היי, אתם ואתן על חיות כיס. אני צליל אברהם. 

לפני שבועיים, ב-16 ביוני 2021, נפגשנו עם 300 מהמאזינים של חיות כיס, במסגרת פסטיבל on air בתאטרון תמונע, והעלינו בפניהם את פרק 200 של חיות כיס, שנקרא "החור שבאתי ממנו".

הפרק של היום הוא עיבוד לרדיו של חלק מהפרק לייב.

אז תודה רבה לכל מי שהגיע לפרק לייב שלנו, היה תענוג לפגוש אתכם, ואנחנו מחכים לעשות את זה שוב. 

ועכשיו לפרק של השבוע.

*

בית פרטי עם גינה קטנה מוקפת גדר, גג רעפים אדום, ילדים רצים על הדשא. זה היה החלום הישראלי בשנות ה-80 וה-90. וזה היה גם החלום של ההורים שלי. 

הם הגשימו אותו. בשנת 1998, כשאני הייתי בת 12, עברנו מדירת שיכון בהוד השרון, 3.5 חדרים בקומה שלישית בלי מעלית, ועברנו לבית דו משפחתי עם גינה בצורן.

אם תדמיינו את המפה של ישראל ותניחו אצבע על החלק הדרומי של נתניה, נניח איפה שאיקאה, ותמתחו משם קו ישר מזרחה כמעט עד לקו הירוק - שם נמצא צורן. קרוב לגוש תל מונד וליער קדימה, "20 דקות מכפר סבא", כמו שהיו אומרים אז.

צורן היה ישוב חדש לגמרי, מלבן קטן של קילומטר וחצי מצד אחד לשני, כולו שתי וערב של רחובות שלאורכם קוטג'ים זהים אדומי רעפים. היה שם מרכז מסחרי, מועדון נוער ובית ספר, גינות קטנות בפינות הרחובות, וזהו.

עברו אליו משפחות צעירות שרבות מהן עזבו כמונו את השיכונים ברחובות הראשיים של כפר סבא, חיפה, נתניה ורמת גן, ובאו לפה להגשים את החלום. 

הג'ינגלים ברדיו זימררו "צורן - הסביון של השרון, צורן". לא מצאתי את הגינ'גל אז ביקשתי מהחברים שלי מצורן לנסות לשחזר.

"צורן, הסביון של השרון, צורן"

הבית שלנו בצורן, אף בית בצורן, לא הזכיר בשום צורה את סביון. אבל הוא היה בית חלומותיהם של ההורים שלי. הם בחרו בקפידה כל כוס וכל מרצפת. הם קנו מכשירי חשמל ורהיטים חדשים. הגינה התמלאה במסלעות ורקפות, מרבדי דשא היכו שורשים באדמה. בערבים אמא שלי היתה מורחת את רהיטי העץ בפוליטורה כדי לשמור עליהם. זה היה חלום שהתגשם.

23 שנים עברו מאז והיום הדברים נראית קצת אחרת. צורן הוא היום כבר לא סמל של איכות חיים.

היום הוא ידוע בתור היישוב הכי פקוק בארץ.

מתוך "חדשות הערב" ב-כאן 11: 

"החיים בקדימה צורן, פרבר גנים ירקרק, הפכו בלתי נסבלים עד כדי כך שתושבים רבים התייאשו והחליטו לברוח מכאן"

אז השבוע בחיות כיס: המצור על צורן.

זה סיפור שההתחלה שלו היא סיפור אישי, אבל הוא גם סיפור על איך נוצר הפקק שכולנו עומדים בו: על שורה ארוכה של יישובים ושכונות שנבנו במציאות שנראית שונה מאוד מכפי שהיא היתה כששרטטו אותם על הנייר; על איך מתערבבים בתוך כל זה גיאופוליטיקה, דמוגרפיה וביטחון - וגם, על האם יש דרך לחלוץ את הפקק הזה.

*

לפי נתונים של ווייז, זמן הנסיעה מצורן לתל אביב הוא הכי ארוך ביחס למרחק, בהשוואה ל-36 ישובים שנבדקו באזור המרכז. 

גם גלגלצ זיכתה את צורן פעם בפרס שיאן הפקקים. הוא מופיע בכל פרויקט על השכונות הפקוקות ביותר.

עכשיו אתם אולי אומרים, מה, את באה לספר לנו סיפור על פקקים? אנחנו מכירים פקקים, אנחנו עומדים בפקקים, אנחנו חיים בפקקים.

אז תנו לי לזרוק לכם כמה מספרים.

היום בצורן הפקקים מתחילים ביציאה מהחניה. רק לצאת מהיישוב, מה שנקרא "המייל הראשון", בשעות העומס, לוקח 45 דקות.

לצאת לכביש 4, לצומת הקרוב, שאליו צריך להגיע כדי בכלל להתחיל את הנסיעה לכפר סבא, לנתניה או לתחנת הרכבת הקרובה בבית יהושע, לוקח בבוקר שעה.

להגיע לתל אביב או לפתח תקווה, מרחק של כ-30 קילומטר, לוקח שעתיים וחצי בשעות העומס, כמו מתל אביב לרמת הגולן. בשיחות שלי עם התושבים חזרה שוב ושוב אותה הגדרה.

"השכונה היא פשוט במצור. גיהנום תחבורתי".

"מדינת ישראל הפכה את קדימה צורן בעשור האחרון לישוב במצור"

"45 דקות נסיעה לקילומטר, אני עוד לא יצאתי מהיישוב ועברה כמעט שעה"

"כל החיים פשוט אנחנו עומדים ומחכים לאוטובוסים או עומדים בפקק" 

"ונראה שאין פתרון".

"זה לא חיים. זה פשוט לא חיים".

מוטי למשל סיפר לי שהוא ויתר על עבודה שקיבל בגלל הפקקים.

רחל היתה במשך שנתיים בייביסיטר של בוקר. בייביסיטר של בוקר זאת מישהי שקמה בחמש בבוקר, הולכת לבית של אנשים אחרים, הם יוצאים לעבודה בחמש וחצי, והיא מעירה את הילדים שלהם לבית הספר, מכינה להם סנדביצ'ים ולוקחת אותם, כי ההורים שלהם צריכים לעמוד בפקק. 

לימור כתבה לי שלילדים שלה חסרות שלוש שעות אבא ביום כי הוא על הכביש.

אני מכירה אנשים שיצאו לפנסיה מוקדמת כי הם לא עמדו יותר בנסיעות היומיות לגוש דן,

ונשים שהפסיקו לחפש עבודה כי זה לא באמת ריאלי עבורן להגיע לרמת גן, לפתח תקווה, להרצליה ואפילו לכפר סבא.

כשעבדתי על הסיפור הזה שמעתי על מתווכים שמראים דירות בצורן רק בין 11 ל-2 בצהריים ואחרי 8 בערב, כדי שהרוכשים הפוטנציאליים לא יבינו למה הם נכנסים.

אז מה הפך את צורן לישוב הכי פקוק בארץ?

כל הסיבות הרגילות לפקקים, ועוד כמה, מקומיות.

*

כמו הרבה מאוד שכונות וישובים בישראל, כל אחת מהשכונות של צורן היא שכונת בלון. שכונה גדולה של אלפי תושבים שמתנקזת כולה לשני כבישי יציאה, עם נתיב אחד לכל צד. כל התושבים ביישוב נשפכים לתוך שני הכבישים האלה כל בוקר וכל ערב. 

לפני שנתיים נבנתה בישוב ליד, כפר יונה - שכונה חדשה ענקית שנבנתה במהירות בלי שום פתרון תחבורתי.

הפתרון שנמצא היה לסלול כביש שיחבר את כל התושבים של השכונה הזאת לתוך אותו כביש עם נתיב אחד לכל צד של תושבי צורן.

לכביש הזה מצטרפת התנועה מכביש 6 לכיוון תל אביב, ממקומות כמו חריש, קציר או יד חנה, שזורמת מכביש 6 היישר לתוך צורן ומשם לכיוון דרום מזרח.

אבל האמת היא שכל הסיבות האלה הן סיבה אחת.

כל האנשים האלה, תושבי צורן, קדימה, כפר יונה ועוד הרבה ישובים אחרים באותו אזור, כל האנשים האלה, כולם נעים כל בוקר לכיוון אחד: דרום מערב. אל הצירים המרכזיים של ישראל, כביש 4 וכביש 2, אל ערי מישור החוף, וכמובן למטרופולין תל אביב.

בשורה התחתונה, גם אם לא נכנסים לפרטים על כביש כזה או אחר,

אי אפשר שכל האנשים האלה ינועו לאותו כיוון ברכב פרטי באותו זמן.

מה שמעלה את השאלה -

"מי לעזאזל תכנן את היישוב הזה? מי בנה אותו? אף אחד לא חשב לטווח ארוך! מי לעזאזל תכנן את היישוב הזה ואת התחבורה פה?"

אז הלכנו לברר, מי תכנן את היישוב הזה.

"שמי רחל ולדן, בוגרת אדריכלות ובינוי ערים בטכניון"

רחל ולדן היא אדריכלית ומתכננת ערים ותיקה. פגשתי אותה במשרד שלה בהתנחלות רבבה בשומרון, התנחלות שהיא תכננה. 

יש משהו מרגש בלשבת מול האדם שתכנן את הנוף שגדלת בתוכו. שהגה במוחו וששרטט על שולחן השרטוטים שלו את הרחובות שהלכת בהם לבית הספר או את הגינות שהאחים הקטנים שלי שיחקו בהן.

רחל פתחה את התיקיות שלה והוציאה את התכניות הישנות.

היא סיפרה לי שביקשו ממנה לתכנן ישוב צנוע. בתים לא גדולים, על מגרשים קטנים, במחירים שמתאימים למעמד הביניים.

רחל ולדן: "תכננתי את היישוב ל"עמך ישראל", לזוגות צעירים, למשפחות עם ילדים ולאוכלוסיה יותר מבוגרת".

היא הסבירה שהיא תכננה ישוב שפשוט ונעים להתמצא בו.

יש בו רחוב ראשי, לכל כיכר יש את התוכן שלה, הכיכר הראשונה היא כיכר החינוך, שם נמצאים בתי הספר ומועדון הנוער, והשניה היא כיכר המסחר, עם המרכז המסחרי.

לאורך הרחוב הראשי יש בניינים, וככל שמתרחקים מהמרכז הבתים צפופים פחות והחצרות גדולות יותר.

יש היגיון פנימי.

שאלתי אותה מה לגבי אזורי תעסוקה, איפה תכננו שהתושבים יעבדו. התשובה היתה - 

רחל ולדן: "הם די קרובים לכביש 4 ולאורך כביש 4 יש מקומות תעסוקה".

שאלתי אותה על כך שהתושבים תלויים ברכב והתשובה שלה היתה שזה נכון אבל שהכבישים טובים.

שאלתי אותה אם היא יודעת שהישוב כל כך פקוק, והיא ענתה שככה זה היום בכל מקום.

אבל האמת היא שלא משנה איך רחל ולדן היתה מתכננת את היישוב הזה, אין באמת משהו שהיא היתה יכולה לעשות כדי שיישוב קטן ומרוחק של צמודי קרקע לא יהיה תלוי ברכב פרטי ובנסיעה לערים הגדולות.

אז מי בכלל חשב שזה רעיון טוב להקים כאן ישוב?

ישוב-שינה שיגורו בו 10,000 איש שיהיו תלויים לגמרי לפרנסתם בערי המרכז?

*

תכניות להקמת ישוב במקום שבו נמצא צורן עלתה לראשונה בשנת 1960, ושוב אחרי 1967.  את דמיונם של מתכנני הארץ הצית ציר דמיוני, בתוך מה שאפשר בקושי לקרוא מזרח הארץ. דמיינו ציר שמתפרש מצפון לדרום מצומת מגידו עד לוד, על הגבעות הרכות שבין מישור החוף לשומרון. אזור שנקרא אז בשם הרומנטי "ציר הגבעות", וניתן לקרוא לו גם קו התפר.

ב-1990 עליית ענק מברית המועצות התחילה להגיע ארצה. המדינה לא היתה ערוכה לקלוט את מיליון הישראלים החדשים שבדרך והתחיל להיווצר משבר דיור. 

רחל ולדן: "והיה צריך בבת אחת ליישב המוני אנשים, ולא היה איפה. לאורך הקו הירוק, בצדו המערבי, קרוב לתפר, היו מקומות ריקים שאריאל שרון שהיה שר השיכון אז אמר שאותם צריך ליישב".

באותה תקופה הוקמה ועדת שרים לענייני עלייה, כמו קבינט הקורונה, והיא האיצה את פיתוח תכנית ציר הגבעות, שזכתה לשם חדש - תכנית שבעת הכוכבים. התכנית כללה הקמה ופיתוח של שורה של ישובים חדשים -

מודיעין, לפיד, שוהם, אלעד, מתן, צור יגאל, צור נתן, צורן, בת חפר, חריש וקציר.

נכון, יש פה יותר משבעה.

הוועדה מנתה סיבות רבות לכך שצריך להקים את היישובים החדשים.

הסיבה הרשמית היתה קליטת עלייה, אבל כבר אז ידעו בוועדה שרוב העולים החדשים יעדיפו לגור במרכזי ערים ולא יוכלו לרכוש לעצמם צמודי קרקע.

עוד סיבות שהוזכרו היו חיזוק מזרח הארץ, והקלת העומס התכנוני מאזור החוף. אבל הסיבה הידועה ביותר כפי שניסח אותה שר השיכון אריאל שרון היתה -

רחל ולדן: "הוא גם חשב שעדיף שיהיו שם יישובים יהודיים מאשר שיתפשטו לשם הכפרים הערביים שהיו בסביבה. דמוגרפיה ובטחון הולכים אצלנו ביחד לצערנו".

המטרה הדמוגרפית היתה להפוך את אזור קו התפר מאזור ש-75% מתושביו ערבים לאזור שהוא 75% יהודי. להעביר לשם חצי מיליון יהודים, וכך למנוע מצב שבו ישובים כמו אום אל פאחם, באקה אל גרביה, קלנסווה, טירה וטייבה, יגדלו, ויווצר רצף טריטוריאלי ערבי בקו התפר. ככה שאף אחד לא יוכל לטעון אף פעם שזה אזור ערבי שיכול להיות חלק ממדינה פלסטינית שתקום במסגרת חילופי שטחים.

כך הגבול שעובר בקו הירוק - ילך ויטשטש, והפתרון של חלוקת הארץ ייראה פחות מובן מאליו.

כל אחד מהיישובים האלה הוקם בנקודה שבה ישוב ערבי סמוך לא יוכל להתפשט ולהתפתח.

האמת היא ש"הורי" התכנית לא סתם זרקו את היישובים האלה על קו התפר ואמרו הנה כביש, קחו.

תכנית ציר הכוכבים הציגה חזון פנטסטי שכולל תעסוקה, מסחר ופנאי.

לפי החזון הזה, לצד צירי האורך שלנו, כביש 2 וכביש 4, יקום ציר אורך שלישי, מזרחי - כביש 6.

תושבי היישובים החדשים לא יצטרכו לנסוע כל בוקר דרומה ומערבה, לנתניה, כפר סבא, פתח תקווה, רמת גן ותל אביב, 

הם ייסעו דרומה וצפונה, על הציר המזרחי, לראש העין, למודיעין ולחריש, שיהפכו למרכזים העירוניים של האזור החדש, "מזרח ישראל".

אפילו תיירות ונופש יתפתחו באזור הזה.

כמובן שהיו גיאוגרפים ומתכננים שהבינו מיד שאלו לא יישובי איכות חיים.

במאמר משנת 1995 כתב הגיאוגרף אלישע אפרת:

"מבחינה תפקודית מהווה האזור מעין ״חצר אחורית״ של מישור החוף ואינו אטרקטיבי במיוחד. האזור חסר לחלוטין מקורות תעסוקה טבעיים והוא נשען במידה רבה על החלקים המפותחים יותר של מישור החוף ומטרופולין תל-אביב.

"מרכזי העסקים הראשיים שבאגד הערים תל-אביב ונתניה יהיו תמיד בעלי כוח משיכה כלכלי וחברתי חזקים יותר מאשר כל מרכז אשר יקום בציר הגבעות, ולפיכך קשה להניח, שכביש מספר 6 יוסיף הרבה להתגבשותו של האזור".

כמו שאתם יודעים, חריש, ראש העין ומודיעין לא הפכו למרכזים מטרופוליניים.

75 אחוז מתושבי צורן יוצאים כל בוקר אל ערי השרון והמרכז לכיוון מערב. 

והשאלה היא מה אפשר לעשות עכשיו.

*

"קוראים לי עמרי שמידוב, אני בן 25. נולדתי בצורן, אני גר רוב חיי בצורן".

צורן לא תוכנן עבור רווקים בני 25, אבל יש בה היום הרבה כאלה. עמרי הוא חלק מדור של צעירים שגרים אצל ההורים עד גיל מאוחר, כדי לחסוך כסף לקניית דירה.

למרות שעמרי צעיר ממני בעשר שנים, גיל ההתבגרות שלו היה דומה לשלי. 

כשהוא היה נער, הוא גילה שהוא תקוע בצורן ולא יכול לזוז לשום מקום.

עמרי: "איך אני עכשיו מתנייד לתל אביב? כל החברים שלי שאני רוצה לפגוש מכל מיני מקומות בארץ, חברים מהרשת, ורציתי לפגוש אותם בתל אביב ובנתניה ולהגיע לסבתא בכפר ידידיה".

בניגוד אליי בגיל שלו, עמרי לא צעק על ההורים שלו - אתם הבאתם אותי לחור הזה אז מגיע לי שתסיעו אותי. הוא אשכרה עשה משהו.

עמרי: "באיזור גיל 14 ראיתי איזשהו פוסט בפייסבוק של בחורה בשם ענבר שפרסמה שאנחנו יוצאים עכשיו לתחבורה בת קיימא, לתחבורה ציבורית בקדימה צורן, לב השרון ותל מונד, זאת אומרת, כל גוש הישובים שנמצא באזור שלנו".

עמרי הצטרף למאבק, והוא חלק ממנו עד היום. הוא, והתושבים האחרים אספו נתונים, ויחד עם המועצה הם פנו למשרד התחבורה במטרה לקבל פתרונות.

הם ביקשו למשל קווים מהירים לאזורי תעסוקה כמו רמת החייל, צומת עזריאלי ורחוב המסגר, קווים מקומיים שייסעו בין היישובים בסביבה שיורידו מההורים את ההסעות של אחר הצהריים, והכי חשוב, לסלול נתיב נוסף בכביש הגישה ליישוב שיהיה נתיב תחבורה ציבורית בלבד.

עכשיו אתם בטח חושבים שאני הולכת להגיד שאף אחד לא הקשיב להם, אבל למה אתם ככה שליליים.

עמרי: "קיבלנו קו תחבורה ציבורית לתל אביב! איזה כיף!  

קיבלנו אותו בחמש וחצי בבוקר".

התשובה של משרד התחבורה לרוב ההצעות האלה היתה שאי אפשר, או שאין תקציב.

לבקשה להוסיף לכביש הגישה ליישוב נתיב נוסף שיהיה נתיב תחבורה ציבורית, ענו במשרד התחבורה שזה בלתי אפשרי, כיוון שלא נוסעים על הכביש הזה מספיק אוטובוסים.

במשרד התחבורה שלחו לי תגובה מפורטת, ובה הסבירו משהו שקשה לי להתווכח איתו.

היישוב צורן, הם אומרים, תוכנן והוקם כיישוב מבוסס רכב פרטי. זה ישוב קטן, שמונה עשרת אלפים תושבים בלבד. המגורים בו הם בצפיפות נמוכה, ולכן, ספק אם ניתן ליישם בו פתרונות תחבורה המתאימים לערים.

התנועה שיוצאת ממנו לא תמלא נתיב תחבורה ציבורית, ולכן אם ייסלל נתיב כזה, הם מסבירים, הוא עלול פשוט להפוך לעוד כביש שישרת את בעלי הרכב הפרטי.

גם קווים ישירים לתל אביב לא ישנו את התמונה כיוון שלא מספיק תושבים נוסעים דווקא לתל אביב כדי שזה יפחית מהעומס בצורה משמעותית.

הפתרונות, הם מסבירים, יגיעו מנתיבי תחבורה ציבורית בצירים הראשיים באזור, שיפחיתו חלק מהעומס, ומסלילת כביש נוסף ממזרח למערב באזור השרון, ומהקמת נתיב מהיר לאיילון, שצמוד אליו יהיה חניון "חנה וסע" באזור קדימה. אבל כל זה יקח כמה שנים.

יכול להיות שבאמת אין שום דבר שאפשר לעשות בעתיד הנראה לעין.

שישוב קטן ומבודד שתלוי ברכב פרטי הוא מין מטבע שטיפש זרק לבאר, ועכשיו כל המתכננים ומומחי התחבורה לא יכולים להוציא?

"אני רוצה לבוא ולהתייחס למושג - זה יישוב מבודד". 

זאת יעל כצמן מארגון "15 דקות" לקידום התחבורה הציבורית.

יעל כצמן: "בת"א 65% מהעובדים הם יוממים, זאת אומרת זה אנשים שלא גרים בתל אביב ומגיעים לעיר. זאת אומרת שאם אנחנו לא ניתן פתרון תחבורתי לאותם ישובים, שהם פריפריה, שהם מבודדים, לא רק שאנחנו חוטאים לאותם יישובים אנחנו חוטאים לערים כי מי שמגיע לערים אנשים מצורן. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להפריד את השיח בין הערים לבין הישובים מחוץ לעיר". 

יעל מסבירה שלמרות שהישובים הקטנים הם אגוז קשה לפיצוח, אי אפשר לפטור אותם ללא פתרון, ושהפתרון הוא בהישג יד. אבל בשביל למצוא אותו צריך להגדיר קודם היטב מה הבעיה.

"צריך מאוד להבין את תפיסת המייל האחרון והראשון. הרבה פעמים אנחנו מנסים לייצר פתרון לתנועה ממושב אחד לאחר, מערים גדולות, מרחקים גדולים, אנחנו סוללים רכבות, אנחנו סוללים אוטובוסים בין עירוניים, ולא נותנים מספיק מענה לדור טו דור, לאיך אני מגיע מהבית שלי לתחנת רכבת או תחנת האוטובוס, ואיך אני מגיע מאותה תחנה סופית אל מקום העבודה שלי".

בעיית המייל האחרון או המייל הראשון היא הבעיה שעומדת בפני רוב האנשים בדרכם להשתמש בתחבורה ציבורית.

לתושבי צורן למשל יש תחנת רכבת קרובה, תחנת בית יהושע, שממנה יוצאת כל 20 דקות רכבת שמגיעה תוך 20 דקות לתל אביב. אבל מסביב לרכבת אין מספיק חניה, וההגעה אליה בתחבורה ציבורית לוקחת כשעה.

"בן אדם מגיע לרכבת, מחפש 20 דקות חניה ברכבת, הוא כבר יסע את הנסיעה הזאת עם האוטו שלו. אדם כבר נכנס לאוטו, עשה את הסיבוב להוריד את הילדים לגנים ובתי הספר, הוא יסע עם זה לעבודה".

הבעיה הזו לא ייחודית לצורן. היא מאוד אופיינית לתחנות הרכבת בארץ - למשל בבנימינה, בעפולה, בבית שאן, בכרמיאל, ביקנעם, בראש העין ובהרבה מאוד תחנות אחרות. הרכבת מחברת את הפריפריה למרכז, אבל אין מה שמחבר את התושבים לרכבת. 

יעל חושבת שיש פתרון טוב לבעיה הזאת.

"אנחנו יכולים לתת לזה מענה של תחבורה גמישה". 

תחבורה גמישה היא מה שנקרא בתל אביב "באבל" בחיפה ובירושלים "תיק-תק", ובעמק חפר, "קוויקר" - מיזם שהוקם בשיתוף פעולה של חברת קווים, אפליקציית מובאיט ומשרד התחבורה. ולטובת מי שלא גר באף אחד מהיישובים האלה, נסביר רגע מה זה:

כשיש שירות של תחבורה גמישה, אתם כנוסעים יכולים לפתוח את האפליקציה שלכם, ובעצם להזמין נסיעה. נגיד מצורן לרכבת בבית יהושע.

הטכנולוגיה שעומדת בבסיס התחבורה הגמישה מאפשרת למצוא עוד נוסעים בסביבה שרוצים לנסוע במסלול דומה לשלכם, ולייצר לכם "קו אוטובוס" זמני, שנוסע עכשיו מכמה נקודות בצורן ומוריד אנשים בכמה נקודות בדרך לרכבת. מיניבוס מגיע, אוסף אתכם ולוקח אתכם למקום שהזמנתם, ואחרי שהנסיעה הסתיימה ה"קו" הזה לא קיים יותר. המיניבוס הולך לאסוף אנשים אחרים במסלול חדש שהומצא בשבילם. זאת תחבורה על פי דרישה.

מי שיצא לו להשתמש בזה יודע שלפעמים זה כמו קסם, שלוקח אותך תוך כמה דקות ממקום למקום, אבל לפעמים זו טיולית של שעות שנוסעת ברחבי גוש דן ומייצרת קו מאסף מתיש ולא יעיל.

זאת טכנולוגיה בהתהוות.

בכל מקרה למרות שהיא בשימוש בעיקר בערים, היא בעצם מתאימה מאוד לאזורים שבהם יש הרבה ישובים קטנים.

יעל כצמן: "בעצם אנחנו רוצים להפעיל הרבה מאוד קווים בתדירות גבוהה שתיתן מענה לאותם תושבים, אבל אנחנו אומרים אין מספיק תושבים מבחינה כמותית כדי למלא את אותם אוטובוסים, ואז אנחנו מוציאים הרבה מאוד כסף ומשאבים על אוטובוסים ריקים. ואז נכנסת התחבורה הגמישה".

זה מה שקרה באזור הסמוך לאזור השרון, במועצה האזורית עמק חפר. 

עמק חפר הוא לא אזור פרברי, אלא כפרי. יש בו הרבה ישובים קטנים, קיבוצים ומושבים, שהדרך היחידה להגיע מאחד לשני היא ברכב פרטי. גם כדי להגיע לתחנות הרכבת, או לכבישים הראשיים שמהם יוצאים אוטובוסים לתל אביב, צריך רכב פרטי או מישהו שיסיע אתכם.

מעט התחבורה הציבורית שיש בעמק חפר לא יעילה עבור הצרכים האלה. כדי למלא אוטובוס הוא צריך לעבור בהמון ישובים, והאוטובוסים עוברים מישוב לישוב כשהם פשוט ריקים. אז במועצה האזורית שם החליטו בעזרת משרד התחבורה לעבור לקוויקר. החל מה-1 ביוני תושבי עמק חפר יכולים להזמין נסיעה בתחבורה גמישה.

זה פיילוט שיימשך שנה והוא רק בתחילת הדרך שלו. התושבים שדיברתי איתם עוד לא לגמרי גיבשו את דעתם עליו. אבל כבר עכשיו נראה שיש בניסוי הזה כמה בעיות.

ראשית, המסלולים בעמק חפר לא מאה אחוז גמישים כמו בערים הגדולות. המסלולים הם ליעדים קבועים: תחנות הרכבת בחדרה ובנתניה, מכללת רופין, צומת בית ליד והתחנה המרכזית בנתניה. הדרך לשם עדיין תהיה גמישה. גם השעות מוגבלות: בין שש בבוקר לתשע בערב.

שנית, התחבורה הגמישה היא כמו תחנת מוניות. היא לא חייבת לבוא לקחת אותך, היא יכולה פשוט להודיע שאין לה נסיעה באזור שלך בזמן הקרוב וזהו. אז אי אפשר לבנות על זה.

שלישית, בעמק חפר התושבים התבקשו להזמין את הנסיעות שלוש שעות מראש! שלוש!

זה מתאים לנסיעה לעבודה או לחוג, אבל מחסל כל אפשרות לספונטניות.

ורביעית, כי במשרד התחבורה אמרו למועצה בעמק חפר - אתם רוצים תחבורה גמישה, בסדר, אבל או זה או אוטובוסים. אי אפשר גם וגם. ובספטמבר, שלושה חודשים אחרי תחילת הפיילוט, שירות האוטובוסים הרגיל בתוך העמק יבוטל לגמרי.

אלה הרבה "אבל"ים, ולא ברור אם המעבר לתחבורה גמישה יכול לעשות עם כל המגבלות האלה.

יעל כצמן: "זה שירות שהולך ומוטמע עכשיו, הצליח מאוד בת"א, בחיפה, בירושלים, זו הצלחה מאוד גדולה, אבל בכל הערים האלה זה משהו שמתווסף לשירות קיים. ואז אמרו אה, יש לנו פטנט, הוא עובד, בוא נפתור עם זה את בעיית התחבורה הציבורית בפריפריה. אבל בוא נעשה את זה עקום.

אנחנו בעצם לוקחים את אותם עקרונות של תחבורה גמישה שאמורה להיות הפתרון לאותם יישובים ועושים את זה ברשלנות או פזיזות, ואומרים, זה מה שיהיה לכם עכשיו, לא יודעים אם זה יצליח או לא, לא יודעים אם תתרגלו או לא, אנחנו לא מתחייבים לשום דבר אבל זה יחליף את שירות האוטובוסים".

לדעתה של יעל הבעיות האלה פשוט יפילו את כל המהלך.

כצמן: "כשאדם חווה כזה משבר אמון מה הוא עושה? אם יש לו אוטו הוא נאחז בו בציפרניים ואם אין לו אוטו, ילך ויקנה אוטו. מה עשינו? החמרנו את הבעיה".

במשרד התחבורה הסבירו שבעמק חפר אין היענות לתחבורה הציבורית הרגילה: התושבים כמעט ולא משתמשים בה, ולכן אין כדאיות לדבריהם להפעיל את שני הסוגים באותו זמן.

ואם נחזור לצורן - שם ביקשו לנסות לשלב תחבורה גמישה, אבל במשרד התחבורה אמרו שהפתרון מתאים למועצה אזורית, ולא למועצה מקומית.

כך שגם אם זה הפתרון, בינתיים הוא תקוע.

כשאנחנו מסתכלים על בעיות התחבורה והתכנון בישראל אנחנו מסתכלים על התוצאות של החלטות שהתקבלו לפני עשרות שנים. היום, סביר להניח שאף אחד לא היה בונה ישוב כמו צורן. אבל הוא כבר שם. ולא רק הוא. שכונות מבודדות, תלויות רכב פרטי, עם כביש גישה אחד, נבנו ונבנות עדיין בכל הארץ. אלו מהן שעדיין לא פקוקות כמו צורן יכולות להסתכל עליו ולראות את העתיד שלהן. זה קצת לרבע את המעגל, אבל כדי להיחלץ מהפקק, לא תהיה ברירה אלא למצוא גם להן פתרון. 

יעל כצמן: "הליכים של אישור תכנון בניה זה דבר שלוקח הרבה מאוד זמן. ובגלל זה כל תפיסת התכנון, זה דבר שהולך ומתפתח ומוטה יותר ויותר לכיוון תחב"צ. כיוון שלוקח זמן לאשר את זה הידע מתקדם אבל מה שיוצא לפועל זה תכניות מאוד ישנות. אז או שנקצר את הבירוקטיה ואת הפרוצדורות והאישורים או שנתמודד עם המצב הקיים ונגייס את כל היצירתיות והטכנולוגיה הקיימת בשביל לספק לזה פתרונות".

*

בשנים הבאות אמורות להיבנות בצורן ובקדימה עוד 8,100 יחידות דיור, שיחברו בין קדימה לצורן. ב-2040, היישוב המאוחד קדימה צורן, שהיום מונה 22 אלף תושבים, אמור להיות עיר קטנה, בת 50 אלף בני אדם. אבל ראש המועצה של קדימה צורן, קרן גרין, התנגדה לתכנית, ורשות התכנון והבנייה קיבלה את ההתנגדות שלה, החזירה את תכנית המתאר לדיון. כיוון ששוב,

30 שנה אחרי תכנית הכוכבים ההיא, התכנית לא לקחה בחשבון פתרונות תחבורתיים כלל.

*

אנחנו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. תודה לעורכת שלנו נעה בן הגיא, לעורך הסאונד אסף רפפורט, תודה לחבריי דנה פרנק ושאול אמסטרדמסקי שעזרו לי לעבוד על הפרק. 

אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן.

אני צליל אברהם תודה רבה שהאזנתם