו.
והנה עוד קבוצה שלא חזרה לעבוד באותם מספרים כמו לפני הקורונה וחסרונה מורגש. וזה אולי החלק הכי מפתיע. קבוצת העובדים המבוגרים, בעלי המיומנויות הנמוכות ביותר. עובדי קבלן שלא יכולים לבקש לעבוד מהבית או לצמצם משרה - אז הם פשוט לא חוזרים.
מיכל דן הראל
מפעילי מכונה, עובדי ייצור, רצפת הייצור, ושרשרת אספקה: מלקטים, סדרנים, נהגים, מלגזנים, כל עולמות הלוגיסטיקה יש מחסור מאוד גדול.
סדרניות, חדרניות, מחסור מאוד גדול.
מטפלים. מטפלים ומטפלות בקשישים ובכלל כל העולמות האלה.
את הרשימה הזו פורשת מיכל דן הראל, מנכ"לית חברת כח האדם מנפאואר. והיא רק התחילה.
כמעט אין היום תחום או סקטור שבו החברות מצליחות לספק את כל הצורך שלהן בכח עבודה. בטח בכח עבודה מיומן.
ברבים מהמקצועות יש מחסור כבר שנים רבות, אבל עכשיו המחסור גדול יותר. מיכל חווה אותו על בשרה.
את מדברת עם המעסיקים, איך הם מתמודדים?
התחושות הן לא פשוטות. הם אומרים אנחנו מציעים המון משרות, והמשרות שלנו טובות, והתנאים טובים, ואין אנשים. אנשים סתם מתלוננים שאין עבודה, הם בעצם לא רוצים לעבוד, אלו התחושות, אלו המלים.
לפי מיכל דן הראל, שורשי המחסור הם במרץ 2020, כאשר תעשיות האירועים והתיירות הפסיקו לפעול. אז קיבלו הביטוח הלאומי והאוצר החלטה שנויה במחלוקת: לאפשר למעסיקים להוציא את העובדים שלהם לחופשה ללא תשלום, כאשר המדינה תשלם להם דמי אבטלה מהיום הראשון.
אנחנו בחיות כיס כמו הרבה גופי תקשורת אחרים עסקנו בהחלטה הזאת. בפרק 162, "ההחלטה ששברה את שוק העבודה" דיברנו על כך שכתוצאה מהחל"ת ההמוני יחסי העבודה התנתקו, בניגוד למדינות כמו גרמניה למשל, שבהן הממשלה שילמה למעסיקים כדי להמשיך להעסיק את העובדים. החשש העיקרי היה שהמעסיקים לא יחזירו את העובדים לעבודה. וזה כנראה קרה לחלק מהעובדים. אבל תסריט שלא חשבנו עליו הוא שהעובדים יחשבו על זה שוב, ויחליטו לא לחזור.
המשמעות היא שמאות אלפי אנשים התנתקו משוק העבודה וכשהתהליך נגמר לא מזמן, החזרה לכח העבודה היא לא מובנת מאליה.
החל"ת אומרת מיכל קטעה את האינרציה שהיתה לאנשים רבים במקום העבודה שלהם. את ההרגל לעשות היום את מה שעשיתי אתמול. למשל, מיכל משערת שלפני הקורונה, עבור אמהות לילדים קטנים השילוב של עבודה וטיפול בילדים היה מובן מאליו. אבל מרגע שהן הוצאו לחל"ת ופוטרו ומצאו את עצמן בבית עם הילדים, זו פתאום נראתה אפשרות, והן החליטו לא לחזור.
אז זאת רק דוגמה אחת. אותו דבר עם סטודנטים למשל. רוב הסטודנטים, קחי שנתיים וחצי אחורה, היו עובדים במקביל ללימודים כדי לממן דירה והוצאות מחיה. במהלך התקופה הזו זה פשוט לא היה אפשרי, הרבה מהסטודנטים צמצמו את ההוצאות שלהם במגוון של דרכים - חזרו הביתה, עברו לגור בדירה עם שותפים
ועכשיו,ואם אותו סטודנט אומר אני יכול להרשות לעצמי, אני אחיה עוד תקופה בסוג של צמצום. אבל אני אתמקד כולי בלימודים, ואז כשאני אסיים אני אחזור לשוק העבודה.
והנה עוד קבוצות נוספות שלא חזרו לעבוד באותם מספרים שעבדו בהם לפני הקורונה הן: עובדות מעל גיל 65, עובדים תושבי הדרום, עובדים בעלי תעודת בגרות בלבד, או ללא תעודת בגרות; עובדי תשתיות, בנייה, תעשייה, תחבורה, ועובדים לא מקצועיים.
כשיש מישהו ש, לצורך העניין עבד בתפקיד של נניח עובד ייצור, היו יש לו אופציה להיכנס וכמעט לכל ארגון בתחום הזה, ללמוד אפילו על חשבון המעסיק את הדרגה הבאה, ואפשרות לעבוד במשרה מכניסה יותר או בחלק מהמקרים, דורשת פחות עבודה פיזית.
זה יכול להיות בשירות לקוחות, אדמיניסטרציה ועוד. אותם עובדים שהם מאוד מבוקשים, בגלל המצוקה הגדולה מציעים להם את המשרות הקצת יותר בכירות, ולכן בתחום של המשרות הזוטרות יותר נוצר מחסור גדול עוד יותר
גם מיכל מדווחת על שתי דרישות עיקריות שעולות מהעובדים, גם מהעובדים החלשים יותר בשוק העבודה בעבודות הפשוטות יותר, הן: 1. שכר גבוה יותר, ו-2: איזון עבודה חיים.
יש ציפייה שהמעסיק לא יהיה מקובע לאיזשהי תפיסת עולם עקרונית זהה לכלל העובדים אלא יבין שעומד מולו אדם ייחודי עם צרכים ומאפיינים ייחודיים ושתהיה איזה פתיחות לצרכים של אותו אדם.
התופעה הזו היא תופעה גלובלית, שחובקת את עולם העבודה המודרני מוייטנאם עד ניו יורק, מגיל 20 עד 65. בהו צ'י מין סיטי מפעלי הטקסטיל עובדים בתפוקה חלקית, כי פועלים עזבו את סדנאות היזע הידועות לשמצה וחזרו לכפרים. בצרפת, מדינה שגם ככה ידועה באיזון המוצלח שיש לה בין חיים לעבודה, צעירים מתפטרים ומפחיתים שעות עבודה כי הם רוצים "vivre mieux". בארה"ב 4.4 מיליון עובדים התפטרו בחודש אחד - הנתון הגבוה ביותר אי פעם, שם קוראים לזה, "ההתפטרות הגדולה". התופעה גם זכתה לכינוי שביתה לא פורמלית.
קבוצת הפייסבוק של חיות כיס מתאפיינת בחתך האוכלוסיה שדווקא חזר לעבוד בנתונים יפים: אנשים בחמישוני ההכנסה העליונים, בגילאים 30 פלוס עד 50 פלוס, שאינם חרדים או ערבים ושגרים במרכז. אבל גם באוכלוסיה הזו הגל מורגש. שאלנו אתכם איך הציפיות שלכם מהעבודה השתנו בשנתיים האחרונות התשובות שקיבלנו היו מאוד ברורות. שכר גבוה יותר, גמישות, לעבוד במשרה חלקית, חופש פעולה, לעבוד מהבית, לא להגיע למשרד יותר מיומיים בשבוע, שנוכחות במשרד לא תהיה אישו, איזון בין החיים הפרטיים לעבודה.
בעצם שסופרים לאנשים שעות עבודה ולא מתייחסים לתפוקה או לערך שהם נותנים, יש בזה משהו שמאוד מצביע גם על חוסר אמון מצד המעסיקים והרבה עובדים מצביעים ברגליים
זאת נטע עמית, היא פסיכולוגית תעסוקתית מומחית, והיא עצמה עשתה שינוי לאחרונה - היא הפכה משכירה לפרילאנסרית, כמו 80 אלף ישראלים שעשו את השינוי הזה בעשור האחרון - ועדיין אין נתונים ל-2021.
נטע פוגשת אנשים צעירים ומבוגרים ברגע בחיים בו הם מחליטים לעשות שינוי, והשינוי שקורה עכשיו היא אומרת, מושפע ממה שקרה בעבודה באותה שנה שבה הם עבדו בעיקר מהבית. ובעוד שהרבה מהמנהלים והמעסיקים מצפים שהכל ימשיך כרגיל - מבחינת העובדים אי אפשר לחזור אחורה.
יש פער גם בתפיסות עולם בין מעסיקים לעובדים ופער דורי לפעמים.
יש מעסיקים שאומרים לא, חוזרים רק למשרד.
יש מעסיקים שאומרים לא, חוזרים רק למשרד. ויש עובדים שאומרים סמכת עליי שנה שאני אעבוד מהבית ונתתי לך תפוקות נתתי לך ערך, ועשיתי את זה תוך כדי שאני מג'נגל בין זומים לילדים, אנשים יצאו מהשנה הזאת שחוקים, שבורים לפעמים, הרבה מהמעסיקים לא רואים את מה שעבר על העובדים, הם מצפים לתת את אותה תפוקה ולחזור למה שהיה פעם. ואנשים לא באותו מקום כבר
אני לא מבינה את הקטע הזה שב-2021 עדיין צריך להחתים שעון נוכחות, מה זה? איך זה עדיין קורה?
נטע מסבירה שלא רק אנשים שהוצאו לחל"ת או פוטרו התנתקו ממקום העבודה. גם אלה שעבדו מהבית, הרבה פעמים הרגישו שיחסי העבודה התקררו. כמו שאמרה לי מישהי שעובדת באחד מגופי התקשורת בארץ והחליטה לעזוב: הפכתי לספקית חיצונית ששולחת טקסטים למערכת. לאף אחד לא היה מושג מה קורה איתי.
בסופו של דבר בין אם הוצאו לחל"ת או עבדו מהבית זה משפיע על האינגייג'מנט, רמת המחוייבות וההיקשרות לארגון. את לא נמצאת במקום כל יום, את לא רואה את האנשים יותר, אז את אומרת טוב.
אם ככה אני יכולה לעשות את זה גם בשביל מקום אחר, אנחנו לא באים למשרד, אנחנו פחות מחוברים
מעסיקים לא תמיד השכילו למצוא דרכים לשמור על קשר ועל מחוייבות.
כמה זמן זה יימשך?
קבוצת הפייסבוק "אני שולמן" היא קבוצה ענקית של עצמאים, שבה חברים 211 אלף אנשים. המחסור בעובדים הוא שם שיחת היום. "נגמר החלת, ממה הם חיים?", שאל למשל חבר קבוצה אחד, וקיבל יותר מ-500 תשובות: "הם עובדים בשחור", "הם חיים בסרט ויחזרו על ארבע", "הם חיים מקריפטו", "נדל"ן", "הכנסה פסיבית", "מההורים", "מהלוואות",
אבל גם: "אין יותר דבר כזה לקרוע את התחת בשכר מינימום", "נגמרו ימי העבדות המודרנית", "אנשים הבינו שכסף זה לא הכל", "מוכנים למות ולא לחזור להיות עבדים".
מה שמביא אותנו לשאלה שמעסיקה את כל העולם -
כמה זמן זה יכול להימשך? האם העבודה השתנתה לתמיד?
ד"ר יובל מזר
בל נשכח שהיינו במשבר אדיר. בשבר הזה עלינו ל-30 אחוזי אבטלה, קיבלנו שוק מטורף, זה לא מצב טבעי שאנחנו ביום נתון, בן אדם קם מחליף עבודה, השוק מתנהג כמו שהוא מתנהג, ותוך חודשיים הוא מוצא עבודה.
זה ד"ר יובל מזר, כלכלן שוק ועבודה מחטיבת המחקר של בנק ישראל. יובל מזכיר לנו שגם לפני הקורונה היתה פה קצת אבטלה, משהו כמו 4% ואפילו פחות מזה. רובה היתה מה שקוראים אבטלה חיכוכית: הזמן שלוקח לעובד למצוא את המעסיק, ולמעסיק למצוא את העובד. רק שפה זה קרה למאות אלפי עובדים.
ד"ר מזר
פה השוק קיבל זעזוע קשה, שוק חיצוני, לוקח זמן למעסיקים למצוא את עצמם, לעובדים למצוא את עצמם, ולכן המרכיב החיכוכי גם גדל.
לפי הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 48 אחוז מהאנשים שיצאו לחל"ת או היו מובטלים בקורונה החליפו מקום עבודה או תפקיד. זה הרבה חיכוך. ועד שכל אחד ימצא את מקומו מחדש - גם המעסיקים אגב שחלקם מחפשים היום עובדים אחרים או יותר או פחות עובדים - זה יכול לקחת קצת זמן. הזעזוע הזה מסביר חלק מהתופעה. ייקח קצת זמן עד שהשוק יגיע לשיווי משקל חדש.
אבל יכול גם להיות שלא כולם ימצאו. למשל, הסטודנטים שהחליטו להתרכז בלימודים עכשיו ולא לחזור למלצר. יכול להיות שהם לא יחזרו בקרוב.
זה מה שאמרתי. החלק מהסטודנטים, שהיו עד עכשיו מלצרים עברו ל, או לא לחפש עבודה, כי הם באמת לא מעוניינים היום לעבוד כמלצרים, זה לפי מה שראינו במכון לדמוק' ולפי מה שמעסיקים של תעשיית מזון ואירוח שלא מצליחים לגייס עובדים. אז אני לא מתכחש לזה שיש שינוי בטעמים.
אחרי השינוי בטעמים אמור לבוא, לפחות לפי התאוריות, שינוי בשכר. שאלתי את יובל האם המחסור הזה בעובדים הוא בעצם עליית שכר שקורית לנגד עינינו, אבל הוא אמר שלא כל כך מהר.
ואם אנחנו מסתכלים על כמה גדל השכר, השכר לא גדל בקצבים מעל לקצבים שהיו לפני הקורונה, סדר גדול של 3% נומינלי לשנה זה הסדר שאנחנו רואים עכשיו בספט'-אוג', זה החודשים האחרונים אנחנו רואים שהשכר גדל לפי המגמה שלו לפני המשבר. בנק ישראל לא רואים שהשכר גדל יותר מאשר הוא גדל אלמלא המגפה.
אם המעסיקים האלה היו כ"כ משוועים לעובדים זה היה מתבטא בשכר.
כדי לנסות להבין האם יש פה שינוי לטווח ארוך, אחד המפתחות הוא השאלה שלאף אחד אין תשובה לה: ממה אותם אנשים שלא חזרו לעבוד חיים? וכמה זמן הם יוכלו לעשות את זה?
לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ-30 אחוז מהמובטלים שפוטרו בקורונה הגדילו את המינוס. ליותר מחמישים אחוז יש כסף נזיל כרגע. 54% מתקיימים מהכנסות בן הזוג, וכ-46% מהכנסות ההורים. 41% פתחו חסכונות אישיים. כ-27 אחוז מאלה שלא מקבלים דמי אבטלה אמרו שיוכלו להתקיים יותר מחצי שנה ללא עבודה. השאר - פחות מזה. אם אנשים למדו לחיות מפחות כסף, גיהוצי האשראי של הישראלים שרק הולכים ועולים לא מלמדים על כך.
- האיזון עבר למקומות הראשונים
עבודה היא חוזה בין שני צדדים. צד אחד נותן משהו - עבודה, וצד אחר, מקבל משהו - משכורת, ועוד דברים. אבל ב-20 השנה האחרונות, החוזה הזה השתנה מאוד.
הצד של התמורה השתנה, אפשר לומר, צומצם: כמעט אף מקום עבודה בישראל לא מבטיח לנו ביטחון תעסוקתי.
עבודה כבר לא מאפשרת לרוב העובדים לקנות בית. זו לא אשמת המעסיקים, אבל זה המצב. והיא גם לא מבטיחה להם שיחיו בכבוד בפרישה - למעשה הרבה מעסיקים עושים הכל כדי לשלם לעובדים כמה שפחות פנסיה.
עובדים בהרבה ענפים מתבקשים להוציא חשבוניות, כדי שהם ישלמו לעצמם ימי חופשה, ימי מחלה, חגים ונסיעות.
ומהצד השני, מהצד של מה העובד נותן? הצד הזה כבד מאוד.
שבוע העבודה בישראל הוא רשמית 42 שעות. ממוצע השעות שאנחנו עובדים בשבוע הוא 40.6, השביעי ב-OECD. העובדים שמבקשים לעבוד במשרה חלקית של 80% או 60% - הם בעצם מבקשים לעבוד במשרה מלאה באירופה, שנמשכת בין 29 ל-36 שעות שבועיות.
לחוזה הזה מצטרף גם חוזה לא כתוב, חוזה פסיכולוגי, קשה ותובעני. ואחרי שעות העבודה רובנו מרגישים צורך להיות זמינים לעבודה כל הזמן. וזה לא הכל. כמה מכם קנו מכיסם ציוד או שילמו על חניה או על דלק, שהם היו זקוקים להם כדי לעשות את העבודה שלהם? כמה קיבלו הצעה לקידום בלי עוד כסף בצדו, כמו הבחורה מהטיקטוק בהתחלה של הפרק? כמה מכם ביצעו עבודה של שני אנשים במשך זמן ארוך, כי לא הביאו למי שעזב מחליף? כמה פעמים הרגשתם שמצפים מכם לעבוד חולים?
לפי סקר של ריפל מאץ', שסקר סטודנטים בשנה האחרונה לתואר הראשון, הגורם החשוב ביותר בבחירת מקום העבודה הוא השכר, ואחריו - איזון בין עבודה לחיים הפרטיים. המונח הזה, איזון עבודה חיים, עקף בסיבוב את המקום השני של 2019 - הזדמנות להתפתחות מקצועית.
אותה מגמה מופיעה גם במחקר בינלאומי שפרסמה חברת אדובי תחת השם "העתיד של הזמן"
כמחצית מהעובדים בחברות גדולות אמרו שהם עובדים יותר שעות ממה שהם היו רוצים, ושזה גורם להם סטרס, שהם תמיד בלחץ של זמן בעבודה. יותר ממחצית מעובדי דור ה-Y וה-Z, בני ה-20 עד 40, אמרו שיש מהם ציפייה להיות זמינים תמיד לעבודה. והנה הנתון הכי חשוב במחקר: כמחצית מהעובדים בדור וה-Z Y, שוקלים להחליף עבודה, ויעשו את זה מהטעמים הבאים.
כ-75 אחוז יעברו עבודה אם הם ימצאו עבודה עם איזון חיים עבודה טוב יותר
כ-70 אחוז אם הם ימצאו עבודה עם יותר שליטה בלו"ז
ויותר מ-60 אחוזים יעברו אם הם ימצאו מקום עבודה שמאפשר להם לעבוד מהבית.
זה מהפך. עובדים צעירים, שבשנים הראשונות לקריירה שלהם רצו להתפתח, להתקדם כמה שיותר ולהרוויח כמה שיותר, מציבים בראש סדר העדיפויות את הזמן הפנוי שלהם. והמסקנה של המחקר היא שבעולם שאחרי המגפה, הזמן הפרטי שלנו הוא הדבר החשוב לנו ביותר.
הזמן שבילינו בבית אפשר לנו להבחין בעובדה המדהימה - שלהיות סגור בבית כשיש מגפה עולמית זו סיטואציה עם פחות סטרס ופחות חרדה מאשר החיים הרגילים שהיו לנו קודם.
המתפטרים, העובדים שלא חזרו למעגל העבודה, המלצרים שעברו לגליל, סוכני הביטוח שדורשים לעבוד מהבית ולא לעשות שעות נוספות, הילדות מהטיקטוק שלא חולמות על עבודה - כל אלה אומרים לנו שהסידור הקודם לא מתאים להם יותר.
הגיע הזמן לחוזה עבודה חדש.
אנחנו חיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן. תודה רבה לעורכת שלנו נעה בן הגיא ולעורך הסאונד אסף רפפורט. תודה לשאול אמסטרדמסקי. אם יש לכם סיפור לספר לי על העבודה שעזבתם, על שינוי שעשיתם בחיים או על הקושי שלכם כמעסיקים למצוא עובדים אני אשמח לשמוע. קוראים לי צליל אברהם ואפשר לכתוב לי בטוויטר או בפייסבוק. אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו בכל יישומון הסכתים או באתר כאן. תודה רבה שהאזנתם.
